איש הזמן והמשוררת הקטנה
איש הזמן והמשוררת הקטנה
מילים עינת טמסות
20.9.2012
הם נתקלו על עם הדרך , סליחה דיבר אליה בקצב מהיר , כן ענתה אישה גבה מעט מכומר , פניה קמוטות , ושערה כסוף כלובן הירח שהתחיל להאיר את השביל הצר .
במה אוכל לעזור לך שאלה ,אני מחפש את המשוררת הקטנה, זו שכותבת בשעה שכזו את סודותיה הכמוסים על דפים לבנים , וכשהיא מקלידה את מילותיה על המקלדת , היא משמיעה ניגון נעים ,איזה ניגון שאלה ,הוא דומה יותר לשריקת רוח , זו שמרחפת מעל הברושים החדים והארוכים ורוקדת איתם ריקוד מחושף לאורו של ירח .
האיש דיבר כל כך מהר וברצף, האישה היבטה בו קצת מופתעת לפגוש איש לא מוכר וזר כל כך, כאן על עם הדרך ,בה היא מתגוררת ליד צריף ישן , אישה בלבוש בלוי , שערותיה לא אחידות אך כסופות כמו הירח העגול שהאיר ממעל .
היא רצתה להגיד לו שהיא לא מכירה כל כך , אך שמעה עליה , כי מילותיה מאוד מיוחדות מדברות המון מהרגש ומפוזרות בכל דף וירטואלי אפשרי , אך יותר סיקרן אותה , לדעת מי הוא האיש העומד מולה , ושנתקל בה במקרה .
חליפתו המחויטת , עטורת מעגלים עם ציורי שעון בכל מיני גוונים .
האיש קלט מיד , את מחשבותיה , הוא ידע מה הוא טבעו של אדם ברגע של סקרנות, ולא רצה להאריך בדברים איתה , הוא היה כמהה להגיע למשוררת הקטנה , שגרה ליד אותם ברושים גובהי קומה , אותה אישה עמוסת מילים ,
וחרוזים , הכותבת לשעת לילה מאוחרת .
תודה אמר לה בסבר פנים יפות ומעט מחייכות, מכאן אמשיך לבדי , ושלח על השביל אבקה מיוחדת לטשטוש עקבותיו, כי לא רצה שזו תגיע אחריו .
האישה נשארה עומדת על השביל , מנסה לחפש אותו , אך ללא הועיל , רוח של סתיו מעט נשבה , וזה צמרר אותה היא חזרה אל הצריף כיבתה את האור ושקעה בחלומותיה .
האיש המשיך אל הבית , הוא ראה את האור העמום , המפיץ חום כל כך נעים , וחודר מבין חלון פתוח , מה לאישה הזו לכתוב בשעה כזו שכולם נמים את שנתם.
ישב תחת העץ והקשיב לנקישת המקלדת הנשמעת מביתה, הוא הוציא מכיסו דף נייר ישן , בכל נקישה רקם את סיפורו , הוא אהב אותה מאוד , את האישה הקטנה , זו שעדיין לא יודעת על קיומו , על זה שהוא יושב תחת העץ הסמוך לביתה , אחרי שרץ כל הזמן בשעות אור היום .
לאחר שגמר את מה שרשם , הוא הפעיל מתוך גופו את שעון המעורר , הוא רצה שתצא החוצה , מאוד רצה לפגוש אותה לשוחח איתה ,הוא בא אליה מארץ השעונים , הוא גמע כל מילה ומילה , שהיא כתבה באותם דפים מוזרים לו .
המשוררת שמעה את הצליל , היא התעטפה ויצאה אל חצרה , שלום לך אמר וקולו רעד , פניו הסמיקו , שלום ענתה מעט מבוהלת אפשר לעזור לך , שמעת את הרעש כן , זה הייתי אני .
אני איש השעון שבא מארץ השעונים , קולו המגומגם אך רציף לאט חזר אליו , אני מקשיבה אמרה , אני קורא קבוע שלך .
אני אוהב איך שאת מקלידה בשעות הללו את סודות החיים , אך רציתי לדעת למה דווקא בשעה זו.
