איפה היה המקום שהרגשתם שהיה

[האיש שבצד]

איפה היה המקום שהרגשתם שהיה

לכם הכי קשה במסע?..

 

[Rehovot man]

לא יודע איך היה המסלול שלכם

ומה עשיתם אצלי היה הכי קשה באושוויץ בחדר הנצחה שכולם קוראים שמות של נספים יש לי צמרמורת עכשיו היה כל כך מרגש כולם בכו וכולם התרפקו אחד על השני היה פשוט מדהים לראות איזה אהבה נוצרת בטיול כזה

 

[Orange Queen]

גם אצלי.

ביתן 27 באושוויץ. הקראנו שם שמות. ואני עוד הייתי הראשונה. מצמרר להזכר בזה.

 

[זוהר עורקבי]

לי היה הכי קשה

כשיצאנו מבירקנאו בריקוד במעגל וצעקנו"עם ישראל חי" זה היה מן גאווה לאומית מהולה באבל על 6 מיליון היהודים מהול בזעזוע מאופן הרצח ההמוני מהול בתחושת ניצחון על הנאצים (במחיר כבד אבל ניצחון שאנחנו עוד כאן חיים קיימים בריאים וחזקים עם מדינה עם צבא ליהודים יש מדינה חזקה ולנאצים כבר מזמן לא!) ואז פרצתי בכזה בכי נקרע! פשוט לא יכולתי לעצור אותו לא יודע מאיפה זה בא לי פתאום פשוט הוצאתי את כל הכאב שהחזקתי בתוכי כל המסע בבכי הזה!

 

[קילקולית]

הקטע המרגש

במסע לפולןי עצמו כמעט ולא הבנתי ולא קלטתי דבר, ההבנה הגיע כבר מאוחר יותר בארץ כשהתחלתי לשחזר ולספר. אבל המקום שנגע בי ביותר בפולין עצמו ושם בעצם קלטתי את גודל הזוועה היה יער לופוחובה ליד טיקוצין שבו נרצחו כל יהודי העיירה. שם פתאום נקלט שאני הולכת על אותה אדמה באותו מסלול רק השונה הוא שאני גם חוזרת חזרה. מקום קשה. כמובן גם קריאת השמות שאצלינו נעשתה דווקא במיידנק סחטה לא מעט דמעות. אבל חווית היער אף פעם לא תשכח.

 

[האיש שבצד]

..

אני חושב שבבורות הירי שבטארנוב...גם היה לי הכי קשה לקלוט את גודל הזוועה שאתה דורך בה. (וכמובן גם אושוויץ...כמו אצל כולם אני מאמין.)

 

[עניין סתמי]

אמממממ

אני חושבת שבמיידנאק,בתא-גזים... בטרבלינקה, וביער-לופוחובה... בכל אחד מהם הגבתי אחרת לגמרי... אבל אלה שלושת המקומות שהכי נגעו בי ועד היום אני זוכרת איך הרגשתי שם...

 

[LadySpeedStick]

היינו

ביער שנקברו בו ילדים (עד גיל 13) ושמנו שם בובת בארבי וטרקטור צעצוע. זה היה נורא סימבולי ומיוחד בעיני, ואני חושבת זו הפעם הראשונה במסע שלקחתי את זה למקום אישי וחשבתי פתאום על האחים הקטנים שלי, ובכלל, על ילדים קטנים, שהם היצורים הכי תמימים בעולם וזה כ"כ אכזרי לפגוע בהם.

 

[דוזר הראשון]

(יער טארנוב) והפולנים נוטים לגנוב

את הצעצועים

 

[LadySpeedStick]

תשבע זו תופעה מוכרת...

(להניח צעצועים...)

 

[Pukipsey007]

היינו בבלוק של "קנדה"

אלה שמיינו את הדברים, בדיוק פתחו אותו לציבור או משהו.. נראה לי שזה היה זה. שם היה קשה..וגם באושוויץ ומיידאנק.

 

[Pukipsey007]

היי, אתה חדש.. לא../images/Emo35.gif

אז ברוך הבא

 

[wildgirl1]

מאיידנק חד וחלק

במיידאנק אצלנו כולם בכו. היה מאוד גר ומושלג וניכנסו לאחד הצריפים ואשת העדות שלנו סיפרה את סיפרה וזה היה הכי חזק. גם ההר עפר היה קשה , והטקס שעשו לנו שם גם היה עצוב ומרגש כי זה היה טקס מרגש מאוד

 

[האיש שבצד]

מי היית האשת עדות שלכם?...

 

[wildgirl1]

אלישבע צימט מכיר?

 

[האיש שבצד]

לא...צטער

(פשוט גם האשת עדות שלנו הייתה גם ממיידנק...)

 

[shklar1]

אלשיבע המדהימה גם הייתה איתנו...

והסיפור במיידנאק עם כלי האוכל גרם לה לבכות, וכמובן גם לנו היא יצאה איתנו בפעם השניה שלה סה"כ אז היא לא הייתה בטוחה כל כך איך להעביר את הדברים. אישה מדהימה, אין מה להגיד

 

[wildgirl1]

באמת?

היא ממש חמודה...... היא אהבה את האוטובוס שלנו אז היא הייתה איתנו הרבה.

 

[דוזר הראשון]

דווקא במיידאנק הייתי יחסית אדיש

לא בכיתי ..... למרות הסיפור עם האח והאחות.. יוא בא לי לבכות.... איזה ילד גנב מזון בשביל אחותו החולה... תפסו אותה ותלו אותה והוא החזיק לה יד... ונשאר לידה עד שקפא למוות.....

 

[sweet sharoni]

היו כמה מקומות...

פתח לי את הבכי חדר ההנצחה באושוויץ- לראות את כולם מקריאים שמות וזה כל כך כואב...לא הצלחתי להקריא את השמות ואני די מצטערת על כך עד היום- אני לא זוכרת מי אבל מישהו אחר קרא את השמות במקומי...מהרגע שהתחלתי לבכות שם לא הפסקתי במשך חצי שעה בערך וזה לא היה קל... המקום הנוסף שממש היה לי קשה היה במיידאנק- במשרפות (תנורי שריפה או משו כזה- לא זוכרת)- תלמידים הדליקו בתוך התנורים- שנראים ממש כמו תנורי אפייה- נרות זיכרון וזה נראה נורא חי ומוחשי...ממש מפחיד....אח"כ ליד הר האפר עשינו טקס ומההתרגשות בכיתי ביזכור ולאחן מכן פרצתי בבכי רציני ב"התקווה"...וכמובן שבסיכום המסע- כשעמדנו באמצע אושוויץ וצרחנו את התקווה...סיום המסע הגדול הזה...זה היה עצוב ממש....סה"כ לא הייתה לי חוויה מרגשת מזו אי פעם בחיים שלי....