איך מתמודדים איתם???

[ביזיון ברשת]

לא אני פשוט בהלם

"הם מתקשרים ביום שבת בשש בבוקר. מתקשרים מתקשרים מתקשרים. הוא עונה. "תקשיבו אתם צריכים להגיע דחוף" הם אומרים. "מה קרה?" הוא שואל. האח הקטן שלו קם מוקדם, הוא בוכה, הוא רוצה שנבוא לבקר ונשחק איתו בפלייסטיישן. "אנחנו לא יכולים להגיע היום" הוא אומר להם בטלפון, חצי ישן. "אין דבר כזה. אנחנו ההורים שלך.אתם מגיעים אלינו. נקודה.עד תשע בבוקר אתם פה." מנתקים. אני מתעוררת... חסרת מילים... שואלת אותו אם הוא מתכוון ללכת...הוא ממלמל משהו וחוזר לישון. הם מתקשרים שוב. "תקשיבו... אנחנו מצטערים אבל אתם חייבים לבוא ולשחק איתו בפלייסטיישן" אמא שלו אומרת. "אנחנו נבוא בערב" הוא אומר לאמא שלו. "ממש לא.אתם תבואו עכשיו כי עכשיו הוא רוצה לשחק אתכם בפלייסטיישן!!! העיקר להורים שלה אתם באים כל הזמן הא??""
&nbsp
מההההההה?
להתקשר אליכם ביום שבת בשש בבוקר כדי לבוא לשחק עם האח?
אתם תבואו נקודה.
אנחנו ההורים וקובעים?
&nbsp
וואוו.
זה כבר משהו שחבר שלך צריך לפתור עם ההורים ההזויים שלו.
להסביר להם חד וחלק שאין דבר כזה יותר להתקשר בשעה כזו, שהם לא יאמרו לו מה לעשות, שהם לא נותנים פקודות והוא חייל מציית.
שהוא כבר מזמן לא תחת חסותם ולא ממש חייב להם דין וחשבון.
&nbsp
לדעתי את בכלל לא צריכה להתערב בעניין. פשוט תסנני אותם. אם את רוצה להגיע אליהם - תגיעי. לא בא לך להגיע אליהם - אל תגיעי.
בא לך לענות להם לטלפון - תעני, לא בא לך - אל תעני.
מאוד פשוט.

 

[נומלה]

ועוד דבר

כשהולכים לישון, אפשר לשים את הטלפון על שקט. אם ועדת פרס נובל תחפש אותכם, היא תתקשר עוד פעם.

 

[A לוןA]

יש פה כנראה משהו קצת עמוק יותר

יש את הבן שלהם מחד, שיש אישה חדשה בחייו ופתאום הוא לא מציית לכל גחמה שלהם, כי גם לחברה שלו יש דעה בנדון
מכאן הדרך קצרה ל"היא מסיתה אותו" ולסכסוך ונתק.
מצד שני- למשפחה שלך אתם כן הולכים, אהה? (האמת לא רלוונטית. התודעה כן)- ובכאן מתפתחים משחקי כבוד- ומי מושך יותר חזק.
&nbsp
אז קודם כל- את הבעיות מול המשפחה שלו הוא מתקשר מולם- את הבעיות מול המשפחה שלך את מתקשרת מולם
שנית, אם את לא יכולה ללכת אליהם ואת כה וכה לומדת- אז שהוא ילך אליהם לבד, ויסביר שאת לומדת.
אם מתחילים עם "אבל לאמא שלה היא כן הולכת"- הוא צריך לשים גבול ולהגיד שמה שאת עושה בזמנך המועט והפנוי הוא עניינך ולא עניינם, והחשבונות האלו לא מקובלים עליו- ולסיים את השיחה בהעמדת הגבול הזה.
&nbsp
לאט לאט, עם עוד גבול ועוד גבול הם יבינו איפה מקומם ואיפה מקומכם (ולא, טלפון ב6 בבוקר כדי לשחק עם מישהו בפלייסטיישן זה לא מקובל ואף הזוי)
&nbsp
&nbsp
&nbsp
(כשלי היתה פעם בעיה כזו דווקא עם אמא שלי שהתלוננה על חברתי, הצעתי לה שלמחרת היא תשלח לה את היומן שלה מהאאוטלוק לאישור, ואם משהו לא ימצא חן בעיניה- שלא תאשר לה את היומן. ההצעה היתה צינית כמובן- אבל היא עשתה את העבודה)

 

[אמרלדה]

אני חושבת שכדאי להוציא מהמשוואה את העובדה שאינכם נשואים

לא חייבים היום להיות נשוי, 5 שנים זה זמן מספיק והם מתייחסים אלייך כמשפחה. לכן, אין כל טעם לכל האמירות של: את לא חייבת להם כלום, עוד לא התחתנתם ועוד לא הבאתם ילדים וכולי. שימי את זה בצד.

את צודקת - את לא רוצה סכסוך והעניינים בדרך לסכסוך. הסיפור של שבת בבוקר מטורף ללא ספק. ובין שני אלה צריך להתנהל.

הבעיה היא שהבעל שלך לא מוכן לקחת אחריות. הבעיה לא אצלך, ולכן הפתרון גם הוא לא אצלך. הוא מכבד את ההורים שלו - יפה. תכונה יפה. שיגיע אליהם בקצב שהוא רוצה. אל תגבילי אותו. אם לא נעים לך להישאר ללמוד בשבת לבד בבית, בקשי ממנו להישאר וללכת אליהם במוצאי שבת לקפה. אם לא אכפת לך, הישארי ללמוד ושהוא ילך לצהרים. את התשובות הוא צריך לתת להם. ואם הוא מכבד אותם, ואני לא מזלזלת בזה בכלל, אז שילמד לתת את התשובות בצורה מכובדת.

אני זוכרת שבזמנו אבא שלי לקח את הבן שלי לרופא. הוא היה אצל סבא-סבתא, התלונן על משהו, ואבא שלי ידע שרופא קופת חולים כבר ראה אותו ולא פתר את הבעיה. הוא פשוט החליט על דעת עצמו לקחת את הילד לרופא פרטי, ולקח. אני, מתוך כיבוד הורים, לא יכולתי להגיד מילה. אז הבעל שלי הלך אליו, אחרי כמה ימים,
לשיחה, ואמר לו: אני יודע שהילד הזה הוא הדבר הכי יקר בעולם בשבילך, אבל אני בכל זאת אבא שלו, ואני פה, חי וקיים. ואם אתה רואה מצב חירום - תתקשר ותגיד שאתה הולך לרופא. אבל אם לא - תשכנע אותי שצריך. אל תיקח את האחריות לידיך.

והיום, שלושים שנה אחר כך, אני אומרת לך: זה היה התפקיד שלי, והייתי צריכה ללמוד אותו. אני הייתי צריכה לשים את הגבולות. בדרך עדינה, רכה, מכבדת, אבל הייתי צריכה לשים אותם בצורה ברורה. וגם הבעל שלך חייב לעשות זאת, זה לא תפקידך.

לגבי פרצופים חמוצים - רוצה - שיגיד להם. לא רוצה - הביקורים יתמעטו ויתקצרו. וחבל. הכי טוב בשבילם זה שהוא יסביר להם, כמו כל העצות שנתנו לך כאן. אם אחרי זה הם יבחרו להיעלב (ואבא שלי היה מאוד מהנעלבים) ועדיין לפרצף - אתם עשיתם את המקסימום.

לגבי שבת בבוקר, כמו שאמרו פה, בלי קשר לכלה, הבנים שלי היו נעלמים, גם בטלפון, לחודשיים-שלושה מינימום.