אין מילים לתאר.

[BellA עלמה]

חייבים אבל ללכת דרך ההורים

כדי שהעזרה תהיה אפקתיבית

 

[בין מחלה להחלמה]

סייפנית ניסתה דרך האמא.

ישנן פעמים שלדבר עם הקירות זה יותר יעיל. ואז מה

לחכות עד שהקירות יענו

בשביל זה יש חוקים במדינה שאמורים להגן על קטינים. שתבוא פקידת סעד ותיקח אותה לפסיכיאטר, זה קודם כל. אח"כ שידאגו להורים. את לא מבינה שלפעמים אין זמן לשחק עם זה

שלפעמים זמן הוא מותרות

 

[BellA עלמה]

אני שואלת עד כמה הטיפול יהיה יעיל

בלי מעורבות של ההורים בתהליך? בכל אופן כפי שכתבתי לדעתי צריך לברר את המספר של הרווחה בעיר שבו מתגוררת הנערה ולערב אותם.

 

[בין מחלה להחלמה]

מי אמר שהם לא יהיו מעורבים../images/Emo35.gif

אף אחד לא אמר שהם חייבים להיות מעורבים מתחילת התהליך ועד סופו. הם יכולים לצרף את עצמם גם אחרי שהתהליך החל. ודבר שני, את לא יכולה לקבוע שמעורבות של הורים היא תמיד חיובית בתהליך ההחלמה. לעיתים היא עלולה אף להזיק. תלוי בזוג ההורים הספציפי מולם את עומדת. עד שאת לא מכירה אותם, הכל נשאר בגדר סימן שאלה אחד גדול. וכן, פקידת סעד, מיד ועכשיו.

 

[ס י י פ נ י ת]

יש לי דה ז'ה וו

 

[סתם ילדה אחת1]

..

אנשי מקצוע לא יודעים עד שמיידעים אותם וילד שמחביא לא מספר לאנשי מקצוע לרוב ואז חיים שלמים נידפים ונבנים בדרכים עקומות כי ההורה לא בשל זה לא מכוון אליך כאדם או כאמא זה מכוון לאלה שלא שמים לב.. ולא רואים.. אם מרצון ואם כי לא בשלים.. אין פה זלזול.. יש כאב

 

[בין מחלה להחלמה]

../images/Emo45.gif

קודם כל הנערה הזו צריכה לקבל עזרה SOS. זה הדבר הדחוף הראשון. אח"כ אפשר לדבר עם ההורים ולעבד את התחושות שלהם וכו'. ואני לא יודעת אם זה חוסר בשלות או חוסר אכפתיות או השם יודע מה.

 

[סתם ילדה אחת1]

חייבת לשאול..

באמת ציפית לזה? מכל הלב.. באמת לזה ציפית?

 

[שלי איילון]

עצרו שנייה

1. את הילדה חייבים להציל ועכשיו. אין ספק. 2. מה זו ההכללה הזאת על ההורים?? לא תמיד ההורים אשמים, לא תמיד החולות-חולים נותנות-נותנים להורים לעזור להם. אל תשכחו שגם לחברה ולסביבה ולהמון גורמים אחרים יש השפעה על נפש האדם, 3. נורא קל לנו לדבר ולהגיד שההורים לא בסדר, אבל שנייה תעמידו את עצמכם בתור אמא שמגלה על הפרעות אכילה של הבת שלה... איך תגיבו? איך תעכלו? האמת שהשאלה הזאת לא אובייקטיבית כאן, כי כולנו נגיד את אותה תשובה, כי אנחנו יודעות איך צריך להתייחס, אבל בנאדם שלא מכיר את ההפרעות האלו מקרוב? איך יגיב? איך יעכל? איך ידע מה טעות ומה לא?? אל תמהרו לשפוט את כל ההורים בארץ ובעולם...

 

[ורדונה2]

אבל אי אפשר להכחיש שבהרבה

מהמקרים להורים יש חלק בהתפתחות הפרעת האכילה של בתם/בנם. אני לא יודעת איך רוב ההורים במדינה מתנהגים כאשר נגלית אליהם הפרעת האכילה של ילדיהם, אבל מה שאני יודעת זה שההורים שלי, לדוגמא, לא עושים שום מאמצים לעזור לי בצורה כלשהי ולא מנסים להבין לרגע שהפרעת האכילה היא לא עונש בשבילם, אלא עונש בשבילי. את מאוד צודקת, אבל יש לזה שני צדדים.

