אם יורשה לי....
חשבתי שדברים כאלה קורים רק לי, כי אולי משהו לא בסדר בי. אנחנו חיינו ביחד חצי שנה לערך, עברתי אליו אחרי שבועיים. אחרי חצי שנה החלטנו יחד שזה מאוד צפוף ואינטנסיבי, נפרדנו. חזרנו אחרי חודשיים. קשה מאוד ביחד בלתי אפשרי לחוד. ניסינו שוב. אחרי חודשיים נוספים החלטנו שזה לא הולך לקרות. אני רציתי חתונה ומשפחה, הוא לא רוצה להתחתן בכלל (לאו דווקא איתי). התחלתי בגמילה. אין מילה אחרת. זו היתה גמילה. כואבת, אלוהים כמה כואבת. גם עכשיו כשאני כותבת לך כואבת לי הבטן. היום אני לומדת לנשום מחדש, המדקר שלי אומר שאני לא נושמת, אמרתי לו שהפסקתי לפני שנה. בכל יום בדרך לעבודה אני עוברת ליד הצומת המובילה לבית שלו, למדתי לעצום עיניים, נסעתי עוד 5 ק"מ בסיבוב אחר כדי לא לעבור שם. כשיש אהוד בנאי ברדיו אני מעבירה, הוא אוהב אותו מאוד, אני בוכה. כמוך, לא דאגתי למחוק אותו מכל המדיות, וזה קרה. שלחתי לו מייל בטעות (דבל קליק מיותר). התשובה שלו היתה לשלוח אלי תמונות נופים של כל להמקומות שהיינו בהם יחד. רק נופים - מליון זכרונות. נשברתי, עניתי לו, ענה לי, עניתי לו, התקשר. סירבתי להגיע אליו, הוא הגיע אלי. דאגתי מראש לארגן שנשב בשתי ספות שונות, זה לא עבד. מעולם לא חיבקו אותי כמוהו, מעולם לא אהבתי כמו שאותו, מעולם לא הרגשתי הכי "בבית" כשאני עם מישהו. נפגשנו עוד כמה פעמים, אפילו הייתי אצלו לשעה לערך בצהריים. החברים היו בשוק, אמא שלו היתה בהלם. חברה אחרת כבר התחילה לשמוח שחזרנו. היה אחלה סקס, את יודעת. מאוד נהניתי, כמו תמיד. היה אחלה סופש, היה לנו כייף. היו לנו אחלה שיחות, הייתי מאושרת. ואז היתה השיחה. הוא מצידו היה ממשיך לחיות ב"בערך" "אולי" ו"בואי ניתן לזב זמן" כל החיים, אני רציתי לחזור בשלושה תנאים (שלא יפורטו כאן). ביקש לחשוב על זה. קיבלתי סמס, לא תשובה חד משמעית, לא תשובה בכלל וגם לא לשאלה, פשוט תשובה שממנה הייתי צריכה להבין שאין לי מקום יותר בחייו. אז לא. חזרתי לגמילה. היום אחרי חצי שנה נוספת מאותה סופית, שלחתי סמס שנה טובה ואח"כ סמס יומולדת שמח. קיבלתי תשובה מאוד חמה ואוהבת. חייכתי. בובה מתנפחת? בחיים לא! אין קשה יותר מהגמילה מהאהבה הכי גדולה של החיים שלך. השבוע זה קרה - פלשבקים. חלמתי חלום השבוע - הוא מתקשר לספר לי שקרה משהו לאבא שלו והוא זקוק לי, בחלום הלכתי אליו, בחלום הוא אמר שהבין שהוא רוצה לחיות את חייו איתי, בחלום הסכמתי. התעוררתי. אני בוכה כבר שלושה ימים, כי יצא לי לספר עליו בשלוש סיטואציות שונות. הכל עלה חזרה. אבל דבר אחד אני יודעת ולצורך כך שיתפתי בחוויה שלי - אני יודעת ששם הייתי מאושרת, בכל פעם שקצת רע לי אני חוזרת למקומות בהם הייתי מאושרת. יודעת שהיום החוזק שלי הוא בלדעת שגם אם יהיה לנו סקס מזדמן וחד פעמי, החוזק שלי הוא ברצון שלי (!) לעשות את זה, בצורך שלי "לנצל אותו", כי כשאוהבים אין ניצול. שתינו יודעות, אני מקווה, שהפגישה שלכם, גם היתה לצורך סקס, היתה מתוך צורך שלך, לא פחות מהצורך שלו. אז הוא לא יתאהב בך, הוא לא מוצא לך מקום כעת בחיוו, אבל שתדעי שלעד יאהב ויזכור אותך כחלק מפאזל החיים שלו, ונגד זה אין מה לעשות. גם בעוד שנים, בגלל שהיה שם כל כך טוב, אם תיפגשו ויהיה מצב, אתם תעשו דברים שאולי יהו נוגדים את השקפתך ורצונך הגלוי, אבל זו תהיה משאלת לב -- ובזה אין חוקים. אולי לא תאהבי לדעת, אבל הוא לעולם יהיה חלק מהחיים שלך. כמו כל פאזל, החיים שלנו מורכבים מחלקים קלים יותר וקלים פחות, אבל לכל חלק יש מקום משלו בתמונה השלמה, ובלעדיו התמונה לא תהיה מושלמת. אין מה להצטער או להתחרט, אנחנו סך כל ההחלטות, הבחירות, הרצונות והחוויות שלנו. וזה מה שעושה אותנו למי ומה שאנחנו. מאחלת לך ולי לאהוב לפחות עוד פעם בחיים כמו שאהבנו, ומאחלת לך שיום אחד תמצאי את האחד שיהיה ראוי לך ולאהבתך. שולחת לך חיבוק אמיץ וחיוך (גם עם מלווה בדימעה) אבל עם קריצה, שלך, הקשת
