אין תחליף לכנות

[יעל ז 77]

אין תחליף לכנות

כמאומצת עם אחות תאומה שאומצנו יחד אני רוצה להמליץ בחום על כנות מול הילד/ה בנושא.
לנו סיפרו כבר מגיל שנה וחצי וכל הזמן הסבירו לנו שאנחנו ילדות שנבחרו מאהבה ולא באו מהבטן של אמא.
לגדול בידיעה שאתה טיפה שונה אבל אהוב וחלק מהפאזל השלם של המשפחה זה לדעתי חשוב ואף קריטי.
מעולם לא עניין אותי מי "ההורים הביולוגים" ובמקרה בגלל בעיה גנטית שהתגלתה אצל אחותי נאלצנו בגיל 29 לפגוש את האישה שילדה אותנו.
גדלנו בביטחון ואהבה כשאחרי האימוץ שלנו נולדו עוד 2 ילדים וכשפגשתי את האישה זה היה המפגש הכי קל בעולם.
אמא שלנו היה איתנו וגם האחות הקטנה והגאווה שהיתה לי שחיי שלמים ומושלמים היתה שווה את הפגישה.
כמובן שכמו ברוב המקרים גילינו שהיא ויתרה עלינו כי היא חסרת השכלה ועבודה וחיה מביטוח לאומי כל החיים וחיינו היו אמורים להיות סיוט אחד גדול וכושל.

לא לפחד לספר!!! לגדול בידיעה שזה לא סוד ואין מה להסתיר ושנבחרתי למשפחה גרם לי לגדול בביטחון
שלא יבוא לדעתי כשגדלים בסוד.
אמא שלי מדהימה ובמשך כל השנים דיברה איתנו ושיחקה איתנו משחקי תפקידים על מנת שנדבר
ונתבטא ונתמודד עם השוני.
לא יכולנו לגדול טוב יותר ובריא יותר.

 

[משתפרת]

ברוכה הבאה.

וכמה שאת צודקת!
כנות במשפחה חיונית. זה לא מבטיח שלא יהיו לילדים שאלות קשות. חלקם יחפשו את המשפחה הביולוגית בכל מקרה, חלקם ירגישו כמוך. אבל הרגשת סוד... כמו לגדול בחושך.

 

[דניאלהI11111]

הי יעל, ברוכה הבאה. אני קצת חולקת עלייך לצערי

אין ספק שאנו צריכים לספר לילדינו המאומצים על דבר האימוץ כבר מלכתחילה.
אני לא חושבת שיש פה ולו הורה מאמץ אחד, שחולק על כך וזו גם ההמלצה הגורפת של אנשי מקצוע בעשורים האחרונים.
לא נראה לי שמישהו העלה בדעתו להסתיר את עובדת האימוץ מילדו.

את כותבת כי העובדה שההורים המאמצים היו גלויים עמכן ולא שמרו את דבר האימוץ בסוד גרם לך לחיות עם העובדה הזו ללא כאב, קונפליקט ואף ללא רצון לפגוש את אמך הביולוגית.
זו החוויה הסובייקטיבית שלך יקירה, ואין היא בהכרח חוויתם של כל שאר הילדים המאומצים.
ואת בעצם אומרת לנו שאם ננהג כך גם הילדים שלנו יחיו ללא כאב, תחושת אובדן, תחושת נטישה או קונפליקט סביב העובדה שננטשו.

לצערי אני חולקת עלייך, ומניסיוני זה פשוט לא נכון.
יש ילדים רבים שעם כל האהבה, ההשקעה והחינוך המסור של הוריהם המאמצים, ועם כל הכנות והנכונות להיות שם עבורם, חשים תחושות מאד מאד קשות סביב העובדה שננטשו על ידי הוריהם הביולוגיים. שאינם מצליחים להבין מדוע וויתרו עליהם וזה כאב עמוק שמלווה אותם למשך כל חייהם. לגבי אחדים זה גם פוגע להם בדימוי העצמי באופן עמוק.
ועובדה שאנו כנים איתם אינה משנה דבר בנושא זה. דווקא האמת היא שקשה להם כל כך: היה שם הורה שילד והוליד ובחר לנטוש אותם. זו הכרה כואבת מאד עבור הרבה ילדים ובוגרים מאומצים.7

 

[גילעד 63]

