איך מתמודדים עם אמא של האישה הראשונה?

[mother cat]

לא אמרתי לרגע שיש בעיה אם הורה יכול ומסיע

ילד - הילדה בהחלט מקבלת טרמפים כשאפשר (אם ובלי קשר למזג האויר). הבעיה היחידה שלי היא עם ההנחה שזה מאין התעללות לשלוח אותה ברגל ושצריך להפוך עולמות בשביל זה... בצורת החיים שלנו זה פשוט לא תמיד אפשרי, או שהמחיר של זה כל-כך כבד (לכל המשפחה) שבשקלול של מה הכי טוב לכולם זה פשוט עדיפות נמוכה יותר. ואני חושבת שכל הורה צריך לעשות את השקלול של מתי חייבים, מתי כדאי, ומתי פשוט לא... ובלי לספוג על זה ביקורת.

הלוואי שיכולתי להגיע לעבודה ברגל. אני מתגעגעת ללכת ברגל. ביום שישי עשיתי את כל הסידורים שלי בעיר בהליכה למרות שהיה קור כלבים ועדיין גשום - וזה היה הרבה יותר מאשר הדרך של הילדה לבית-הספר וחזרה.

 

[mother cat]

אני לא שולחת אותו

הוא כמעט בן 15, ובקושי לבית-ספר אנחנו מצליחים "לשלוח" אותו... (אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

הוא מחליט אם ללכת או לא, אם להתיחס אליהם כשהם באים אלינו או לא, ואין לי הרבה SAY בנושא. אני כן מקפידה (מאד!) לשמור את דעתי עליהם לעצמי בקרבת הילדים (מודה - בפעם האחרונה שממנה התחלנו את הדיון הזה זה לא הצליח כי בכיתי כל הערב...), לא להעביר ביקורת, לנסות "להסביר" אותם לילדים עד כמה שניתן. למה? כי אמא שלהם נפטרה ונראה לי חשוב שהילדים ישארו בקשר עם מה שנשאר ממשפחתה - זה חלק ממי שהם, הם צריכים להכיר אותם ולדעם מאיפה הם באים...

האם באמת היה עדיך שאגיד "אוי, איזה התנהגות נוראית, בוודאי נפגעת נורא, אז אל תלך לסבא וסבתא שלך יותר"? נשמע לי מסר בעיתי קצת להעביר, במיוחד ממקומי כאמא חורגת.

 

[רפסודיה]

מחזירה אותך אם אפשר לשאלה הראשונה שלי

שאלתי אותך בתחילת השרשור מה בביקורת שלה כל כך מפעיל אותך, והאם ייתכן שהקול שאת מביאה כשייך אליה נמצא גם אצלך במידה זו אחרת?
כי אם את חיה ברוגע עם עצמך ועם האופן בו אתם נהוגים עם הילדה, ונראה לך שזה במידתיות לפי יכולותיה ויכולותיכם, מדוע את מטולטלת מהמשך קיומה של ביקורת על הסדרי ההסעה שלכם או על הרגלי האכילה של הילדים אצלכם בבית?
אולי קשה לך להכיל גם את הקול הזה בתוכך (שתוהה, בינך לבין עצמך, אם אתם אכן עושים מספיק), ובו זמנית גם לענות לעצמך (ו"לקול התוהה שלך" שהתשובה כן, אנו עושים כמיטב יכולתנו וזה הכי טוב שבאפשרותנו בנסיבות הקיימות.
אם אינך יכולה לשאת בתוכך את שני הקולות השונים זה מזה, את עשויה להשליך את האמירה על מישהו אחר. ואז את משתחררת מעולו של הקול הזה וחופשיה לשלול אותו. זה כמו לומר לעצמך: מישהו אחר חושב כך ומעביר עלי ביקורת לא צודקת. אני לעומת זאת בטוחה שאני צודקת והוא טועה.
במובן הרחב יותר של ביקורתיות, שימי לב גם לכך שהיחס שלך עצמך כלפי הסבתא ההיא הוא חד ממדי במישור של ביקורת שלילית עליה. אורח הדיבור שלה, אופן האירוח אצלה בבית, כול מה שהיא או בא ממנה.
וזו גם תשובה לאיילה שביקשה עוד דוגמא לאיך משהו מבחוץ מפעיל אותנו. ואיך כשזה קורה אנו נופלים לתוך בורות שלא היינו נכנסים אליהם מלכתחילה אם אנו עירניים לתהליכים שמתרחשים בתוכנו.
כשאנו מודעים למה קורה לנו בסיטואציות מסוימות, אנו נשלוט בתהליכים ולא הסיטואציות תנהלנה אותנו. וגם לא האדם האחר שבמקרה יש ממולנו. או כל מקור חיצוני אחר.
כשאנו מודעים למה שקורה בתוכנו איננו חוששים מהתמודדות עם קונפליקטים פנימיים, אלא מעזים להסתכל על עצמנו, בודקים את עצמנו, מיישבים את הקונפליקט הפנימי וכך הוא לא זולג החוצה וחוזר אלינו בבומרנג ישר לפרצוף, באינטראקציות שלנו עם דמויות בסביבה שלנו.

