ש. יקרה...
אין לי כוח לשבור עכשיו את הכלים. האלמנט הדכאוני באישיות שלי נמצא כרגע ברמה די גבוהה, ואני מסוגלת לבכות ממש משטויות ליד כל אחד ובגלל כל שטות. אין בי הכוח "להיכנס בו", ואני בפירוש יודעת את התוצאות מראש -נושא ה"דלת הפתוחה לכיוון אחד" כמובן. הרי כל המשרד רואה אותי כשונה והחריגה, ומייעץ לי להשתנות ולהתקשח, כך שאולי יש בזה משהו. בטוח שיש בזה משהו. כבר כתבתי פה בעבר שאני רכיכה עלובה, ולא יודעת איך להשתנות. כבר הסברתי לעיל, שהוא לא צורח עלי. הוא לא צורח בכלל. הוא מדבר בשקט, אם הוא מדבר בכלל. אמרתי שהוא מעניש אותי בהתעלמות ואם צריך לדבר הוא כותב לי מכתבים מגעילים (אם כי לא מגעילים מספיק כדי לשמש ראיות לאחר מכן) ואם הוא כבר מדבר אלי (שוב - אלי, ולא איתי) הוא משתמש בכאלו ביטויים שכל השיטות שלמדתי בטיפולים שלי (והיו לי הרבה, האמיני לי) מתמוססות, ואני מנסה להלחם אבל לא מצליחה לעצור את הדמעות. אין לי כוח להתחכמויות שלו - הוא אלוף בזה - מתוקף המקצוע שלו (אם עוד לא נישחתם הוא עורך דין) והוא תמיד נזהר להיות דו משמעי, כלומר שאם אני אבוא אחר כך ואשאל אותו למה אמר לי את זה ואת זה הוא יגיד שלא הבנתי, כרגיל, כדרכי המטומטמת, משהו כזה. ואז מה אני אגיד לו - אני לא כזאת? הרגע הוא הוכיח לי שאני כן כזאת!!! והדמעות פורצות בלי שום יכולת להחניקן, והאמיני לי שאני מנסה וניסיתי,אבל זה לא בשליטתי. ממש אין לי כוח. בוחרת להיעלב? ודאי לא במודע, אם בכלל. כלומר, ברור לי שבאישיות שלי יש פן של התנהגות קורבנית משהו, אבל המודעות אינה עוזרת לי לפתור את הדפוס הזה ולהעיף אותו לעזזאל. רע לי איתו. ובקשר לאוכל - כבר ירדתי בעבר 33 קילו, כך שאני יודעת מה זה נותן ומה זה עושה. כרגע אני בהתחלה של נסיון לשקם את החיים שלי ופניתי לאו. איי. אני מתכוונת בשבוע הבא להתחיל ללכת באופן סדיר, ובינתיים משתתפת פה בקומונה של אכלני יתר אנונימיים, וחזרתי גם לדיאטנית שלי. ספורט? קודם תני לי לרדת איזה 10 קילו רק מאוכל - אני בקושי יכולה לנשום כרגע, אין בכלל על מה לדבר. אפילו מדרגות אני בקושי עולה. וגמני עשיתי כושר כל יום, לא ויתרתי על זה - התחושה היתה נפלאה. כאילו בגילגול אחר. אני לא נכנסתי לדיאטה בגלל שאכפת לי איך אני נראית. אני ממש לא מחפשת קשר זוגי - זה הדבר האחרון שבא לי עליו - וממש לא אכפת לי להגעיל אנשים עם המראה שלי - אני קצת מורדת עכשיו את מרד גיל הנעורים באיחור של 15 שנה... ראית מה זה?! אני מניחה שזה יעבור לי כי אין לי בכלל במי למרוד, יש בי הרבה כעס וכאב, אז זה מתבטא באורח החיים המזעזע שלי. וכמו שאמרתי, אני כרגע גם בדיכאון והתקפי חרדות - אולי ישנו לי את המינון של התרופה, שבהחלט היטיבה עמי עד כה. אכפתי לי רק מהבריאות שלי, וגם לה אני אך בקושי מסוגלת לדאוג כעת. ובקשר לחברים - מי אמר שאילו חברים טובים? זה סתם חברים - באס אם אסים, לא אנשים שממש אכפת לי מהם או להם ממני, סתם מתקשקשים ולא יותר מזה, וגם זה הפך להיות שולי ביותר מאז שקיבלתי את המחשב. כל אחד פנה לדרכו וחוץ מבהלוויה וקצת גם בשבעה אף אחד לא בא, והאמת שאני גם לא יכולה להזמין אלי אנשים במצב בו הבית שלי נמצא - דיר חזירים מזעזע - ואין לי כוח לטפל בבית - בקושי בעצמי ובחיות שלי אני מטפלת - בקושי המינימום הנדרש... פשוט אין כוח - כל הזמן רוצה לישון... כן, רק בי טמון הכוח לשנות, אבל מה לעשות שכרגע אין לי כוח לאסוף את עצמי אפילו כדי להשקות את העציצים שלי? אני בקושי זזה וכל הזמן רוצה לישון (לא שאני ישנה כל כך בגלל הסיוטים) ואת כל האנרגיות שאין לי אני מגייסת להתמודדות עם העבודה (אני נוסעת מרחק רב מדי יום לעבודה וחזרה) וכרגע בתחושת שפל שלא ידעתי זה זמן רב. אני מתקשה יותר ויותר לשמור על אופטימיות, וחרדה מאוד לגורלי - אם חס וחלילה יקרה לי משהו אני אשאר להרקב פה ואף אחד אפילו לא ידע. אני מנסה לחשוב על דברים טובים, אבל משהו בתוכי מושך אותי למטה, ואני לא יודעת אפילו מה זה. ההשערות הטיפוליות מדברות על מצב של אבל לאחר האובדן הגדול שחוויתי. אולי. אולי אני צריכה לתת לזה זמן. ואולי יום אחד אני אחליט שזהו, נמאס לי, ואני אתחיל להזיז דברים. הבעייה היא שאני גם כמעט שלא ישנה, אז כוח להזיז את עצמי אפילו אין לי. אני מאוד מודה למי שקורא את המגילות שלי ומתייחס אליהן בכובד ראש כשלך, ומייחלת באמת לימים טובים ואנרגטיים יותר, וראבאק, איך אני ממשיכה בעבודה הזאת רק אלוהים יודע. אני בטח לא בנויה להיכנס אליו ולהתחיל לשגע אותו על איך הוא משגע אותי... זה פשוט לא מתאים... הסברתי כבר למה. שיהיה לכולנו שבוע נפלא! אוהבת אתכם!
אין לי כוח לשבור עכשיו את הכלים. האלמנט הדכאוני באישיות שלי נמצא כרגע ברמה די גבוהה, ואני מסוגלת לבכות ממש משטויות ליד כל אחד ובגלל כל שטות. אין בי הכוח "להיכנס בו", ואני בפירוש יודעת את התוצאות מראש -נושא ה"דלת הפתוחה לכיוון אחד" כמובן. הרי כל המשרד רואה אותי כשונה והחריגה, ומייעץ לי להשתנות ולהתקשח, כך שאולי יש בזה משהו. בטוח שיש בזה משהו. כבר כתבתי פה בעבר שאני רכיכה עלובה, ולא יודעת איך להשתנות. כבר הסברתי לעיל, שהוא לא צורח עלי. הוא לא צורח בכלל. הוא מדבר בשקט, אם הוא מדבר בכלל. אמרתי שהוא מעניש אותי בהתעלמות ואם צריך לדבר הוא כותב לי מכתבים מגעילים (אם כי לא מגעילים מספיק כדי לשמש ראיות לאחר מכן) ואם הוא כבר מדבר אלי (שוב - אלי, ולא איתי) הוא משתמש בכאלו ביטויים שכל השיטות שלמדתי בטיפולים שלי (והיו לי הרבה, האמיני לי) מתמוססות, ואני מנסה להלחם אבל לא מצליחה לעצור את הדמעות. אין לי כוח להתחכמויות שלו - הוא אלוף בזה - מתוקף המקצוע שלו (אם עוד לא נישחתם הוא עורך דין) והוא תמיד נזהר להיות דו משמעי, כלומר שאם אני אבוא אחר כך ואשאל אותו למה אמר לי את זה ואת זה הוא יגיד שלא הבנתי, כרגיל, כדרכי המטומטמת, משהו כזה. ואז מה אני אגיד לו - אני לא כזאת? הרגע הוא הוכיח לי שאני כן כזאת!!! והדמעות פורצות בלי שום יכולת להחניקן, והאמיני לי שאני מנסה וניסיתי,אבל זה לא בשליטתי. ממש אין לי כוח. בוחרת להיעלב? ודאי לא במודע, אם בכלל. כלומר, ברור לי שבאישיות שלי יש פן של התנהגות קורבנית משהו, אבל המודעות אינה עוזרת לי לפתור את הדפוס הזה ולהעיף