בחירה ונטישה

דניאלה, השימוש במושגי הבחירה והנטישה הוא מאד סובייקטיבי. בפועל הבחירה היא לעתים רחוקות מאד בחירה שקולה בתנאים אופטימליים. בדרך כלל ה"בחירה" היא בין גרוע לגרוע יותר. תיאור התהליך לילד כבחירה יוצר איזה תמונה שמישהו בקור רוח מוחלט חשב על זה והחליט ש"לא בא לו עליך" ומסר אותך כמו שמוסרים בגד משומש שלא צריך אותו יותר. תיאור כזה אכן יכול לעורר תחושות קשות ולבסס את המחשבה שילד זה משהו שיכול להימסר בקלות, ואם זה קרה פעם מה מבטיח שזה לא יקרה שוב.
לגבי הנטישה, גם זה מושג מאד קשה וסובייקטיבי. בפועל מדובר במסירה לאימוץ. ויתור על זכויות הוריות לטובת הורים אחרים. נטישה היא תסריט שאמנם קיים בהחלט בעולם האימוץ אבל לא כל המאומצים ננטשים (בבי"ח או במקומות אחרים). מתוך שיחות עם נשים שמסרו תינוקות לאימוץ, הידיעה שהתינוק יגיע לידיים אוהבות ויגדל במשפחה מקלה מעט על הקושי ומאפשרת במקרים רבים את המסירה. לכן, נטישה היא אכן תחושה של המאומץ לעתים אחרי שהוא גדל (חרדת נטישה וכד') אבל בפועל חיי רוב המאומצים לא התחילו בנטישה אלא במסירה. זה מונח יותר אובייקטיבי שמתאר את ההתרחשות ויכול למנוע במקרים רבים התפתחות של אנטגוניזם אצל המאומץ כלפי מי שמסרה אותו לאימוץ וכעסים גדולים מאד שיושבים שנים רבות לעתים עד המפגש או במקרים שאין מפגש, יושלכו הכעסים האלה במסגרת מערכות יחסים של המאומץ הבוגר על הקרובים לו ואפילו פנימה על עצמו.

 

[דניאלהI11111]

מסכימה איתך חלקית, התכוונתי לחויה הסוביקטבית

של חלק מהמאומצים שהיא לפעמים של נטישה, ותחושה שההורה בחר לוותר עליהם.
פעמים רבות לנסיבות "האובייקטיביות" (אם יש דבר כזה בכלל) המקלות, יש מעט רלוונטיות לתחושה של המאומצים כי ההורה הביולוגי ויתר עליהם.

עם זאת, גילעד, בהחלט אפשר להסתכל על נושא המסירה לאימוץ גם כנטישה או כוויתור, בנסיבות מקלות אך בכל זאת. ותכף אסביר מדוע.

ואגב, לא פעם כשהיו פה דיונים בעניין הזדהות או סלחנות של הורים מאמצים כלפי ההורים הביולוגים שמסרו לאימוץ, חזרה תחושה עזה של חלק מהאמהות בפורום שלנו "שהן לעולם לא היו מוסרות את ילידהן לאימוץ, לא משנה באיזה נסיבות". אף שאני קצת חולקת על אמירה כל כך גורפת, היא נותנת מקום רגשי לאפשרות שיש אנשים שמוכנים בנסיבות מסויימות לוותר על ילדם ויש כאלו שלעולם לא יוכלו רגשית לעשות מעשה כזה, ולא משנה מה תהנה הנסיבות.

גם כרופאת ילדים אני נתקלת לא פעם בתופעה של השונות הזו, בין נשים השוקלות מסירת ילדן לאימוץ ובין אלו שאינן מוכנות לשקול זאת ויהי מה, כשאני מטפלת בנערות שהרו בשגגה.

חלקן לא מוכנות בשום אופן לשקול מסירת ילדן לאימוץ, לא משנה מה המחיר החברתי והאישי שהן עתידות לשלם על החזקתו ברשותן,
אחרות אומרות דברים בנוסח: "בחברה שבה אני חייה אין זה מקובל שנערה תגדל ילד לבדה, לכן אמסור את הילד לאימוץ, או: הילד הזה לא יאפשר לי להמשיך בלימודי, ללמוד לתארים גבוהים, לרכוש מקצוע, להגשים את עצמי, או אולי להינשא בבוא היום, ולכן אמסור אותו לאימוץ."

