ואו. מוסיקה. שאלה קשה.
הטעם המוסיקלי שלי התחיל להתגבש, כנראה בגיל 14, כמעט גיל 15, מאז התאריך ה 8.12.1990, במרתון ברשת ג', (ששידרה אז עדיין לועזי, עד 1997) מרתון ג'ון לנון, 10 שנים לפטירתו.
אז אהבתי את הביטלס, ואז , אחרי כמה זמן, התחיל הפופ\גראנג' של נירוונה, ופרל ג'אם, ואחרי זה התאשפזתי, (לקחתי יותר מידי קשה את המוות של קורט קוביין גם קשור), ואז היה אואזיס, ואז, כמו כל גיל התבגרות. (התבגרתי מאוחר),
היה את המוסיקה של פינק פלויד, שגם תקופות בגלים, ובית הבובות, ולפני זה התלהבתי מגארבאז'. מהאלבום השני. (דיויד בטח זוכר), שיצא בשנת 1998, כשהייתי סטונדט. וקניתי.
יש המון השפעות, המון להקות זמרים וזמרות, גם בלועזי, וגם בעברי.
קשה מאוד להגיד שאוהבים כמו היום.
קשה מאוד לקרוא טקסט, או שיר מוסיקלי, כאילו זה הפעם הראשונה ששומעים, אחרי ששמענו אותו עשרות, מאות ואולי יותר פעמים.
2 הקסטות הכי חרושות שלי, מאז גיל ההתבגרות זה:
סרג'ט פפר- של הביטלס,
ואין יוטרו של נירוונה, שקניתי באוגוסט 1994, כחודשיים לפני הגיוס שלי, והשפיע כנראה רבות על המשבר הנפשי שלי.
בדיוק אתמול, בערך ב 13:00- כשהייתי בשיא של התמוטטות נפשית\התמוטטות עצבים, בעקבות יותר מידי שעות ערות. (לא הצלחתי להרדם בלילה), ממגה בעיר,
בקו 18 מככר רבין לאלנבי,
היתה לי מוזה,
הייתי בהתקפה פסיכוטית של עיניים, בעקבות סם חוקי שלוקח. (זיפרקסיה ולו טאב, היום קיבלתי אישור בגלל חוק תרופות חדש).
ונזכרתי בשיר הזה של הסמים של הביטלס,
מתכנן לכתוב בסוף השבוע, ולהטמיע אותו בבלוג שלי, בפוסט חדש.
: