איך מכינים ילדה להולדת אח חדש

[לורליי43]

יש לך ניסיון עם הקטע הזה?

של הריון מפסיק, אז הילדים מקבלים את זה? אני מבטיחה לך, שכאן התאוריה ("אם יקרה משהו, וההריון יסתיים ללא יילוד, גם את זה נקבל בטבעיות") והמציאות שונות לגמרי. אין לך מושג כמה הנושא הזה של מות עובר/ילוד, קשה לילדים, וזה גם כשהאם לא מתפרקת לרסיסים. ההתיחסות שלהם לגבי העובדה שהילוד הזה הוא בעצם כמוהם (אח שלהם, ילד של אבא ואמא), מאוד חזקה. זה לחלוטין לא כמו מוות של אדם מבוגר או (להבדיל )חיית מחמד.

 

[פלגיה]

לי יש ניסיון עם הקטע הזה

הילדים לא ידעו על ההריון, והוא הופסק בגרידה בשבוע 9. קדם לגרידה סוף שבוע ארוך וכואב ביותר, שבסופו אשפוז בבית חולים. אי אפשר היה להסתיר שאמא לא מרגישה טוב. הטוב ביותר היה לומר מה הסיבה לכך. סיפרנו לשתי הגדולות (10 ו-11 וחצי) הן בכו, אבל בגדול המידע הרגיע, ולא הפחיד. הבן שהיה אז בן 9 לא ידע, אבל לאחר הלידה הבאה הוא קרא את מכתב השחרור מבית החולים וראה שהיתה בעבר הפלה. שוב הוא הצטער, אבל קיבל את המידע בטבעיות, ולא נגרם לו משבר עמוק. הגישה שלי שאם משהו לא בסדר קבור מתחת לפני השטח וההורים מנסים לשדר מסר של "הכל כרגיל" זה מבלבל הרבה יותר.

 

[לורליי43]

ואם זה קורה מספר פעמים אחת אחרי

השניה? אפשר לספר לילד, אפשר גם לתת שם אחר לבעיה. במקרה שלנו זה היה- שאמא נכנסת לטיפול בגלל שאנחנו רוצים ילד נוסף. ככה, כל פעם שהיתה תקלה- זה היה עדיין חלק מהטיפול. הם ידעו שאני בסדר, שאני לא חולה במחלה מסתורית, ולא היו צריכים להתמודד עם ה"חיים בON ו-OFF" (של העובר/ילד).

 

[פלגיה]

אז אצלך זה חלק מהטיפול

ויודעים מה קורה. <<ואוף, נכנס לי עכשיו הבאנר פרסומת של פוסטינור. ממש לא מתאים>>

 

[לורליי43]

אבל הם לא יודעים את החלק של המוות

זה יויו כזה, שזה לא בשביל נפש של ילד לדעתי. אני יכולה לשתף אותם באכזבה מחוסר הצלחה של הטיפול, וזה מספיק כדי להעביר את המסר בצורה הכי פחות טראומטית (בעיני).

 

[פלגיה]

לא הכל צריך לדעת

אבל לא בריא ליצור אווירת "סוד" בבית.

 

[תאיר של 4 פלוס]

אני לא אומרת לא לספר, אוירת סוד

אבל לא צריך לספר גם הכל, כל דבר ברמה שלו. ואת (פלגיה) מדברת על בנות גדולות 11 וכו' ו-1אילת2 מדברת על ילד פחות מבן 5.... יש קצת הבדל....

 

[ציפי ג]

אני לא סיפרתי לילדי

עד לאמצע חודש רביעי. קודם כל (ואולי בגלל זה הפסימיות שלי) אני מהנשים המפילות. אז אני שומרת את המידע לעצמי ולבעלי. וגם כשהתחילו לראות את ההריון, אני לא אמרתי להם עד שזה ניכר לגמרי. הם מאוד שמחו וחיכו ללידה, ונהנו לבקר את אחיהם בבי"ח, אבל לשמוע 10 פעמים ביום את השאלה - אמא למה לא ילדת? ולהסביר שאני אלד אי"ה אחרי חנוכה. ואז השאלה מתי חנוכה, וההסבר מתי זה חנוכה כשאנחנו בחודש תשרי, ואז כל יום בחנוכה עבר בצפיה ללידה מיד עם כיבוי החנוכיה, זה לא משהו שנהניתי ממנו עד מאוד. אני לא בעד להסתיר, אבל אני לא טרחתי להציף את עצמי באינספור שאלות לאורך 8 חודשים ארוכים. די היה לי בארבעה חמישה.