אינני שופטת כלל, אך בכל זאת יש פה בחירה, יש פה נטישה (מובנת יותר או פחות), יש ויתור, ומה שלא יהיה: יש פה טרגדיות של סיפורי חיים קשים.

 

[גילעד 63]

ברור לי לגמרי

שהתכוונת לחוויה הסובייקטיבית של המאומץ הקשורה בנטישה. יחד עם זה היום אני יודע שלמרות שחוויתי בחיי את מה שקוראים לו "חרדת נטישה" זה לא אומר שאכן ננטשתי. עצם המונח מסירה לאימוץ אומר שהיה ויתור ומסירה למישהו אחר. נטישה היא התרחשות אחרת לגמרי.
למה זה חשוב כל כך?
כמו שאת מתארת את התגובות השונות לאפשרות הזו אצל צעירות ש"הרו בשגגה" (אהבתי את המינוח), זה רק אומר שמדובר בהתלבטות בהחלט לא פשוטה ולא באיזה בחירה פשוטה ושקולה לנטוש את הילד. יש לזה חשיבות כשאנחנו באים לתווך לילד את מה שקרה לו.
את ההבנה האמיתית בקושי למסור תינוק שנולד קיבלתי באמת באמת רק כשנולד לי הבן הראשון. רק אז אתה באמת מבין מה זה אומר למסור תינוק ולוותר על ההורות. התגובה השיפוטית לעניין היא טבעית וכמעט אוטומטית לנו. יחד עם זה, לאורך הזמן מצאתי שככל שמדד השיפוטיות שלי ירד, כך עלתה היכולת שלי לקבל שיש כאלה דברים שאין דבר כזה שאין דבר כזה וכך יכולתי להתבונן בעיניים מפוכחות יותר וללמוד יותר על החוויה האנושית. לכן היום, אני משתדל להשתמש במונחים שהם פחות מתוייגים ערכית ויותר מתארים התרחשותית את מה שקרה.
אחת השאלות הגדולות אצל מאומצים רבים לא נוגעת בהכרח לעצם הנטישה אלא יותר ל"למה" של המסירה. מה באמת קרה שם באותו זמן?
היות שכך, אני היום בהחלט מאמין שבמעמד ה"החלפה" נכון יהיה למסור להורים המאמצים את כל המידע (לא בהכרח מידע מזהה) הנוגע לנסיבות הגעתו לעולם של הילד שלהם וסיבות מסירתו לאימוץ. אני חושב שזה מאד יקל על התיווך שלהם את העניין לילד במהלך גדילתו והתבגרותו כך שכשיגיע היום שבו אולי ירצה להתחקות אחרי שורשיו הביולוגיים הוא יהיה מצויד בידע והבנה שהיום אין למאומצים בשלב הזה.

 

[יסמין@]

מאוד מסכימה!

במהלך השנים הרבות שאני משתתפת בפורום, כתבתי המון פעמים על ההבדלים בין מסירה לאימוץ לבין נטישה. ולכן מסכימה מאוד לדרכך וגם אני עושה כך: "אני משתדל להשתמש במונחים שהם פחות מתוייגים ערכית ויותר מתארים התרחשותית את מה שקרה". ומסכימה מאוד גם לסיום הודעתך.

 

[יעל ז 77]

תגובה לדניאלה 11111

קודם כל סליחה על התגובה המאוחרת.
אני מבינה מה שאת אומרת ואני לא טוענת שרק כנות ופתיחות יפתרו את הבעיה ואכן אצלנו זה היה משולב בהרבה דברים נוספים שגרמו לנו לדבר על הדברים ולחשוב על כל מיני סיבות למה בעצם ויתרו עלינו כך שכשיבוא היום ונגלה את הסיבה האמיתית יהיה לנו יותר קל.
במקרה שלנו ועל זה לא כתבתי קודם, האשה שילדה אותנו אפילו ניסתה לקבל אותנו בחזרה בגיל חצי שנה ושיותר חמור מזה היא גם מצאה אותנו והתחילה ליצור איתנו קשר בלי שנדע מי היא.
מגיל 4 ועד גיל 17.5 היתה מעורבת המשטרה בחיינו בגלל הקשר שיצרה איתנו במרמה והורי היו צריכים לא רק להתמודד עם סיפור האימוץ אלא גם עם המאמץ שלה להיות בחיינו בלי שנדע מי היא.
אני יכולה להגיד לך שאילולא הכנות והשיחות האין סופיות והפתיחות אני בטוחה שהתחושה הסובייקטיבית שלי היתה שונה לחלוטין.
במקרה שלנו היא באמת לא רצתה אותנו כי הפסיקה ללמוד בסוף היסודי ולא עבדה ולא יכלה לגדל אותנו ומבחינתי היא לא נטשה אותנו אלא נתנה לנו סיכוי לחיים טובים יותר, חיים שהיא רק יכלה לחלום עליהם וחיים שבוודאות היא לא יכלה לתת לנו.