ולא באור יום שהשמש עוד זורחת ,המשוררת הביטה בו לא ידעה מה לענות לו. משום שלא רצתה לחשוף את סודותיה .
היא הביטה בו בחיוך , והוא הבין ולא חזר יותר על השאלה , פניו הרצינו כמו מנסה לחשוב על מה ידבר איתה .היא שאלה אותו אם הוא רוצה להכנס אליה , לקרוא מעט בדפים לראות את האותיות ,מרצדות על מסך המחשב, איש השעון שמח .
זו הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילו , היא נראתה לו מאוד שלווה ,
לעומת המקום שהוא הגיע אליו , שם הוא חייב תמיד לרוץ ,לא לעצור לשנייה.
שם יש כל הזמן אור , והחשכה כמעט ולא נוגעת בעיר שלו .
פתאום הרגיש מעט עייף , גופו היה מקובץ מרוב שעות ריצה מרוב שעות מחשבה , לאן ללכת עכשיו , ומה יהיה הצעד הבא.
והיא מזגה לו שוקו חם , ונתנה לו חתיכת עוגה , בבקשה אמרה , תודה ענה לה ושוב הסמיק והיא חייכה , איש מוזר אמרה לעצמה , אך מאוד נעים להיות במחיצתו .
הלילה כבר עומד להיגמר אמר לה , הוא גמעה בעיניו עוד שורה , אפשר שאל כן ענתה המשוררת הקטנה , ואחז בידה ברכות , ללא מילים , חייך ויצא לדרכו.
המשוררת ליוותה את הליכתו במבטה , דרך החלון הגדול , הירח כבר לאט נעלם בין העבים .
עוד מעט יעלה השחר , היא סגרה את החלון עשתה שמירה בשם ליצירה , מחר יש עוד יום הרהרה לעצמה .
התכסתה בשמיכת הקיץ , עטורת ירח וכוכבים , ושקעה אף היא בחלומותיה ,
מה הן החלומות הו הרבה מאוד , רק למחרת בבוקר כשתפעיל שוב את המחשב הם ירצדו מחדש על הדף הלבן .
איש הזמן והמשוררת הקטנה
מילים עינת טמסות
20.9.2012
הם נתקלו על עם הדרך , סליחה דיבר אליה בקצב מהיר , כן ענתה אישה גבה מעט מכומר , פניה קמוטות , ושערה כסוף כלובן הירח שהתחיל להאיר את השביל הצר .
במה אוכל לעזור לך שאלה ,אני מחפש את המשוררת הקטנה, זו שכותבת בשעה שכזו את סודותיה הכמוסים על דפים לבנים , וכשהיא מקלידה את מילותיה על המקלדת , היא משמיעה ניגון נעים ,איזה ניגון שאלה ,הוא דומה יותר לשריקת רוח , זו שמרחפת מעל הברושים החדים והארוכים ורוקדת איתם ריקוד מחושף לאורו של ירח .
האיש דיבר כל כך מהר וברצף, האישה היבטה בו קצת מופתעת לפגוש איש לא מוכר וזר כל כך, כאן על עם הדרך ,בה היא מתגוררת ליד צריף ישן , אישה בלבוש בלוי , שערותיה לא אחידות אך כסופות כמו הירח העגול שהאיר ממעל .
היא רצתה להגיד לו שהיא לא מכירה כל כך , אך שמעה עליה , כי מילותיה מאוד מיוחדות מדברות המון מהרגש ומפוזרות בכל דף וירטואלי אפשרי , אך יותר סיקרן אותה , לדעת מי הוא האיש העומד מולה , ושנתקל בה במקרה .
חליפתו המחויטת , עטורת מעגלים עם ציורי שעון בכל מיני גוונים .
האיש קלט מיד , את מחשבותיה , הוא ידע מה הוא טבעו של אדם ברגע של סקרנות, ולא רצה להאריך בדברים איתה , הוא היה כמהה להגיע למשוררת הקטנה , שגרה ליד אותם ברושים גובהי קומה , אותה אישה עמוסת מילים ,
וחרוזים , הכותבת לשעת לילה מאוחרת .
