katanchikit
New member
אי הבנה מאנשים
היי לכולן,
אני בטוחה שכבר דנו בנושא הזה בפורום, אבל... לאחרונה מוצאת את עצמי בסיטואציות האלה די הרבה, ורוצה קצת להוציא קיטור, אבל גם אולי לקבל עצות לגבי מה לעשות ואיך להגיב...
אני מרגישה שאנשים לא ממש מבינים מה זה להיות אמא יחידנית, ואני מבינה שאנשים רואים דברים מתוך עולמם ומתוך התייחסות לחייהם, אבל לפעמים זה ממש מרגיש ומעליב אותי שאין הבנה... אפילו לא מינימאלית...
היו לי כמה מקרים לאחרונה שממש עצבנו אותי ורציתי לשתף אתכן.
אחד המקרים היה בעבודה. המנהלת שלי הטילה עליי שתי משימות חדשות ולא צפויות, שיקחו לי בערך 4 ימי עבודה לצורך השלמתן, מה שאומר שאת כל שאר המשימות (הרגילות) אני צריכה לסיים ב-4 ימים פחות. ואין הנחות. 4 ימים פחות בשבילי זה להוסיף עוד הרבה מאוד שעות עבודה אחה"צ, כדי שאוכל להספיק את שאר המשימות.
הסברתי לה שזה נורא מעמיס עליי, ושאני מבקשת לדחות מעט את מועד ההגשה של אחת מהמשימות, והיא אמרה "אבל זה לא כל כך הרבה עבודה! זה לא אמור לקחת כ"כ הרבה זמן! צ'יק צ'ק ואת מסיימת" ונתנה לי הסברים נורא הגיוניים של איך לסיים את זה במהירות, אבל הסברים שלא תקפים כלל ללו"ז של החיים שלי.
ניסיתי להסביר לה שזה לא אפשרי בשבילי לקחת כל כך הרבה עבודה, והיא לא הבינה למה, היא היתה בעמדה של "אבל לכולם יש ילדים" (כל השאר במקום העבודה שלי הן לא אמהות יחידניות).
אז אוקיי, אני יכולה בסופו של דבר להבין שאלה החובות שלי שם, ושאם אני לא מרוצה אני יכולה להחליף עבודה... אני יכולה להסתכל על זה בצורה קרה כזו, אבל משום מה האופן שבו הגיבה והתמיהה שלה ניגנו לי על נקודה רגישה, וכן יש לי איזשהו רצון להבנה ולאמפתיה, לא מתוך חס וחלילה חולשה אלא מתוך ההבנה שאימהות יחידנית היא אחרת, ולו מבחינת מערכות התמיכה שקיימות לך.
מקרה אחר: המורה שאלה אותי, למה הקטן לא הולך לחברים וחברים לא באים אליו? (הוא דווקא כן נפגש עם חברים, אבל לא כל כך הרבה.)
לרגע לא ידעתי מה לענות. מה אגיד לה? הכל נשמע כמו תירוצים. אבל הם לא. הם לא תירוצים. בלו"ז העמוס שיש לנו, זה לא יכול לקרות כל כך הרבה. היא אמרה "לפחות שזה יקרה פעם בשבוע!!" ולא הבינה ש"פעם בשבוע" זה כבר המון בשבילנו.
גם במשפחה הקרובה, לפעמים מבקשים ממני "תישארי עוד..." או "בואי ל..." ואני לפעמים חייבת לסרב, כי אני ממהרת, והם עושים לי פרצופים ונעלבים ואני מנסה להסביר והם אומרים "נו, תחיי את החיים קצת!"
קל כל כך להגיד "תחיי את החיים קצת", כשאין לך מיליון עבודה כמפרנסת יחידנית בחצי מהיום הראשון, ובחצי יום השני: להוציא את הילד, לקחת לחוג, לקחת לרופא, לשחק עם הילד ולהקדיש לו זמן איכות, לעזור לו להכין ש.ב, ללמוד איתו להכתבה, ערימת כביסות, ערימת כלים בכיור, רצפה לשטוף, קניות בסופר שמחכות רק לך, לשלם על ביטוח רכב, למלא אוויר בגלגלים של האוטו, להתקשר לבנק, אתן יודעות... מיליון משימות קטנות שרק את יכולה לעשות..... ואת רצה רצה רצה רצה רצה....
וכן, זה כיף וזו זכות וזה תענוג, ואני מברכת על כל רגע שאני עם הבן הנפלא שלי, ואני נהנית מההורות הזו, ואני גם מרגישה לפעמים שאני צריכה לענות להם על הגלגול עיניים של "אבל את בחרת!" כן אני בחרתי!!! וזה נפלא!!! אבל רבאק... זה הרבה עבודה, אתם באמת לא יכולים להבין? איך אני יכולה להסביר להם את זה? או שזהו קרב אבוד מראש?
תודה לכל מי שתגיב
היי לכולן,
אני בטוחה שכבר דנו בנושא הזה בפורום, אבל... לאחרונה מוצאת את עצמי בסיטואציות האלה די הרבה, ורוצה קצת להוציא קיטור, אבל גם אולי לקבל עצות לגבי מה לעשות ואיך להגיב...
אני מרגישה שאנשים לא ממש מבינים מה זה להיות אמא יחידנית, ואני מבינה שאנשים רואים דברים מתוך עולמם ומתוך התייחסות לחייהם, אבל לפעמים זה ממש מרגיש ומעליב אותי שאין הבנה... אפילו לא מינימאלית...
היו לי כמה מקרים לאחרונה שממש עצבנו אותי ורציתי לשתף אתכן.
אחד המקרים היה בעבודה. המנהלת שלי הטילה עליי שתי משימות חדשות ולא צפויות, שיקחו לי בערך 4 ימי עבודה לצורך השלמתן, מה שאומר שאת כל שאר המשימות (הרגילות) אני צריכה לסיים ב-4 ימים פחות. ואין הנחות. 4 ימים פחות בשבילי זה להוסיף עוד הרבה מאוד שעות עבודה אחה"צ, כדי שאוכל להספיק את שאר המשימות.
הסברתי לה שזה נורא מעמיס עליי, ושאני מבקשת לדחות מעט את מועד ההגשה של אחת מהמשימות, והיא אמרה "אבל זה לא כל כך הרבה עבודה! זה לא אמור לקחת כ"כ הרבה זמן! צ'יק צ'ק ואת מסיימת" ונתנה לי הסברים נורא הגיוניים של איך לסיים את זה במהירות, אבל הסברים שלא תקפים כלל ללו"ז של החיים שלי.
ניסיתי להסביר לה שזה לא אפשרי בשבילי לקחת כל כך הרבה עבודה, והיא לא הבינה למה, היא היתה בעמדה של "אבל לכולם יש ילדים" (כל השאר במקום העבודה שלי הן לא אמהות יחידניות).
אז אוקיי, אני יכולה בסופו של דבר להבין שאלה החובות שלי שם, ושאם אני לא מרוצה אני יכולה להחליף עבודה... אני יכולה להסתכל על זה בצורה קרה כזו, אבל משום מה האופן שבו הגיבה והתמיהה שלה ניגנו לי על נקודה רגישה, וכן יש לי איזשהו רצון להבנה ולאמפתיה, לא מתוך חס וחלילה חולשה אלא מתוך ההבנה שאימהות יחידנית היא אחרת, ולו מבחינת מערכות התמיכה שקיימות לך.
מקרה אחר: המורה שאלה אותי, למה הקטן לא הולך לחברים וחברים לא באים אליו? (הוא דווקא כן נפגש עם חברים, אבל לא כל כך הרבה.)
לרגע לא ידעתי מה לענות. מה אגיד לה? הכל נשמע כמו תירוצים. אבל הם לא. הם לא תירוצים. בלו"ז העמוס שיש לנו, זה לא יכול לקרות כל כך הרבה. היא אמרה "לפחות שזה יקרה פעם בשבוע!!" ולא הבינה ש"פעם בשבוע" זה כבר המון בשבילנו.
גם במשפחה הקרובה, לפעמים מבקשים ממני "תישארי עוד..." או "בואי ל..." ואני לפעמים חייבת לסרב, כי אני ממהרת, והם עושים לי פרצופים ונעלבים ואני מנסה להסביר והם אומרים "נו, תחיי את החיים קצת!"
קל כל כך להגיד "תחיי את החיים קצת", כשאין לך מיליון עבודה כמפרנסת יחידנית בחצי מהיום הראשון, ובחצי יום השני: להוציא את הילד, לקחת לחוג, לקחת לרופא, לשחק עם הילד ולהקדיש לו זמן איכות, לעזור לו להכין ש.ב, ללמוד איתו להכתבה, ערימת כביסות, ערימת כלים בכיור, רצפה לשטוף, קניות בסופר שמחכות רק לך, לשלם על ביטוח רכב, למלא אוויר בגלגלים של האוטו, להתקשר לבנק, אתן יודעות... מיליון משימות קטנות שרק את יכולה לעשות..... ואת רצה רצה רצה רצה רצה....
וכן, זה כיף וזו זכות וזה תענוג, ואני מברכת על כל רגע שאני עם הבן הנפלא שלי, ואני נהנית מההורות הזו, ואני גם מרגישה לפעמים שאני צריכה לענות להם על הגלגול עיניים של "אבל את בחרת!" כן אני בחרתי!!! וזה נפלא!!! אבל רבאק... זה הרבה עבודה, אתם באמת לא יכולים להבין? איך אני יכולה להסביר להם את זה? או שזהו קרב אבוד מראש?
תודה לכל מי שתגיב