 

[אבי351]

תודה ענקית לך ריגשת אותי מאוד ואת בני

אני מגדל כפי שאותך גידלו בפתיחות רבה על הנושא ובלי להסתיר דבר מהרגע הראשון ושוב תודה ואשמח לשמוע ממך עוד על הקשר היום בינך לבין האישה שילדה אותך

 

[יעל ז 77]

תגובה לאבי 351

סליחה על התגובה המאוחרת
אין קשר ביני ואחותי לבין האישה שילדה אותנו.
לצערי גילינו שעל אף כל הגעגועים שיש לה והרצון לגדל את האח הביולוגי המשותף שיש לנו שנולד 12.5 שנה אחרינו, היא לא נותנת לו שום סיכוי לגדול שונה ממנה ואף מונעת ממנו טיפול רפואי בעקבות בעיה שיש לו שיש אותה גם לתאומה שלי.
היא מאוד שונה ורחוקה מאיתנו במאפיני חייה ולכן בחרנו שלא לשמור איתה על קשר

 

[Noga Lavie]

כנות בונה

בסיס איתן ליחסים תקינים בין ההורים לבין ילדיהם.
לצערנו, אין היא יכולה להבטיח לחלוטין ששאר מרכיבי החיים יבנו יחסים תקינים.
במקרים של אימוץ, אין היא יכולה להבטיח התמודדות ניחוחה, חסרת צער ומלאת ביטחון, למרות שהיא מספקת יחסים תקינים, אוהבים ומקום להתחזק בו כאשר עצוב וקשה.

יתרונות הכנות גדולים מאוד, התקווה היא להגיע אותו מבוגר מלא בטחון שאתן גדלתן אליו, וללא כנות בקשר לאימוץ המטרה עלולה להיות רחוקה מאוד, אבל אסור לתלות בה תקוות רבות מדי.

 

[סביון1]

שלום יעל וברוכה הבאה לפורום

אשמח אם תכתבי ותתני דוגמה לאיזה משחקי תפקידים את מתכוונת שאמא שיחקה איתכם.

 

[יעל ז 77]

תגובה לסביון 1

סליחה על התגובה המאוחרת
משחקי התפקידים נועדו לגרום לנו להביע את דעתנו ואת ריגשותנו להיותינו מאומצות ולעובדה שכביכול בחרה האישה שילדה אותנו לוותר עלינו.
המשחק היה כזה שכל אחת מאיתנו שיחקה עם אמא לבד כך שלא ידענו על תגובות האחת של השנייה.
שיחקנו כך שפעם אני אני ואמא שלי היא האישה שילדה אותנו וכביכול פתאום אני פוגשת אותה ומה יש לי להגיד לה אל מול משפטים שהיא אומרת לי כמו: "כמה גדלת, איך את מרגישה בבית שלך, מה היית רוצה לשאול אותי (האמא שמסרה לאימוץ)" ועוד כאלה שאלות ואז בתגובה לתשובות שלי מתפתח דיאלוג.
לפעמים אני הייתי האמא שאמצה ואמא שלי היתה האישה שילדה אותנו והייתי צריכה להגיב למפגש בין שתיהן או שאני הייתי אמא שלי והיא אני והייתי צריכה להגיב למה שהיא אמרה לי.
מהתגובות שלנו היא היתה מבינה אם אנחנו כועסות או שומרות משהו בפנים והייתה מנסה לטפל בזה.
אני תמיד הייתי חד משמעית לגבי הניתוק המוחלט והחוסר רצון לקשר עם אישה שילדה אותנו ואחותי התאומה לדוגמא תמיד הבינה אותה וריחמה עליה אבל גם לא רצתה קשר איתה.

