ואנחנו בכלל דברנו על אהבה../images/Emo6.gif
שושה יקירתי, אין בינינו ויכוח או וכחנות, ואפשר כמובן הכל. לוותר ולבטל את עצמך מתקיימים כתוצאה ממשא ומתן. אנחנו נושאים ונותנים על הכל עם כולם, למעט במקרה אחד, כשאנחנו אוהבים. כשאני אוהבת את הבן שלי, אני ממש לא נושאת ונותנת איתו, וגם לא מרגישה שאני מבטלת את עצמי, או מוותרת. קל וחומר כשמדובר עם גבר שאני אוהבת. אני פשוט מרגישה מתמלאת מכל מה שאני עושה. ברגע שאני חדלה לאהוב, אני מיד מרגישה בניצני הויתור, אל ההתבטלות העצמית אני משתדלת ממש לא להגיע, אבל בנעורי, הייתי שם ועוד איך. מי שאנחנו אוהבים אותו מעצים אותנו לעולם. שאם לא כן, נחדל לאהוב אותו, די מהר יחסית. וזה גם ההבדל בין אהבה לבין התאהבות. כשאני מתאהבת במישהו, או נדמה לי שבא לי עליו, אני פשוט סוגרת את מערכת השיפוטים במוח ושום דבר ממש לא מפריע לי. בשניה שההתאהבות נגמרת, אני מרגישה שמערכת השיפוטים עולה על הצד במלוא אונה, והיא זו שמאפשרת לי לשרוד את ההתאהבות. מצב של אהבה הוא מצב נשגב. אני קוראת לו אופרה קיומית ובאופרה (למרות שמגזימים נורא) לא מרגישים בהגזמה, משום כך ממש קוראים לה אופרה, ולא משהו אחר כל המחוות באופרה הן גדולות מהחיים, מתחילים עם הקול של הזמרים, עבור בתפאורה במגלמאנית והעשירה, וכלה במחוות המטורפות. האופרה היא סוג של שיר הלל לאמנות האינטרדיספלינארית: משחק, ציור, שירה, נגינה,מוסיקה, מחול, בימוי, ניצוח, כוראוגרפיה ומה לא בעצם.אופרה היא סוג של וירטואזיות רב מימדית. כך גם האהבה. ולכן כל כ קשה להגדיר אותה, ואומרים עליה שהיא עזה כמות. הרי אהבה היא חיים, מה פתאם יש בה מות ? זו כמובן שאלה פילוסופית. אבל אהבה היא מימד וירטואוזי אחר. אם מישהו אומר שהוא אוהב, הוא לא מדבר בשפת הנהלת החשבונות של נתינה וקבלה, או מה היה לנו, ומה כדאי. וזה המקום לחזור לעיין בייסוריו של ורתר, או בגברת עם הקמליות כדי לשאוב עידוד והשראה, למה אני מנסה להתכוון ולא תמיד מצליחה