 

[ורדונה2]

אבל אי אפשר להכחיש שבהרבה

מהמקרים להורים יש חלק בהתפתחות הפרעת האכילה של בתם/בנם. אני לא יודעת איך רוב ההורים במדינה מתנהגים כאשר נגלית אליהם הפרעת האכילה של ילדיהם, אבל מה שאני יודעת זה שההורים שלי, לדוגמא, לא עושים שום מאמצים לעזור לי בצורה כלשהי ולא מנסים להבין לרגע שהפרעת האכילה היא לא עונש בשבילם, אלא עונש בשבילי. את מאוד צודקת, אבל יש לזה שני צדדים.

 

[שלי איילון]

לא מכחישה

אין ספק, יש מקרים שההורים הם גורם הבעיה, או שהם פשוט לא מתמודדים עם המצב בצורנ נכונה ומחמירים את המצב. התכוונתי שאי אפשר להכליל, אי אפשר להפיל על ההורים את מלוא האשמה... גם עבורי העניין המשפחתי, במיוחד היחסים עם אמא היו המפתח לדלת המחלה. אך אין זה הוגן להאשים ולשפוט את כל ההורים...

 

[ורדונה2]

נכון...

הזכרת לי במה שכתבת תקופה שעברתי. הבנתי ביחד עם הפסיכולוגית שלי (שלמצב שלי כרגע כבר לא ממש עוזרת) לפני כמה זמן שלאבא שלי יש חלק לא קטן בתהליך שבו הפכתי לחולה באנורקסיה. הוא נהג להזכיר לי תמיד כמה שמנה אני. אם בכינויי-גנאי ואם ברמזים(די מאוד ברורים לעיין. לא הייתי ילדה טיפשה). נזכרתי בכל-כך הרבה מקרים משפילים.. כל-כך הרבה כינויים שכינה אותי בהם.. כל-כך הרבה לילות שעברתי בבכי בלתי פוסק עד שנרדמתי בגלל כמה מילים פוגעות שיצאו מהפה המסריח שלו... הוא האדם ההכי לא בשל על האדמות לחנך ילד. אין ספק. אבל במשך תקופה אגרתי כלפיו כל-כך הרבה כעס ושנאה.. חשבתי שהוא האשם בהכל. הטלתי את מלוא האשמה עליו. טעיתי, אבל לא לגמרי. גם היום אני לא מראה לא יותר מדי חביבות יותר משמגיע לאידיוט הזה שגרם לי לכל-כך הרבה כאב, אבל אני לא חושבת שזה נכון וצודק להטיל עליו את מלוא האשמה על כך שנכנסתי למחלה האיומה הזאת.

 

[BellA עלמה]

גם אני חשבתי על זה

וניסיתי לשים את עצמי בנעלים של האם לא פשוט בכלל

 

[אופירA]

איפה ראית בכל השרשור הזה הכללה?

אין שום הכללה לגבי כל ההורים. מדובר על אמא מסויימת, שהתנהגותה הבעייתית ברורה בהחלט. אנו מאד מבינים את ההלם שלה, את חוסר הרצון שלה להיחשף בפני אשה זרה, את הקושי האובייקטיבי שלה עם בת שלא משתפת פעולה ובלי שום קשר - זה לא משנה את העובדה שעצימת העיניים שלה אינה נכונה. וזה לא משנה את העובדה שהנטייה שלה לעצום את העיניים ולשקר לעצמה, היא חלק מהאישיות שלה, שעליו צמחה הבעיה של הילדה. הילדה זועקת נגד חוסר תקשורת. היא מנסה להרוס את עצמה כדי שישימו לב אליה, ויפקחו את העיניים. זה שהאמא מסכנה, לא הופך אותה לבלתי אחראית. לא מסלק את השייכות שלה לבעיה של הילדה. לציין קשר בין התנהגות של הורים לבין המחלה - זה לא להאשים. זה להצביע על נתונים, כדי לפעול לטפל בצורה נכונה: עם הורים שמשתפים פעולה - להשתמש בהם כדי לעזור לילדה. עם הורים שאינם משתפים פעולה - לא לבזבז אנרגיות על לנסות לתקן אותם, אלא לפעול בכיוון של עזרה חיצונית לילדה. או עזרה עצמית של החולה גם בניגוד לחוסר תמיכת הוריה. כבר ציינתי בעבר, שאני אם לבחור שסובל מדימוי עצמי נמוך ומסגירות וקושי לתקשר. ברור לי שמצבו נובע מהקשר איתי, למרות שאינני אשמה במצבי, כאשה שהתמודדה כל חייה עם הפרעות אכילה והפרעות אישיות! וברור לי שעלי לקחת אחריות על החלק שלי במצבו!