 

[Lipapush]

אכן, כנות זו הדרך הטובה ביותר להתמודד

 

[גילעד 63]

כנות ופתיחות באימוץ

לפני הכל אני מסכים שכנות ופתיחות הם מרכיב מאד חשוב בחיים בכלל ובאימוץ בפרט. ההשפעות קצרות וארוכות הטווח של שקרים והסתרות על המאומץ ועל מערכות יחסים בכלל הן מאד לא טובות בלשון המעטה. יחד עם זה כפי שנאמר כאן, הכנות מבטיחה רק דבר אחד. כנות. היא לא מבטיחה ואין ביכולתה למנוע לחלוטין את השאלות הקשות לפעמים ואפילו את התחושות וההשפעות שיכולות לעלות בתהליך האימוץ שהוא תהליך של חיים שלמים לכל הצדדים המעורבים.
נשמע מדברייך שההתקשרות והחיבור שלך ושל אחותך למשפחה שאומצת אליה היו טובים מאד. יתרה מזאת, משתמע שבתחושה שלך יש קשר סיבתי מסוים בין הפתיחות הגדולה שאת מתארת לבין העובדה שמעולם לא עניינו אותך שורשייך הביולוגיים (ששמת במרכאות כפולות). אז יש לי כמה שאלות אם את מרגישה נוח לענות עליהן.
האם זה לדעתך האינדיקטור לאימוץ מוצלח?
האם את זוכרת את השיחה מגיל שנה וחצי?
מה זה אומר בשבילך ש"נבחרתן"? בחירה מתוך כמה אפשרויות אחרות? מתוך כמה מועמדים אחרים לאימוץ באותו זמן?
האם ידוע לך למה הורייך החליטו לאמץ?
באיזה גיל היתה האמא הראשונה כשנמסרתן לאימוץ? ומה היתה הסיבה למסירה? (ברור לך שקודם נמסרתן לאימוץ ורק אחר כך היא חיה את חייה ללא השכלה ועבודה וכו').
האם לתחושתך ילדים שנולדים להורים חסרי השכלה, עבודה וכו', חייהם נדונים להיות "סיוט אחד גדול וכושל"? האם בעצם הורייך המאמצים "הצילו" אותך מגורל מר?
ושאלה אחרונה, אם הילד הוא חלק אינטגרלי מהפאזל השלם במשפחה שנבחר אליה אז מה בעצם השוני שאת מדברת עליו? משתמע מדברייך שהעצה שלך למאמצים היא משהו כמו "רק תגידו את האמת, תאהבו את הילדים והכל יהיה בסדר". האם זו באמת המחשבה/תחושה שלך?

 

[דניאלהI11111]

אהבתי מאד דבריך וגם את המושג "אמא ראשונה"

 

[גילעד 63]

האמת היא

ששמעתי את המונח הזה לא מזמן בקליפ יוטיוב של קונגרס האימוץ האמריקאי. מה שאני אוהב במונח הזה הוא שהוא פשוט מתאר עובדה כרונולוגית ואין בו שיפוט והדבקת ערך גבוה או נמוך לאדם זה או אחר.

 

[משתפרת]

אמא ראשונה גם בלי האמריקאים:

כשהבן שלי התחיל להתעניין באישה שילדה אותו (כך אנחנו קראנו לה) כשהיה בכיתות הנמוכות של ביה"ס העממי, הוא התחיל להשתמש בביטוי אמא ראשונה, ולחילופין- אמא מולידה. לדעתי הוא היה צריך את המילה אמא כדי לקרב בינו לבינה. והיא אכן היתה קודם. ברור שמעולם לא ניסינו להגיד לו שיתבטא אחרת, ולמען האמת- עם השנים גם אני עברתי להשתמש בטרמינולוגיה שלו. רק כשגדל נכנס לשימוש גם הביטוי אמא ביולוגית (שבאמת לא מוכר לילד בן 7-8).