תודה אמר לה בסבר פנים יפות ומעט מחייכות, מכאן אמשיך לבדי , ושלח על השביל אבקה מיוחדת לטשטוש עקבותיו, כי לא רצה שזו תגיע אחריו .
האישה נשארה עומדת על השביל , מנסה לחפש אותו , אך ללא הועיל , רוח של סתיו מעט נשבה , וזה צמרר אותה היא חזרה אל הצריף כיבתה את האור ושקעה בחלומותיה .
האיש המשיך אל הבית , הוא ראה את האור העמום , המפיץ חום כל כך נעים , וחודר מבין חלון פתוח , מה לאישה הזו לכתוב בשעה כזו שכולם נמים את שנתם.
ישב תחת העץ והקשיב לנקישת המקלדת הנשמעת מביתה, הוא הוציא מכיסו דף נייר ישן , בכל נקישה רקם את סיפורו , הוא אהב אותה מאוד , את האישה הקטנה , זו שעדיין לא יודעת על קיומו , על זה שהוא יושב תחת העץ הסמוך לביתה , אחרי שרץ כל הזמן בשעות אור היום .
לאחר שגמר את מה שרשם , הוא הפעיל מתוך גופו את שעון המעורר , הוא רצה שתצא החוצה , מאוד רצה לפגוש אותה לשוחח איתה ,הוא בא אליה מארץ השעונים , הוא גמע כל מילה ומילה , שהיא כתבה באותם דפים מוזרים לו .
המשוררת שמעה את הצליל , היא התעטפה ויצאה אל חצרה , שלום לך אמר וקולו רעד , פניו הסמיקו , שלום ענתה מעט מבוהלת אפשר לעזור לך , שמעת את הרעש כן , זה הייתי אני .
אני איש השעון שבא מארץ השעונים , קולו המגומגם אך רציף לאט חזר אליו , אני מקשיבה אמרה , אני קורא קבוע שלך .
אני אוהב איך שאת מקלידה בשעות הללו את סודות החיים , אך רציתי לדעת למה דווקא בשעה זו.
ולא באור יום שהשמש עוד זורחת ,המשוררת הביטה בו לא ידעה מה לענות לו. משום שלא רצתה לחשוף את סודותיה .
היא הביטה בו בחיוך , והוא הבין ולא חזר יותר על השאלה , פניו הרצינו כמו מנסה לחשוב על מה ידבר איתה .היא שאלה אותו אם הוא רוצה להכנס אליה , לקרוא מעט בדפים לראות את האותיות ,מרצדות על מסך המחשב, איש השעון שמח .
זו הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילו , היא נראתה לו מאוד שלווה ,
לעומת המקום שהוא הגיע אליו , שם הוא חייב תמיד לרוץ ,לא לעצור לשנייה.
שם יש כל הזמן אור , והחשכה כמעט ולא נוגעת בעיר שלו .
פתאום הרגיש מעט עייף , גופו היה מקובץ מרוב שעות ריצה מרוב שעות מחשבה , לאן ללכת עכשיו , ומה יהיה הצעד הבא.
והיא מזגה לו שוקו חם , ונתנה לו חתיכת עוגה , בבקשה אמרה , תודה ענה לה ושוב הסמיק והיא חייכה , איש מוזר אמרה לעצמה , אך מאוד נעים להיות במחיצתו .
הלילה כבר עומד להיגמר אמר לה , הוא גמעה בעיניו עוד שורה , אפשר שאל כן ענתה המשוררת הקטנה , ואחז בידה ברכות , ללא מילים , חייך ויצא לדרכו.
המשוררת ליוותה את הליכתו במבטה , דרך החלון הגדול , הירח כבר לאט נעלם בין העבים .
עוד מעט יעלה השחר , היא סגרה את החלון עשתה שמירה בשם ליצירה , מחר יש עוד יום הרהרה לעצמה .
התכסתה בשמיכת הקיץ , עטורת ירח וכוכבים , ושקעה אף היא בחלומותיה ,
מה הן החלומות הו הרבה מאוד , רק למחרת בבוקר כשתפעיל שוב את המחשב הם ירצדו מחדש על הדף הלבן .