 

[mother cat]

איך מתמודדים עם אמא של האישה הראשונה?

אני לא יודעת לכמה מכם יש קשר כלשהו עם ההורים של האישה הראשונה - אצלינו זה קיים מכיוון שהאישה הראשונה נפטרה, וחשוב (בעיקר בעיני....) שילדיו של בעלי ישארו בקשר רציף וקרוב עם המשפחה שלה.
כבר חמש שנים שאני איתם. חמש שנים שמצד אחד הם כביכול "מקבלים" אותי (הם גם מאד רצו שבעלי יכיר משהי חדשה ותמכו בו בזה), מצד שני אני מקבלת כל הזמן הערות, בעיקר מהאמא - חלקם סתם גועליות וחסרות טקט, חלקם ממש פוגעות, חלקם ממש מתערבות באיך אנחנו (בעלי ואני) מנהלים את הבית, מחנכים את הילדים, ואפילו איך מחנכים ומגדלים את החתלתול.....

לפני יומיים התפוצצתי וממש צעקתי עליה. היא נאמה איזה נאום על כמה אנחנו לא בסדר שאנחנו לא מסיעים את הילדה לבית-הספר בימים גשומים, ואמרה שהילדה אמרה לה שהיא מרגישה מקופחת ושהיא היחידה בכיתה שלה שלא מסיעים אותה... לא שאני מרגישה צורך להצדק, אבל אנחנו משתדלים כן להסיע אותה כשאנחנו יכולים, שנינו עובדים במשרות מלאות בהיי-טק שאומר המון שעות (בעוד רב האמהות של ילדות בכיתה שלה לא עובדות או עובדות איזה רבע משרה...), ובבירור עם הילדה היא בכלל לא מרגישה מקופחת, יש עוד ילדים שלא תמיד מסיעים אותם, והכל בסדר.... אבל הסבתא ממש רבה איתנו שאנחנו חייבים להסיע אותה, טענה שהעובדה שאני הלכתי ברגל כל יום במשך 12 שנות לימודי לא קשורה כי "אז לא לכולם היו מכוניות" ו"את לא איבדת אמא" (מה הקשר???). בסוף ממש צעקתי עליה שנמאס לי שהיא מעבירה עלי ביקורת ושזה לא נעים לי שהיא נכנסת אלי הביתה ומעבירה עלי ביקורת כל הזמן....

בקיצור, נמאס לי - 5 שנים אני סופגת, מחייכת יפה, העיקר לא לפגוע בה (ובמקביל גם עסוקה בלתת לה להרגיש חלק חשוב גם בחיים של החתלתול.... אני אפילו מגדלת אותו לקרא לה סבתא, בעוד ילדיו של בעלי ממש לא קוראים לאמא שלי סבתא...). 5 שנים שאני נפגעת, כולל למצא את עצמי בוכה מדי פעם בגללה (אני רגישה, מה לעשות...). בעלי בגישה של לעשות "כן כן" עם הראש ולהתעלם - אבל הוא נמנע מקונפליקטים באופן כלללי - ומנסה להסביר לי שהם כאלה, גם הבת שלהם היתה מתחרפנת מהם, הם חסרי טקט, אין מה לעשות, העיקר לא לריב....

טוב, לא יודעת מה אני מצפה מכם - בעיקר רציתי לשפוך. אבל אשמח לתובנות, ואולי אם למשהו יש נסיון רלוונטי?

 

[mother cat]

טוב, אני אנסה...

