חמודים שלי... קודם כל תודה
על התגובות. אני אסביר טיפה - הבוס שלי לא צועק. הוא יותר מדי מתוחכם בשביל לצעוק. הוא אדם משכיל מאוד ומתנשא מאוד, אבל עושה את זה תחת מסווה של חיוכים. הוא "מעניש" אותי בהתעלמות ממני, משאיר לי על השולחן את הביקורת הכתובה שלו עם ביטויים קשים, וכשהוא כבר טורח לדבר אלי בכלל (בכוונה אמרתי אלי ולא איתי) הוא קורא לי מטומטמת, אידיוטית, וכד' ואומר לי איפה הראש שלך? את מכורה לסמים? את חולת נפש? וכאלה דברים, שמאוד מאוד פוגעים בי. נכון, אז אני לא כל כך מרוכזת לפעמים, אבל יש דרך להגיד כל דבר והוא יודע מה עובר עלי - אם זה בכלל מעניין אותו. הרי הוא היה בהלוייה של אמא שלי. הוא יודע שמייד אחרי השבעה חזרתי בפול גז, אבל זה לא אכפת לו. הוא רוצה עבודה נטו, ומה לעשות, לפעמים הביקורת שלו מוצדקת, זה רק איך הוא אומר את הדברים, לא התוכן. הבעייה, שאני מרגישה כל כך אפס מאופס, שמולו אני נמסה לגמרי ומתחילה לבכות כמו תינוקת. ניסיתי "להתכתב" איתו כשהוא השאיר לי ביקורת כתובה על השולחן, אבל זה גרם למשחקי פינג פונג בינינו שבכל בוקר היה מחכה לי מכתב ממנו ובכל סוף יום אני הייתי משאירה לו מכתב ולמחרת שוב, עד שהתייאשתי כי זה פשוט התיש אותי והיה כל כך לא לעניין. הוא בן אדם חכם מאוד ואין לי בעקרון על מה להעיר לו. כולם יודעים שזה פשוט האופי הציני שלו, ומכבדים אותו באשר הוא. מה לעשות שלי זה קשה. בכלל לא קל. אבל לא הייתי רוצה שרק ליידי הוא ייזהר וילך בין הטיפות, כי זה יגרום לו להרגשה לא נוחה ובסוף הוא לא ירצה אותי שם (מה גם שכל השטיפות האלה ממש לא מגבירות את המוטיבציה שלי להשתפר, ואתם לא יודעים איזו משקיענית אני בעבודה. פשוט לא בא לי להשקיע אצל בנאדם מגעיל כזה, ובאתי לשם עם כל המוטיבציה שבעולם). מה לעשות שבדרך קרו אירועים קטנים ושוליים כמו המוות של אמא שלי למשל, ששינה את חיי מהקצה אל הקצה. ובקשר לשאלה עם החברות - ככה זה יצא. לא יכולתי לארח אנשים פה (גרתי עם אמא) כי אמא לא סבלה שבאים אורחים, ואחר כך בכלל שחלתה אי אפשר היה לעשות כלום. אבל אני לא רוצה להאשים רק את אמא. ברור שיש לי איזה דפקט, שעד היום לא עליתי עליו. איכשהוא תמיד הקשרים שיצרתי נגמרו דרך הטלפון, ועד היום יש לי כמה חברים טובים אבל רק דרך אס אם אס או בטלפון וגם זה נדיר. יש לי רגשי נחיתות איומים. אני לא פותחת את הפה בחברה, מפני שאני יודעת שאני משעממת וכבדה, פדלאה שכזו. אף פעם אין לי כוח לכלום, וגם אם יצא לי להצטרף לאנשים שיצאו לאיזה מקום כל הזמן שתקתי ולא השתלבתי, כי לא עמדתי בקצב של הבדיחות, או הסיפורים, או מה שזה לא יהיה. אני הרבה יותר טובה באחד על אחד, אבל גם זה אין לי. כל שנה עברתי דירה, כל שנה עברתי כיתה, לפעמים אפילו פעמיים בשנה, ואני סוחבת על גבי מטען אדיר של התעללות שעברתי בכיתות השונות בהן למדתי - החברה פשוט לא יודעת לקבל את השונה, וכולם שמחו מאוד שיש בכיתה מישהי מעופפת שאפשר לנצל את טוב ליבה ולעשות לה דברים איומים בתמורה. כנראה שבאיזה שהוא שלב למדתי לוותר על אנשים בחיי. אבל זה לא פתרון, אני יצור חברתי בדיוק כמו כל אחד אחר, ולא מגיע לי לסבול ככה. אני נוטלת כיום את כל האחריות למצבי על עצמי, אבל לא יודעת איך לשנות את זה. כל פעם שאני מגיעה למצב של להחליף טלפונים עם אנשים בחברה, זה מגיע למצב שתמיד אני צריכה להתקשר ו"לחזר" אחרי אותו אדם, וזה די נמאס בסופו של דבר. אז איכשהוא נסחב לי ככה המצב, ואינני יודעת מה עלי לעשות כדי לשפרו. במשך השנים פיתחתי את ההגנה שלי באופן ההתבטאות שלי, כלומר בשפה מעט גבוהה, וביחס טיפה מתנשא (זו לא היתה בחירה מודעת) כלפי העולם, אבל זה באמת לא נעשה מרוע לב, פשוט זה מה שיש לי, אין לי שום דבר אחר שאני יכולה לתרום, מבלי שיעשו ממני קציצות. ובאשר לבכי מול הבוס - זו היתה פאדיחה איומה, בדיוק כפי שלבכות מול אותם ילדים שזרקו עלי חפצים מתחת לאפה של המורה, או הרביצו לי - אני מדברת על מכות בראש, ובכל הגוף - היתה גם פאדיחה איומה, שרק ליבתה את יצריהם וגרמה להם סיפוק מתמשך, כי זה חזר על עצמו שוב ושוב בכל אותה שנה שהייתי שם. ומעניין שזה חזר על עצמו כמעט בכל מקום שהייתי בו - הלשון שלי פשוט "נדבקת" לחיך והמילים לא יוצאות לי, רק דמעות. ברור לי שיש לי דפוס של קורבן, אבל עד היום, למרות כל השנים שהייתי בטיפול, אני לא יודעת איך להתגבר על זה ואיך להיות בן אדם שכיף להיות איתו, בן אדם מזמין, בן אדם משעשע (אני דווקא כן חושבת שיש לי חוש הומור מפותח) וכד'. כנראה התנוונתי בכישורים החברתיים - לא יודעת להסביר את זה. אפילו אחרי שאמא נפטרה, לפני קצת פחות משנה, התחלתי להיפתח פה לאנשים - לשכנים וכד', ויצרתי אפילו קשר די טוב עם אחת מהן, אבל כשזה מגיע לפסים אישיים של נגיד לצאת בייחד לאיזה שהוא מקום, אני יודעת שזה לא יקרה והיא לא תרצה ללכת איתי. למה? אין לי מושג. כשהעזתי להציע משהו כזה נעניתי בכך שהיא הולכת עם מישהי אחרת, וזה תמיד חוזר על עצמו עד שאני מעדיפה לא להציע, ולהעמיד פנים שזה לא אכפת לי בכלל, ושאני לא צריכה בני אדם בחיי. אם יש לכם משהו לומר כדי לעזור לי (יש לי בעיה רצינית בלבקש עזרה) אני אשמח, כי יש בי נכונות ללמוד ולהשתנות. תודה.
