איך משחררים ?

[אמאאור]

נכון. זו בפירוש דוגמה קיצונית.

הרבה פעמים זוית הראייה שלי היא בשחור-לבן, כדי לקלוט את האפורים שבין לבין. תודה

 

[ציף שלי]

ישי התחיל ללכת לגן ב-9 חודשים

ההסתגלות שלו הייתה מצויינת אבל ההסתגלות שלי הייתה נוראית! בשבוע הראשון באתי כל יום לפני הצהריים לקחת אותו למרות שהוא לא בכה, אחרי זה הייתה תקופה שלקחתי אותו בצהריים (לפעמים הייתי מגיעה והוא ישן שנת צהריים...). כל זה היה צורך שלי בלבד והוא עצמו הלך בשמחה לגן (ברוב הזמן). הייתה תקופה שהוא היה חולה - מוירוס לוירוס - ואחרי כל מחלה הפרידה הייתה לי קשה. כך שאני מבינה אותך.

 

[איילת נתנאל]

לאט ובעדינות

פעם ראשונה תשחררי רק לשעה (נסיעת מבחן) אח"כ לשעתיים וכן הלאה אחרי שתראי שהשד אינו נורא כל כך יהיה לך קל יותר - מבטיחה

 

[ו שתי]

בדיוק בגיל הזה

הרגשתי שעוד רגע אני מתחרפנת. היום היתה הפעם הראשונה, אחרי אינספור פעמים שנשארתי בבית עם שמרטפית (סבתא או שמרטפית "חיצונית"), שנשארתי בבית והיא הלכה לגינה, שעזבתי אותה לשעה ויצאתי לעניני- היום היתה הפעם הראשנה שהיא היתה עם סבתא שלה 7 שעות. רצופות. עושים את זה לאט ובהדרגה. מבלים ביחד, לאט לאט, מבלים לבד כשהיא מושגחת בחדר השני, וכל כמה ימים מגדילים את משך הזמן. ולוקחים לעצמך קצת אויר בענין. אצלנו זה התחיל לעבוד כשאני ויתרתי על רגשות האשם של להשאיר את הילדה שלי לטיפולם של אחרים.

 

[מאז]

../images/Emo18.gif ארוך! לילה ראשון בלי הפשוש

רציתי לכתוב לך שלי אין בעיה לשחרר, שהפשוש היה איתי בבית עד גיל שנה וחודש, ואז שמתי אותו במעון בלי שום בעיה, שמגיל שנה וחצי יצאנו כמה פעמים לחופש והשארנו אותו אצל הוריי, בקיצור שאנ'לא מבינה על מה את מדברת. אבל אתמול נסעו האביר והפשוש לכפר מיימון (אני שבוע וחצי אחרי לידה, אז לא היה שייך שניסע איתם). האביר לקח אוהל, ואכן מכיוון שהעסק שם פוזר מאוחר, האביר החליט להשאר לישון שם איתו, והם עוד מעט נוסעים חזרה. ואני? אני התהלכתי בבית כארי בסוגר. מה איתו? האביר החליף לו? הוא אכל? הוא ישן? טוב לו? רע לו? למרות שיכלתי ללכת לישון מוקדם (וזה היה עוזר לי לצלוח את הלילה הקשה עם העולל יותר בקלות) הלכתי לישון מאוד מאוחר, נאכלת מגעגועים. אז מה, אני לא יכולה לשחרר אפילו לאבא שלו? אני לא מספיק סומכת עליו (נושא לשרשור נפרד)? אני מסטולה לגמרי מהלילה, אז עדיין אין לי תובנות...

 

[yulilior]

אור יקרתי

קודם כל לא שמעתי ממך שנים-נחמד לראות אותך מה אני אגיד לך קשה קשה קשה חזרתי לעבודה כשאורי היה בן חצי שנה (לפני חודש וחצי) . אורי נכנס למשפחתון מעולה והוא השתלב מעולה. אני השתגעתי כהוגן:התקשרתי כל רבע שעה , דאגתי , בכיתי ומה לא. היו רגעי משבר (למשל כשהמטפלת גילתה אצלו שיניים ראשונות ולא אני) והיו רגעים שרציתי להתפטר אבל בעלי המדהים תמך בי ועודד אותי כל הזמן. אני מעריצה נשים שיכולות להשאר בבית עד גיל 3 אבל אני לא כזאת - אני חייבת לעבוד ולכן אני משתדלת להעסיק את עצמי כמה שיותר בעבודה וכבר הורדתי את מינון השיחות למטפלת לרק פעם אחד ביום.