מהכרות עצמית ארוכת שנים - קשה לי עם ביקורת לא נכונה. אני מאד ביקורתית כלפי עצמי, נוטה בדרך כלל לחשוב שאם משהו לא בסדר אז זו אשמתי, ולכן כשיש ביקורת עלי (בעבודה, לימודים, עם חברים...) אני מתחילה מבדק בית רציני לראות מה עשיתי לא בסדר.... כשאני מגילה שהביקורת לא נכונה - לא מעוגנת מציאות, לא אמיתית, וכו' - אז קשה לי. זה מכעיס אותי, זה מרגיש לי לא פרודוקטיבי (כי אין לי בעצם איך "לתקן" מה שלא שבור...), וכשזה חוזר על עצמו, זה מרגיש לי כמו מתקפה...

עכשיו ננסה לחבר את זה לגברת - כנראה שזו בעצם הבעיה. שאם היא היתה מעירה על דברים נכונים או דברים שיכלתי להתחבר אליהם, אולי לא הייתי מרגישה פגועה - ואולי הייתי מנסה "לתקן". אבל כיוון שאני לא מרגישה שיש אמת בדבריה - אני נפגעת. החינוך הבריטי של כבוד למבוגרים גורם לי להנהן ולשתוק, אבל הפגיעה נשארת....

חייבת לרוץ להוציא את החתלתול מהגן - אשמח לשמוע ממך איך לוקחים את הניתוח הזה שלב אחד קדימה...

 

[רפסודיה]

זו מקום מצוין להתקדם ממנו

בנוגע למושגים כמו ביקורת נכונה ומציאותית וגם ביקורת לא נכונה שלא מעוגנת במציאות, לא אמיתית, כדאי לזכור ששני אנשים עשויים להיות באותה סיטואציה ועל אף זאת כל אחד מהם יראה את המציאות בצורה שונה. זה אומר שיש הרבה אפשרויות של מציאות שמתקיימות סינכרונית. אולי נקרא לזה ריבוי מציאויות

כך גם לגבי ביקורת. את חווה את הביקורת שלה כלא נכונה, וייתכן שמישהי אחרת במקומך כן הייתה מקבלת משהו מדבריה, ואולי מישהי שלישית הייתה מגיבה כלפיה באופן אגרסיבי הרבה יותר ממך.
עדיין, מי שעומדת שם זו את. מרגע שאת מרגישה שלמה עם עצמך ודוחה את הביקורת, אין לך קונפליקט בינך לבין עצמך, זה משאיר את המקום לעשות שינוי במרחב שיש בינך לבין האדם האחר. תראי את זה כמו מגרש או חצר קטנה שמשותפים לשני בניינים

.
אם להתייחס לדוגמא המסוימת שכאן, את יכולה לזוז מהמקום הזה, של חוייה חוזרת של פגיעה מתמשכת מביקורת שהיא מעבירה עלייך במצבים שונים ולאורך זמן.
השורה התחתונה היא שאת צריכה להפנים שאינך יכולה להזיז את הבניין השני משטח החצר שביניכם, אינך יכולה לשנות אותה. היא תמשיך להביע את דעתה.
מהיכרותך איתה זה כנראה ימשיך להיות לדעתך, ביקורת שמועברת במקומות ובמצבים לא מתאימים, או "לא נכונים" ו-"לא אמיתיים", כפי שזה בעינייך.
כך שזה מצמצם את כל הטיפול בעניין רק ל"בניין שלך" ולאזור החצר שאת מגדירה בינך לבינה. כשאת נפגעת ומרגישה שזה לא פרודוקטיבי ושאין לך מה לתקן כי זה לא שבור את כביכול לוקחת מרצונך החופשי לבנים שאינן שלך, אלא היא זרקה לשטחך, ומעמיסה אותם לתוך הבניין שלך.
למה שתעשי זאת? הביקורת שלה איננה נכונה לדעתך? למה את לוקחת ומכניסה את הלבנים שלה לתוך הבית שלך השאירי אותן אצלה, במציאות שלה, אל תעשי לזה מקום במציאות שלך.
אפשר לעשות זאת בכמה דרכים. את בהחלט לא צריכה לדעתי להנהן בראש כביכול את מסכימה לדעתה ולאגור מתוך כעס בתוכך, אלא לזכור שזה שלה, לא שלך, ושעלייך למצוא את הדרך להרחיק את זה מה"חצר" שלך ובוודאי שהרחק מה"בניין" שלך.
אפשרות נוספת היא לצמצם בתוך עצמך את "הספיגה" של הביקורת שלה לתוכך. מה שהיום אינך שמה שם מסנננת אלא סופגת לתוכך כל מה שהיא אומרת לך.
אפשר למשל לצמצם את ההזדמנויות שלה להביע את דעתה. איני יודעת באיזה סיטואציה היא נשאה את הנאום המסוים שהרתיח אותך, אך כדאי להיות יצירתיים ולמצוא מחסומים טבעיים במציאות. אילוצים שונים שיזיזו אותך מלשמש אובייקט נייח ושבוי, לביקורת שלה. אם למשל זו הייתה שיחת טלפון לומר לה בנימוס שאת חייבת לסיים כעת, אם זה בבית אז את חייבת כעת לצאת או משהו בסגנון. יש בזה מן המניפולציה אך אם אינך מסוגלת שלא לקחת ללב, ולהפגע ממילותיה אולי זו הדרך העדיפה בשבילך?
אפשר גם כפי שאמרתי לך כבר בתחילה, לומר לה בצורה קצרה ויבשה שאתם עושים את המקסימום לפי יכולותיכם ושאם היא מעוניינת לעזור בהסעות אתם תשמחו לעזרתה.
אם יהיו לי עוד רעיונות למצב המסוים הזה אוסיף בהמשך.