 

[גילעד 63]

ההגיון של ילדים הוא מאד ישר ופשוט בדרך כלל

 

[יעל ז 77]

תשובה לגלעד 63

קודם כל סליחה על התגובה המאוחרת
אין לי ספק ששאלות קשות ותהיות לגבי מה הוביל למסירת הילד/ה יצוצו גם עם כנות במשפחה אבל לדעתי עצם הכנות מאפשרת לילדים המאומצים לדבר על מה שמפריע/עולה ולא לפחד שיסתירו מהם את האמת.
אמא שלי לדוגמא תמיד אמרה לנו שאם היא היתה מאומצת היא היתה מאוד סקרנית והיתה רוצה לפתוח את תיק האימוץ וגם היתה מאוד רוצה להיות איתנו במפגש עם האישה שילדה אותנו במקרה ונפגש איתה.
עצם השיתוף הזה והקשר הפתוח נתן לנו את התחושה שאין כאן משהו שלילי וסודי שצריך להסתיר וגם זה קורה שילדים נולדים למשפחה שלא מסוגלת/רוצה לגדל אותם ועצם הבחירה בהם מתוך הרבה ילדים אחרים לגדול עם הורים שיעשו הכל בשבילם דווקא לדעתי מקלה על כל הנושא.
בשמחה אענה על שאלותך:
1. אנחנו לדעתי דוגמא מצויינת לתהליך של לאימוץ מוצלח. בסופו של דבר פגשנו את האישה שילדה אותנו למרות חוסר הרצון (מסיבות רפואיות של אחותי התאומה) ואז היה המבחן האמיתי ורק אז הבנתי עד כמה "גדלתי נכון" כי יכולתי לדבר איתה ולהביע את דעתי ולשמוע את הצד שלה ולהמשיך להרגיש שלמה עם מצבי ומקומי.
2. לא זוכרת אבל תמיד הזכירו לנו. אחרינו נולדו עוד 2 ילדים ביולוגים ובכל הריון הנושא דובר בלי סוף. גם היום לאחיינים שלי אמא שלי מספרת את הסיפור הזה ואני כמובן בבוא הזמן אספר לילדי.
3. הסיפור שלנו מיוחד באימוץ כי בזמנו שנת 77 כבר אסור היה להפריד תאומים באימוץ ולכן הרבה זוגות לא רצו לאמץ אותנו.
למעשה הורי המאמצים הוקדמו שנתיים בתור כי כל אלה לפניהם לא רצו לאמץ תאומות.
כשהם הגיעו לראות במי מדובר מתוך כל הילדים שהיו שם, והיו כמה עשרות, הם נדהמו לגלות שאף אחד לא רוצה "2 במחיר 1" ובאותו היום התעקשו לצאת איתנו הביתה.
4. הורי נרשמו לאימוץ כי אמא שלי לא הצליחה להכנס להריון ואחרי הרבה שנים גילתה שבעצם היא נכנסת להריון אבל מפילה את העובר בגלל בעיה של קרישיות יתר בדם.
5. האשה שילדה אותנו היתה בת 23. כבר אז היתה שנים ללא עבודה והשכלה מאחר והפסיקה ללמוד בסוף כיתה ח'. היא רצתה לעשות הפלה כשגילתה שהיא בהריון אבל אז לא היה אולטרסאונד ואמרו לה שהעובר כבר גדול מדי ואי אפשר להפיל וכבר אז קיבלה החלטה למסור לאימוץ.
אחרי כמה זמן גידלתה שיש לה תאומות בבטן ואז אמרה לעובדת הסוציאלית "שאין סיכוי שהיא משאירה אחד אז בטח לא שתיים".
6. ילדים שנולדים להורים אוהבים ותומכים יגיעו להרבה בחיים. לא משנה אם יש או אין השכלה. השאלה היא האם יגדלו אותם כנטל או כאנשים חדשים שיכולים לבנות חיים אחרים מהגורל של הוריהם. במקרה של האישה שמסרה אותנו לאימוץ זה היה חד משמעית ברור שהיא לא רוצה לגדל אותנו מבחינתי זה אומר שהיא לא היתה משקיעה את כל כולה בלתת לנו את הסיכוי יחד איתה לגדול אחרת. ללא ספק הורי המאמצים הצילו אותנו מגורל מר והעובדה היא שאני במקום עבודה מכובד וקבוע עם תואר שני כשלדברי האישה שילדה אותנו אני הראשונה שסיימה בגרות בכל המשפחה המורחבת.
7. קצת לא הבנתי את השאלה האחרונה. לי היה חשוב להסביר את הצד שלי מבחינת היושר והכנות כתרומה להתפתחות יותר תקינה מאשר בהסתרה. ברור שיעלו שאלות וזה לא פשוט והצבע לפעמים שונה ואין תכונות שמשותפות להורים המאמצים אבל כשמדברים על הדברים ועונים על שאלות הילדים ומתמודדים עם הנושאים שעולים אני בטוחה שהתוצאה הרבה יותר טובה.