 

[תאיר של 4 פלוס]

../images/Emo45.gif

 

[1אילת2]

שוב, אצלנו זה אחרת.

בעבודה סיפרתי מאוד מוקדם, כי אני עובדת בעבודה פיסית והודעתי שאצטרך עזרה. רק הוגן היה לספר גם לילדים. הילדים לא הולכים לגן. בןזוגי רצה לבוא לשקיפות עורפית. טבעי היה שהילדים יבואו עמנו. הילדים לא שואלים מתי אלד. הם לא שואלים מתי תהיה להם יומולדת. אני לא עושה אולטראסאונד פעם בחודש. אנחנו חיים, ומקבלים את החיים. יש לזכור שהשאלות בסגנון "נו, עוד לא ילדת" מתחילות בחודש שמיני, ואז ממילא הילדים כבר יודעים. לורליי- לבי לבי עם נשים שאיבדו עובר. לא אוכל לשים עצמי במקומן. ועדיין, אני בטוחה שנקבל בטבעיות גם הריון שיסתיים בטרם זמנו, וללא ילוד.

 

[א אוהל]

בשעה טובה ../images/Emo57.gif

גמני לקחתי את האפרוח שלי לסקירה מוקדמת, מוניטור בהמשך והערכת משקל בטרימסטר III. בתחילת ההריון היא היתה בת שנתיים וחצי. אצלנו היא ידעה ראשונה, עוד לפני שאני בהריון - היא פשוט הרגישה ונצמדה אלי עוד לפני שעשיתי את הבדיקה הביתית. באופן מודע יותר היא גילתה ממש מוקדם (שבוע 5 או 6) כי חמותי מיד סיפרה לה.

 

[michal@gal]

בדיוק בגלל זה לא סיפרנו למשפחה

לא רצינו שהם יגלו לילדים לפני שאנחנו נספר להם.

 

[פלגיה]

אני סיפרתי בשבוע 12

זה פשוט יצא (נפצעתי ואושפזתי בבית חולים, וחלק גדול מהדאגה היתה להריון, כך שכולם מסביב ידעו על ההריון, והיה הוגן לספר לילדים) והופתעתי לגלות שלא היה להם קשה מדי לחכות. הם ליוו את ההריון, ולא היתה ציפייה כל כך ללידה. בת הארבע ידעה ש"יש תינוק בבטן", ורק בחודש השמיני התחילה לשאול מתי הוא ייצא. לזה היתה תשובה מוכנה - כשיהיה לך יום הולדת. אז היא חיכתה. לא היה נורא. בינתיים כולם הרגישו את התנועות וליוו כל שלב בהתרגשות.

 

[עוד שרון]

לספר, לשתף במה שניתן- אנחנו למשל

לקחנו את לולי לא.ס. אבל זה ממש לא עניין אותה והיא קראה לזה- סתם ריקוד עצמות... כשהתחלנו לארגן את החדר ליקראת התינוק היא עזרה מאוד בבחירת המיקום של הדברים, בסידור הבגדים והמצעים, בקנייה של דברים שהיו חסרים וכדומה. שיתפנו אותה במה שעובר עלינו- ממשפחה של שלושה אנשים לעבור למישפחה של ארבעה אנשים. לא היסתרנו את הקושי הצפוי אבל לא עשינו מזה משהו טראומטי. כנראה שעשינו את זה טוב כי לולי מאוהבת באדוארד עד הגג ולמעט שני משפטי קינאה שנאמרו עד היום, הקבלה שלו למישפחה שלנו עברה בצורה נהדרת.

 

[מ א י ה ועוד3]

אני הראיתי תמונות מהלידה שלה

הסברתי לה שזה כואב, אבל שמתגברים. הסברתי לה שאני שמחה ללדת ולהרחיב את המשפחה, שחיכינו לזה. באמת, כמו שאמרו כאן, העברנו תרחישים שונים לגבי איך ננהג אם... בגדול, אני חושבת שהילדים מקבלים המון שדרים מאתנו. כל השאלות ששאלת יכולות להענות רק על ידיך: האם את פוחדת במחלקת יולדות? אני יכולה לומר לך שהבת שלי היום בת 5, ובעיניה אין דבר חמוד ומתוק יותר מתינוקות שנולדו. עם זאת, בסיטואציות של בית חולים היא מסויגת ומוטרדת, גם עם הדודה האהובה שוכבת שם ומחייכת. עם זאת, אין סיבה להמנע בגלל שהיא מוטרדת, לא יגרמו לה שום סיוטים, לדעתי, כל עוד היא מבינה שאת בשליטה ויודעת שיהיה בסדר (טוב, אופטימית ומלאת ציפיה, בכל מקרה).