 

[azaria]

אהבתי מה שכמעט כתבת.

אם אינך מסוגלת שלא לקחת ללב, תדאגי לא לקחת לאזניים.

 

[רפסודיה]

איך לא חשבתי על השורה הנהדרת הזו?

במשפט אחד תמצתת את כל החפירה שלי. מאמצת בגדול.

 

[mother cat]

תודה רבה - נתת לי הרבה על מה לחשוב

ואהבתי את האנלוגיה למרחב עם בתים. אנזה לראות איך אני מייסמת את זה

 

[רפסודיה]

ועוד משהו

מאחר והילדים כבר גדולים, אין לך מה לדאוג שהם הולכים לסבתא שלהם ו"סופגים" חיצי ביקורת או חרמות על עוגות וכ"ו. הם כבר גדולים מספיק כדי לנהל את התקשורת איתה בעצמם, ישירות, בלי העזרה שלכם. לא רק שזה לא רע, זה מצוין, זה התרגילים הכי טובים שהמציאות מזמנת להם לחדד את היכולת שלהם להגן על הגבולות של עצמם.

 

[mother cat]

הממממ... מודה שכרגע אני יותר דואגת לי מלשהם..

היא מגיעה אלינו הביתה פעם בשבוע - בשביל לראות את הנכדים שלה. אני לא יכולה ולא רוצה למנוע את זה. אבל גם לא להרגיש תחת מתקפה כל פעם שהיא מגיעה....

לגבי הילדים כשהם שם - זה היה יכול להיות תרגיל טוב, כפי שכתבת, אבל הגדול לפחות פועל מולם בצורה שהוא פועל בכל דבר שטיפה לא נוח לו בחיים - המנעות... אז בעצם הוא לא מתמודד עם הצבת גבולות.

 

[TatyBar]

הי

אין לי שום נסיון רלוונטי.
אבל אני בעד שתעמידי אותה במקום מעכשיו בכל פעם שהיא מעיזה להעביר עלייך ביקורת!
די!!!!!
אני הייתי מתפוצצת מזמן!
ואת צריכה, אולי - לבקש מבעלך שהוא ידבר איתה.
זה לא לעניין בכלל שהיא תבקר אותך.
לא רק שאין לה קשר אלייך - אלא ם לו היה - גם לו היתה חמתך - גם אז לא היתה לה כל זכות לבקר אותך ככה.
אז על אחת כמה וכמה.
אז מספיק להתנהג כמו שטיח רצפה.
ובעלך צריך לדבר איתה.
ואם לא - אז דברי איתה את.
תאמרי לה שאת מכבדת אותה ואת זכר בתה - אבל מפה ועד לתת לה לדרוך עלייך - יש גבול!!!!!

 

[1Shir]

ניסיון לא, תובנות אולי כן?

