אין שלם מלב שבור
אמנם הפורום די נטוש לאחרונה, אבל אני זקוקה לקצת תמיכה, אז אם יתמכו בי הקירות - גם זו לטובה. חשבתי שבעוד שבוע אספר בשמחה שאני בהריון וראיתי דופק, אבל הקב"ה תיכנן לי תוכניות אחרות. זה התחיל בדימום קל בחג שני של ראש השנה (יום ראשון לפני שבועיים), ארבעה ימים לפני המחזור הצפוי. ככה מתחילים אצלי בדרך כלל מחזורים. אבל הפעם הדימום הקל הפסיק תוך יומיים. החזקתי מעמד עד ליום שישי. ביום שישי בבוקר שלפתי את בדיקת ההריון הביתית, שצורפה לערכה לחיזוי ביוץ בה השתמשנו החודש (אני לא קונה ערכות הריון. זאת אופטימיות מיותרת. ערכות לחיזוי ביוץ נועדו רק בשביל שנדע שעשינו את המקסימום לבד). בכל אופן, שני פסים ורודים קישטו את הבדיקה. ככה סתם. שבעה חודשים מהוסת הראשונה מאז הלידה (בובי ינק עד לפני ארבעה חודשים), ולא בכולם באמת ניסינו, והנה - הריון ספונטאני בקלי קלות. אני בהריון? אני? בהריון? רק לחשוב שפעם שעברה זה לקח למעלה מחמש שנים. אולי למדנו את הטכניקה? בשבת האחרונה (סוכות) היתה לי הכתמה ורודה קלה, שחזרה על עצמה פעם אחת נוספת בלבד. ליתר ביטחון, צילצלתי לרופא שלי במוצ"ש. הוא אמר לי להגיע אליו היום (הוא לא עובד ביום ראשון), ונראה אם יש שק הריון. בינתיים, ביום ראשון ההכתמה נהיתה אדומה, אבל היום היה נקי למדי, ואני הגעתי אליו ברוח מרוממת ואופטימית מתמיד. "יש שק קטן מאוד. לא מתאים בכלל לשבוע שאת נמצאת בו (5w5d). לא בטוח בכלל שזה שק. בטוח שזה לא הריון תקין". אז מחר בדיקת בטא, פרוגסטרון ואסטרדיול (למה אסטרדיול?) על הבוקר, דחוף, להתקשר אליו עם התוצאות, ואולי נקבל רמז לגבי מה שקורה שם. פסק דין כבר יש. אני רק מחכה לגזר הדין. האמת - לא הרגשתי שום צורך לבכות. היה לי יותר קל לקבל את הרעיון שההריון איננו, מאשר שההריון היה. רק המחשבה על כך שהיה יכול להיות אחרת עושה לי עצוב. בובי היה משום מה מלא מרץ ושמחת חיים היום אחר הצהריים. הוא רץ בסלון הלוך וחזור וזרק כדור וצחק, ואיך אפשר לבכות כשרואים את הנס הזה מול העיניים? החלטנו לצאת למסעדה הערב (מה בדיוק חגגנו?) כשיצאנו מהמסעדה, שמענו מוזיקה חסידית, והלכנו לבדוק במה מדובר. חסידי בעלז רוקדים בשמחת בית השואבה. בחיי שהחסידים האלה יודעים לשמוח. בעלי לקח את בובי, והם נכנסו למעגל הרוקדים, לראות מקרוב. בובי התנדנד מצד לצד לפי הקצב, ונופף בידיים. הוא כל כך אוהב לרקוד. ואני... אני עמדתי לי שם מעבר לגדר ההפרדה, ונזכרתי איך בסוכות לפני שלוש שנים ביקרנו קרובי משפחה של בעלי בירושלים. רבאהרל´ך (חסידים של ר´ אהרון?) הם הזמינו אותנו לשמחת בית השואבה בבית הכנסת שלהם. אני עליתי עם האישה לעזרת נשים. הצצנו דרך החלונות. בקושי היה אפשר לראות משהו, כי כל הנשים נדחקו להציץ מהחלונות על הגברים שרקדו. האישה פינתה לי דרך, ואמרה לי שאני חייבת להסתכל גם ולראות את השמחה. הסתכלתי. ראיתי שבעלה לוקח את בעלי לרבה שלהם. הרבה נתן לו ברכה. אחר כך שאלתי אותו אם הם אמרו לו שאנחנו רוצים ילדים. הוא לא ידע לענות לי, כי לא שמע מה קרוב המשפחה אמר לרבה, כי היה רעש. באותה שנה הריתי את בובי. בזה נזכרתי כשעמדתי מאחורי הגדר וראיתי את חסידי בעלז רוקדים. ואז... חמקתי הצידה ובכיתי לתוך איזה שיח. חומות המגן שלי לא היו איתי. בובי רקד עם החסידים. אני הייתי לבד לבד. וניגבתי את הדמעות, ושוב חייכתי כשהם יצאו משם. זה כל כך אחרת כשיש נחמה מהסוג הזה.