 

[אמאאור]

../images/Emo24.gif נחמד לשמוע ממך!

 

[מתוקולה קולה]

פעם ראשונה לבד

היה לי חשוב שתהיה מישהי קבועה שתבוא לסביבה היומיומית של הקטנה.(לא להביא לסבתא וכאלו). תחשבי ממה את הכי חוששת-ואת זה תראי לה. לדוג':אם זה איך להרדים אותה/להאכיל אותה/להרגיע אותה. תראי לה הכל כמובן בתשלום. אותי זה הרגיע. כמו כן דאגתי לציין בפניה שאם יש בעיה מאאאד חשוב לי שתתקשר ושתרגיש חופשיה לגמרי לשאול מה לעשות. הכי חשוב מבחינתי להיות בטוחה שהיא תגיד לי את האמת.שלא תסתיר דברים כדי להיות טובה ומושלמת. ואחרי כל זה-פשוט יצאתי והיה כיף. מה יכול להיות? היא לא תירדם?אז תישן כשאחזור. היא לא תאכל?בכמה שעות לא מאבדים במשקל. יש בעיה?היא תגיד ואחזור. בקיצור-ממליצה בחום. תבדקי רק שהיש כימיה איתה וקדימה. עושים את זה פעם אחת ואז...עוד פעם...ושוב...ושוב.

 

[אמאאור]

אני אוהבת את הגישה הזו.

יש בה משהו כל כך קליל וזורם. אנסה לאמץ אותה. תודה

 

[יעל מטיילת]

אני כל-כך שמחה שהייתי מגה בייביסיטר

אמנם מטבעי אני לא מאד קונטרול-פריק, מה שבטח עוזר, אבל ממש אין לי בעיה להשאיר את הלל עם בייביסיטר. אמנם כרגע הוא בעיקר עם אמא שלי/ אחותי אבל גם יצא לי להשאיר אותו עם החבר של אחותי ואני כבר זוממת על הבת של השכנים בתור בייביסיטר. נראה לי שאני רגועה פשוט כי עשיתי המון בייביסיטר כשהייתי קטנה אז אני מכירה את זה מהכיוון השני. ברור שלא הכרתי את הילדים כמו אמא שלהם, אבל זה לא מאד קשה להבין תינוקות עם הכנת היכרות טובה ושיחה טובה עם האמא. גם גיליתי שהמון דברים אני עושה בדרך שלי, שונה מהאמא, וזה עדיין יוצא טוב - הסתדרנו מצויין. אולי תתחילי לכתוב רשימה של כל הדברים שהיא עושה ורגילה אליהם, משהו כמו שדימאיה התחילה לתאר - איך היא מסמנת שהיא רעבה, מהם סימני שיעמום, וכך גם אם לא תזכרי להגיד הכל עדיין תרגישי שתהיה לחברה רשימה להיעזר בה.

 

[אמאאור]

גם אני עשיתי הרבה בייביסיטר

ביסודי ובתיכון, רק לילדים יותר גדולים. לא זוכרת ששמרתי על תינוקות, לפחות לא בגיל הזה. העניין אצלי הוא לא מהכיוון של לסמוך על הבייביסיטר (לפחות כך זה נראה לי כרגע). זה משהו מאצלי, של לשחרר.