שני דברים דווקא עודדו אותי בתיאור שלך:
1. שהיא מעבירה ביקורת גם בעניינים שקשורים לחתלתול
2. שהם העבירו ביקורת גם על הבת שלהם

זה אומר שזה לא אישי כלפיך! קחי שבחשבון שהיא עוד חמות עבורך. להרבה אנשים יש חיכוכים כאלה עם החמים שלהם, כי יש אנשים מבוגרים שנוטים להתערב יותר מדי בחיים של הילדים/נכדים. לרוע מזלך נפלת על אחת כזאת. יש בזה גם צד חיובי, זה מראה שהיא באמת מרגישה חלק מהמשפחה

על כל המשתמע מכך

מכיוון שהיא מרגישה חופשיה איתכם, אולי באמת כדאי שתקחי מנדט להרגיש חופשיה איתה, ותאמרי לעצמך שזה שהיא אם שכולה לא מקנה לה את הזכות לטפס עליך. טיפה יותר אסרטיביות (לא צעקות! לא תלונות "נמאס לי!" אסרטיביות קרה, פשוטה, שקטה ומחוייכת. צריך להשקיע בזה כי התגובה הטבעית שלנו היא להתפוצץ) ואני מקווה שזה ישתפר

שורה תחתונה: היא כזאת. איך אומרים? זה שלה, לא שלך

אל תקחי ללב ותלמדי מבעלך להנהן ולהוציא מהאוזן השניה

אובר-רגישות איז א ביץ', מי כמוני יודעת שקל להגיד

לפעמים מנסה לנשום עמוק ולהכריח את עצמי לעבור הלאה.

 

[רפסודיה]

מבינה שקשה לך עם הביקורתיות שלה

אבל למה האמירות שלה מאיימות עלייך ומערערות אותך?
עשי לעצמך בראש הפרדה בין מה שהיא חושבת שהמציאות היא (או שצריך להתקיים במציאות) לבין מה שאת יודעת שהוא המציאות בעינייך. סבתא זו של הילדים של בעלך היא חלק מ"החבילה" שקיבלת כשנכנסת לקשר אתו. אולי זה שהיא מרשה לעצמה להעביר עלייך ביקורת נובע מתוך שהיא מרגישה קרבה גדולה אלייך (לא בהקשר המסוים הזה של הסעות לילדה אבל סגנון הביקורת מזכיר לי את הביקורות שהיו לאמא שלי עלי ועל בעלי לשעבר במהלך שנות גידול הילדים). ואולי זה קורה כי היא אולי היא אישה חסרת טקט. אבל כל זה לא משנה אם את תחליטי לא לתת לזה משקל אצלך.
אולי קשה לך עם מה שהיא אומרת כי יש את הקול הזה, עם הספק לגבי העניין, גם בתוכך?

 

[צלילי מיתר]

יש אפשרות שתזמיני אותה לשיחה - רק שתיכן?

 

[רפסודיה]

ועוד משהו

אני מבינה שמצד אחד כבר אין לך סבלנות להמשיך ולספוג את הביקורות שלה/ם ומצד שני כן חשוב לך לשמור על מקום עבורה/ם, שייכות ומעורבות שלהם במשפחה הנוכחית שלכם ולכן השאיפה שלך כן עדיף שתהיה למצוא דרך לחיות אתם בשלום על אף הביקורתיות והתערבויות שאינן לרוחך.
לא תוכלי לשנות אותם אבל כן את יכולה לנסות לשנות את הגישה שלך כלפיה/ם. או לפחות ללכת ברוח המשפט "If you can't beat tjem join them"
האם יש אפשרות שמקום לראות בהערה שלה ביקורת עלייך, תפרשי את זה כאכפתיות כלפי הילדה? נסי לרוקן מזה את המטען שאת משייכת לאמירה, ולענות לה "שטוח", ממש כמו שכתבת פה "אנחנו משתדלים כן להסיע אותה כשאנחנו יכולים" זה פוצח אז מרחב להוסיף לזה שהיכולת שלכם בעניין מוגבלת, ואת זה אפשר להמשיך הלאה אל:
אולי את מוכנה/יכולה לגבות אותנו כשאיננו יכולים ולסייע בהסעות?

 

[רפסודיה]

אוף כמה שגיאות כתיב/הקלדה. רפסודיה לכי לישון.