 

[אופירA]

לסייפנית ולרולן

הרבה הורים אטומים. אבל זו לא אטימות באמת. זה פחד. זה קושי לפקוח את העיניים ולהתבונן בפגמים של עצמך. לכל אדם יש חסרונות, וקשה לאנשים לקבל את חסרונותיהם. בד"כ אדם יכול להסתדר עם עצמו, ולהחביא את חסרונותיו מתחת לשטיח. ואז פתאום מופיעה ילדה רגישה, ולא יכולה להשלים עם המצב, וסובלת, ומכריחה את ההורים להתמודד עם החולשות שלהם. והם מפחדים. כי זה קשה. והם הרי רגילים להחביא את הבעיות מתחת לשטיח, אז הם עוצמים עיניים גם לצעקה של הילדה, כמו שהם רגילים. זה לא החוסר של הילדה לשתף את ההורים. היא כן משתפת. היא צועקת. אבל היא עושה את זה בקול של ילדה, בהתנהגות לא בוגרת, וההורים לא מבינים מה היא אומרת. ואז היא מאבדת תקווה, ונסגרת, ומפסיקה לשתף. פעם פגשתי מכרה, שהיתה לה ילדה שהחלה להיות אנורקטית. האם יזמה שיחה משותפת איתי, כדי להמחיש לילדה כמה לא כדאי להתחיל עם הפרעות אכילה. הילדה הסבירה שהיא כועסת על שלא סיפרו לה שסבא שלה נפטר. האם לא התייחסה לדבריה, ובוודאי לא למה שמאחוריהם... היא רק חזרה והסבירה לה למה לא כדאי לה לצום, וכדאי לה לאכול. אני הבנתי מה הילדה אומרת, אבל לא היתה לי שום דרך להסביר את זה לאמא. הכרתי אותה יותר מדי טוב מכדי שאנסה להראות לה שהילדה חשה ניכור. נאלצתי לשתוק ולשמש כלי משחק בידיה של האם השתלטנית. רולן, אני חוששת שאם יכניסו למשרד החינוך שיעורים על תזונה וכו', במקרה הטוב ימנעו את ההרס העצמי של הבנות בצורה של אנורקסיה, ויגדלו דור של בנות כפייתיות בצורה אחרת, הרסנית לא פחות (חיתוכים וכאלו...). אני חושבת שילדים צריכים שיעורי דינמיקה חברתית שתאפשר להם לבטא את הרגשות שלהם, את המחשבות שלהם (בלי לחשוש לביקורת חינוכית...). צריכים מסגרות חינוכיות שיאפשרו דו-שיח יזום בין הורים לילדים, שיפתח ערוצי תקשורת נוספים בין הורים לילדים, באווירה חברתית קבוצתית.

 

[להבה ירוקה]

מסכימה מאד מאד

הבעיה הגדולה היא באמת בעיית תקשורת, ובה צריך לטפל. עד היום ההורים שלי לא יודעים מה לעשות כשאני מבטאת רגש שונה מ: איזה כיף לי, כמה טוב לי.

 

[mirit 22]

...

אוף כמה מוכר... לפעמים נדמה לי שההורים שלי נעזרים ברשת מיסוך שהצבא עוד ל שמע עליה.. והכל רק כדי לא לשמוע מה אני באמת אומרת מאחורי ה"בסדר!" שלי... הם לא יקבלו את האמת כי היא פשוט לא נוחה להם והכי עצוב לי, הם לימדו אותי להרגיש שאסור לי לנסות אפילו להראות אותה כי הם לא רוצים לראות באמת מעבר לחיוך המדומה

וסייפנית... גאד כמה שעשית לי צמרמורת... כואב לי על הילדה הזאת, לצערי אני יותר מדיי מזדהה איתה ועם המצב עצמו גם מבלי להכיר אותה בכלל. יש לי דה ז'ה וו ענק עכשיו

מקווה מאוד שמישהו יתעורר שם כבר ויתן לה יד אמיתית ותומכת שתעזור לה לצאת מכל זה... ההתעלמות וההכחשה לא עוזרים לה, מקווה שהם יבינו מהר!