 

[אמאאור]

תובנות מאוחרות לשעת לילה../images/Emo26.gif

מתישהו בדרך הארוכה-קצרה הזו מאז ההריון והלידה, הייתי כל כך עסוקה בה, שלא נשאר לי פנאי להיות עסוקה בי. הכלתי אותה כל כולי, היא ואני אחת הן. עכשיו הגיע הזמן לקחת צעד אחורה, להכיל קצת פחות, להיות שם בשבילה, אבל אחרת. הגיע הזמן לחזור קצת לעצמי, למי שאני, למי שאני עכשיו. גם זה תהליך. איך עושים את זה, אני לא יודעת. הלוואי והיו תשובות מראש, אבל אף פעם אין. זה התהליך, זה הקסם שבו. "צריך להיות אופטימיים" זה משפט דיכאוני, אז אני אכתוב אותו רק במרכאות. אני רוצה להיות אופטימית, ולהאמין בקסם של התהליך, שבו אני אמורה להמציא את עצמי מחדש. קבלתי מהשרשור עצות טובות וכיווני מחשבה. תודה לכולכן.

 

[יעל מטיילת]

אני אופטימית בשבילך ../images/Emo24.gif

כי אני בטוחה שאת רק צריכה לעשות את הצעד הראשון ואז הכל כבר יתגלגל מעצמו. והנה את ככה קרובה כבר לצעד הראשון הזה.

 

[lulyK]

אני יכוהל לספר לך

שבהתחלה יצא לנו לקבוע כמה פעמים לצאת, וביטלתי ברגע האחרון. כשזה התאים, זה הרגיש אחרת לגמרי (הוא היה בן חצי שנה ונשאר עם אמא שלי לשעתיים). גם אני מאמינה בקסם של התהליך, אבל כשאת מרגישה התנגדות חזקהף אפשר גם להאט את התהליך ולהתחיל שוב.

 

[מתוקולה קולה]

זמן לעצמך

זה כל כך נכון מה שאת רושמת. העצה הכיי טובה שקיבלתי הייתה: פעם או פעמיים בשבוע,את לוקחת בייבי סיטר ויוצאת.נקודה. בלי להגזים-זה הציל אותי,החזיר אותי לנתיב החזרה להיות אני עם ילדה ולא רק יולדת. פשוט מחליטים שמכאן כל שבוע יש יציאה(גם שעה שעתיים זה טוב,וגם אם זה לקניון,חברות או לקורס שיחזק אותך). לא "צריך להיות אופטימיים" אלא-צריך להיות בתנועה.זה הסוד. בהצלחה.

 

[אמאאור]

תודה ../images/Emo142.gif

 

[אור יום]

אמאאור תודה על הנושא שכתבת

ועל התובנות ששיתפת בהן. מה שאת מתארת נשמע לי כל כך מוכר.עברו קצת יותר מחמישה חודשים מאז שבני נולד. ורוב רובו של היום אני איתו (הימים מלאים).וכמובן שהדבר בה על חשבון עבודה,לימודים,תחביבים, חברות ועיסוקים אחרים, (אפילו כתיבה בפורום

). אני שמחשיבה את עצמי לאישה פמיניסטית עם מודעות להיבטים של שונות מגדרית וכו- פיניתי מתוך בחירה את משאב הזמן שעומד לרשותי לבני. כביכול ניגוד/קונפליקט פנימי אבל אני יודעת שאין אף אחד בשלב זה בחייו שיוכל לדאוג לו טוב יותר ממני. אני גם מקווה שאלמד לשחרר, כי הרי ברור שזה בא על חשבון דברים חשובים נוספים בחיי,שממלאים וחשובים להתפתחות האישית שלי לאני הפנימי שלי. תודה על התובנות החשובות שהעלת, שמאירות גם אצלי נקודות למחשבה

 

[אמאאור]

בבקשה ../images/Emo39.gif

צרת רבים = נחמת טיפשים? - לא תמיד. טוב לי לדעת שיש אימהות נוספות שעוברות את אותו התהליך (בניואנסים שלהן, כמובן). וזה באמת לא תהליך פשוט. גם אני מרגישה, שבשלב הזה בחייה, אף אחד לא יוכל לדאוג לה טוב ממני, אבל אני גם מתחילה להרגיש את הצורך בלשחרר, בלחזור קצת לעצמי, ובלתת לה לחוות מעט עצמאות. קשה-קשה, הא?