אני מבינה שמצד אחד כבר אין לך סבלנות להמשיך ולספוג את הביקורות שלה/ם ומצד שני כן חשוב לך לשמור על מקום עבורה/ם, שייכות ומעורבות שלהם במשפחה הנוכחית שלכם ולכן השאיפה שלך כן עדיף שתהיה למצוא דרך לחיות אתם בשלום על אף הביקורתיות והתערבויות שאינן לרוחך.
לא תוכלי לשנות אותם אבל כן את יכולה לנסות לשנות את הגישה שלך כלפיה/ם. או לפחות ללכת ברוח המשפט "If you can't beat them join them"
האם יש אפשרות שבמקום לראות בהערה שלה ביקורת עלייך, תפרשי את זה כאכפתיות כלפי הילדה?
נסי לרוקן מזה את המטען שאת משייכת לאמירה, ולענות לה "שטוח", ממש כמו שכתבת פה: "אנחנו משתדלים כן להסיע אותה כשאנחנו יכולים" זה פותח אז מרחב להוסיף לזה שהיכולת שלכם בעניין מוגבלת, ואת זה אפשר להמשיך הלאה אל: אולי את מוכנה/יכולה לגבות אותנו כשאיננו יכולים, ולסייע בהסעות?

 

[סולמותוחבלים]

תובנות רלוונטיות

כדי להתקדם אני אגדיר תחילה את נקודות המוצא שלי:
א. אנשים מבוגרים הם קשי חינוך ולכן לרוב אי אפשר לחנך אותם וכניסה למצב רגשי הישגי בנושא יכולה לגרור תיסכולים רבים.
ב. במצב הטוב, אפשר לחלוק עם אנשים קרובים את מה שאדם מרגיש ולזכות בשיתוף פעולה מתוך התחשבות ומודעות לרגשות שלך. רוב האנשים לא קשובים לביקורת אבל יכול שיגלו אמפטיה לרגשות הזולת ומתוך כך ישנו מה מהתנהגותם מתוך האמפטיה וההתחשבות.
ג. רק מי שבאמת רוצה לשנות ולהשתנות והרצון הזה בא מתוכו פנימה יעמוד בכך ויבצע שינוי. רוב האנשים מגיבים לא טוב להנעת שינוי מבחוץ וזה מרבה גורמים (יציאה מאזור הנוחות, פחד משינויים, חסכים ושריטות וכדומה).
ד. גבולות לא ניתנים להשמה בצורה אפקטיבית כאשר המנסה לשים אותם נמצא במהומה רגשית ומתנהג באופן קיצוני (צועק וכדומה). גבולות מתקבלים טוב יותר ממציבי גבולות בעלי אסרטיביות רגועה.

לכן, אם את מספרת לנו שכבר 5 שנים את סופגת ונפגעת הרי שהתסכול ברור ולכן המלצתי לצאת מהמקום הזה ומהר לטובתך.
הפתרון של זוגך - "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" הוא סוג של פתרון קצה שבעצם לא מתמודד עם הקושי, אבל הוא סוג של פתרון (למי שיכול לעמוד בו). ייתכן, שאם תצליחי לחלוק עם זוגך את רגשותייך (ולא את ביקורתך על התנהגות האנשים) תוכלי למצוא אמפטיה ואולי אף תוצאה בשינויים מסויימים. להערכתי, מאחר והוא במקום כזה, שיתופו בביקורת לא יעלה דבר, אבל ייתכן ששיתופו ברגש יצליח ...
לגביהם - בין "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" שאת לא יכולה לנקוט בו כי המחיר הרגשי שלו גבוה עבורך אישית, לבין "5 שנים אני סופגת" שהוא הקצה השני וגם המחיר הרגשי שלו כבד עבורך, יש מרחב פתרונות והתנהגויות גדול עם דרגות שונות של הצבת גבולות. ככל הנראה, צריך לפתח את היכולת לגלות אסרטיביות לפני שהמים מגיעים עד הנפש ולכן צריך למצוא את הדרך להציב את הגבול באסרטיביות, בשקט ובנחישות.
תצפי גם שאם תתחילי לעשות כך לא יבינו מהיכן "נפלת עליהם" עם ההתנהגות החדשה הזו (ויכול להיות שיחליטו לבדוק אם זה אמיתי או לא) אבל לאחר שתהיי עקבית, אסרטיבית, נחישות ועקביות לא תהייה להם ברירה להתכנס.

 

[mother cat]

תודה לכולכם על התובנות והעיצות

אני מנסה לענות לכולם ביחד בשביל לא לחזור על עצמי....

קודם כל - בעלי ממש לא בעניין של לדבר איתם. הוא פשוט לא רוצה להכנס למריבה. באופן כללי הוא נמנע מעימותים באופיו, וספציפית אני חושבת ששנים של הכרות איתם והתיחסות אליהם כאל שבריריים וקצת לא נורמלים - כך שצריך פשוט להתעלם - כבר קיבעה את הגישה הזו אצלו. יש לציין שאני בהחלט משתפת אותו ברגשותי ולא רק בביקורת עליהם (תשובה לחבלים...), ודעתו היא "את לא צריכה להפגע ממה שהם אומרים לך" - המממממ, לא ממש עוזר. אולי אני לא צריכה, אבל אני כן נפגעת.....

לגבי זה שהם כנראה מרגישים איתי נוח ודואגים לנכדים - זהו, שלא. הם פשוט חסרי טקט וגבולות על הפה, בעיקר האמא. לפעמים, כמו בדוגמא מיום ראשון, זה בנושאים שאפשר לראות כ"טובת הילדים", אבל כבר מספיק פעמים קיבלתי נאומים על דברים שכל קשר בינהם לבין הילדים מקרי בהחלט. ואתן דוגמא. לפני כמה שנים האמא היתה אצלינו בערב יום הזכרון. ביקשתי מהילדים לא לראות סרטים מצויירים ביום הזה - זה יום שקשה לי - איבדתי חברים גם בצבא וגם בפיגועים, חברת ילדות שלי יתומת צה"ל, ואני גדלתי איתה בצל השכול. חשוב לי ביום הזה שיהיה קצת שקט ואפשרות לחשוב על אנשים שיקרים לליבי וביום-יום אנחנו לא תמיד פנויים לחשוב עליהם. האמא - לא התרעמה חלילה על הבקשה לא לראות סרטים מצוירים - על זה היא לא הגיבה. היא נתנה לי שטיפה, אבל ממש שטיפה, אל איך אני מעיזה להרגיש ככה - הרי אני לא באה ממשפחה ניצולת שואה, בעוד בעלה עבר את המחנות וכל משפחתו נספתה בשואה.... היא נאמה לי, אני נשבעת לכם משהו כמו חצי שעה כשכל משפט שני שלה מתובל ב"את לא באה ממשפחה ניצולת שואה".... עכשיו אני מזכירה לכם שמדובר ביום הזכרון ולא יום השואה, ומעבר לכך - המממ, אני בהחלט באה ממשפחה ניצולת שואה (אני רק חצי בריטית - אבא שלי יליד הארץ ממשפחה חצי רוסית חצי אוסטרית ובשני הצדדים רבים נרצחו בשואה וכמה וכמה עברו את המחנות...). וחוץ מזה - איזה זכות יש לך להגיד לי אם להיות עצובה או לא ביום הזכרון? וזו רק דוגמא אחת.... יש רבות, רבות אחרות שבהם היא מגיבה על דברים שלא קשורים לילדים, היא פוסלת דברים שאני אומרת ומבקשת (למשל - כשהחתלתול היה תינוק היא הגיע יום אחד והתחילה להניף אותו באויר. ביקשתי שתפסיק כי הוא הרגע אכל ויקיא - היא אמרה "לא אכפת לי" והמשיכה.... אבל לי דווקא כן אכפת שהילד שלי יקיא.... בסוף הוא הקיא עליה, והיא החזירה לי אותו באותה שניה....) ובאופן כללי עושה את חיי קשים. אני מנסה לצמצם מגעים - אבל קשה לי לתמרן בין מתי אני מגיעה הביתה מוקדם, מתי היא שם, וכל יתר צרכי הבית....

אוף!

ולא, אני לא ממש מרוצה מעצמי שצעקתי עליה - אבל יש לציין שמה שאמרתי לפני שממש צעקתי היה שלא נעים לי לשמוע ביקורת כזו עלי בביתי - לא עניתי לה בביקורת עליה, אלא ברגשות שלי.... אבל אני בספק אם משהו מזה נקלט....

 

[רפסודיה]

לא, זה לא ייקלט אצלה אבל מה שחשוב הוא איך את

מאמינה לך שהיא מעצבנת, חסרת טאקט וחסרת גבולות על הפה שלה אבל לא המעצבנת הזו היא האישיו כאן אלא איך את מתעצבנת ונפגעת. מה את עושה ואיך את מגיבה במצבים שאינם נוחים לך.
מה שבידייך שלך לשנות הוא את הדרך בה את מתמודדת עם מצבים שלא לרוחך ועם אנשים שמשהו בם, בהתייחסות שלהם הכללית או במיוחד בסיטואציות מסוימות, מוציא אותך מהכלים. ולא משנה מול מי זה. היום זו ה"חמות" שהתברגה לחייכם בכל כורחך, מחר זה עמית שלך לעבודה, או אפילו חברה שאת אוהבת אבל יש לה פה גדול ומלוכלך וקשה לך עם החלק הזה בה.
בעלך בחר שיטה להתעלם ואת יכולה כבר היום להתחיל לסגל לך אסטרטגיות אחרות מאשר אלה בהן את נוהגת עד כה.
עד כה נפגעת ונעלבת ועד שלאחרונה התפרצת וצעקת עליה. זה מצביע על כך שאת "מופעלת" מהמצב או מהאמירות שהאדם שממול אמר לך. צעד ראשון חיוני הוא לזהות מתי את מופעלת. לזהות על מה אצלך זה דורך לך ולעשות את השינוי (אצלך) מנקודה זו.
אני לא נגשת לזה מהכיוון של "לא יפה שצעקת עליה" אלא שתגובה כזו שלך באה מתוך זעם שמתעורר אצלך, ולתת לזעם להפעיל אותך זו לא התמודדות קומפטנטית. הזעם מצביע על משהו פנימי שאת לא מתמודדת איתו טוב.
כשאת עומדת במצב בו מישהו מולך, רואה בך מטרה למילותיו ויורה בך חיצים. ואת מרגישה את הכעס מטפס לך זה בדיוק הזמן להפעיל תהליך של ויסות פנימי. שמתחיל מזה שאת עושה הפרדה בין מה שאוזנייך שומעות מהאחר לבין מי שאת הינה. כשהדברים החיצוניים יחדלו אינם נתפשים יותר באוזנייך/עינייך כמאיימים על שלד קיומך, את גם תצליחי להתמודד עם כל מצב של תוקפנות מילולית מבחוץ באופן טוב יותר מאשר עד היום.
זה עניין של תרגול, עם הזמן זה כבר יבוא לך טבעי.
אתן לך דימוי מוחשי להסביר למה כוונתי. נניח מישהו בקרבתך מנסה להשקות אותך בכוס מיץ. זה שהוא בחר את המיץ המסוים וגם חושב שאת צריכה לשתות אותו, זה שלו. לא שלך. את מצידך יכולה להחליט שבא לך לשתות. או שאת בכלל לא צמאה. או שאינך מעוניינת במיץ הזה, או כל תסריט אחר בעניין. מה שחשוב הוא מה קורה לך בתוכך במצב הזה. אם את חווה את ההצעה של זה שממול כמתקפה עלייך, זה יפעיל אותך מתוך מקום של כעס וכל מיני תחושות שיתעוררו אצלך, שרוב רובן בכלל לא קשורים לסיטואציה המסוימת. זה כמו מתג חשמל. לחצת עליו- את על זה. לעומת זאת אם את יודעת בתוכך שהאיש שממול רק מחזיק בכוס המיץ והציע שתשתי (אולי אף באופן לא מנומס), אבל למעשה הוא לא יכול להכריח אותך לשתות משהו כנגד רצונך. את זוכרת בכל שנייה, שאת זו שבוחרת. את בוחרת מה ואם לשתות. את בוחרת איך להגיב לגירוי החיצוני. אם בתוכך תדעי את כל זה כל מנגנון ה"זעם" לא יותנע אצלך בכלל. ומתוך רוגע פנימי זה שלך כל מיני תגובות אלטרנטיביות יעילות תבואנה באופן טבעי מתוכך. המשותף לכולן הוא שאת מצידך תהיי החלטית עם עצמך שכאן הגבול שלך ותגני על הגבול שלך באופן אסרטיבי. לא תזדקקי לתוקפנות או לכעס אצלך כדי לשמור על עצמך מפולשנות חיצונית.