אותו לעזזאל. רע לי איתו. ובקשר לאוכל - כבר ירדתי בעבר 33 קילו, כך שאני יודעת מה זה נותן ומה זה עושה. כרגע אני בהתחלה של נסיון לשקם את החיים שלי ופניתי לאו. איי. אני מתכוונת בשבוע הבא להתחיל ללכת באופן סדיר, ובינתיים משתתפת פה בקומונה של אכלני יתר אנונימיים, וחזרתי גם לדיאטנית שלי. ספורט? קודם תני לי לרדת איזה 10 קילו רק מאוכל - אני בקושי יכולה לנשום כרגע, אין בכלל על מה לדבר. אפילו מדרגות אני בקושי עולה. וגמני עשיתי כושר כל יום, לא ויתרתי על זה - התחושה היתה נפלאה. כאילו בגילגול אחר. אני לא נכנסתי לדיאטה בגלל שאכפת לי איך אני נראית. אני ממש לא מחפשת קשר זוגי - זה הדבר האחרון שבא לי עליו - וממש לא אכפת לי להגעיל אנשים עם המראה שלי - אני קצת מורדת עכשיו את מרד גיל הנעורים באיחור של 15 שנה... ראית מה זה?! אני מניחה שזה יעבור לי כי אין לי בכלל במי למרוד, יש בי הרבה כעס וכאב, אז זה מתבטא באורח החיים המזעזע שלי. וכמו שאמרתי, אני כרגע גם בדיכאון והתקפי חרדות - אולי ישנו לי את המינון של התרופה, שבהחלט היטיבה עמי עד כה. אכפתי לי רק מהבריאות שלי, וגם לה אני אך בקושי מסוגלת לדאוג כעת. ובקשר לחברים - מי אמר שאילו חברים טובים? זה סתם חברים - באס אם אסים, לא אנשים שממש אכפת לי מהם או להם ממני, סתם מתקשקשים ולא יותר מזה, וגם זה הפך להיות שולי ביותר מאז שקיבלתי את המחשב. כל אחד פנה לדרכו וחוץ מבהלוויה וקצת גם בשבעה אף אחד לא בא, והאמת שאני גם לא יכולה להזמין אלי אנשים במצב בו הבית שלי נמצא - דיר חזירים מזעזע - ואין לי כוח לטפל בבית - בקושי בעצמי ובחיות שלי אני מטפלת - בקושי המינימום הנדרש... פשוט אין כוח - כל הזמן רוצה לישון... כן, רק בי טמון הכוח לשנות, אבל מה לעשות שכרגע אין לי כוח לאסוף את עצמי אפילו כדי להשקות את העציצים שלי? אני בקושי זזה וכל הזמן רוצה לישון (לא שאני ישנה כל כך בגלל הסיוטים) ואת כל האנרגיות שאין לי אני מגייסת להתמודדות עם העבודה (אני נוסעת מרחק רב מדי יום לעבודה וחזרה) וכרגע בתחושת שפל שלא ידעתי זה זמן רב. אני מתקשה יותר ויותר לשמור על אופטימיות, וחרדה מאוד לגורלי - אם חס וחלילה יקרה לי משהו אני אשאר להרקב פה ואף אחד אפילו לא ידע. אני מנסה לחשוב על דברים טובים, אבל משהו בתוכי מושך אותי למטה, ואני לא יודעת אפילו מה זה. ההשערות הטיפוליות מדברות על מצב של אבל לאחר האובדן הגדול שחוויתי. אולי. אולי אני צריכה לתת לזה זמן. ואולי יום אחד אני אחליט שזהו, נמאס לי, ואני אתחיל להזיז דברים. הבעייה היא שאני גם כמעט שלא ישנה, אז כוח להזיז את עצמי אפילו אין לי. אני מאוד מודה למי שקורא את המגילות שלי ומתייחס אליהן בכובד ראש כשלך, ומייחלת באמת לימים טובים ואנרגטיים יותר, וראבאק, איך אני ממשיכה בעבודה הזאת רק אלוהים יודע. אני בטח לא בנויה להיכנס אליו ולהתחיל לשגע אותו על איך הוא משגע אותי... זה פשוט לא מתאים... הסברתי כבר למה. שיהיה לכולנו שבוע נפלא! אוהבת אתכם!
לא רק שנסעתי גם נהנתי, אמנם היו נפילות קטנות של "הלם" ותפילה שתיפתח האדמה ותעלים אותי .... אבל אלה היו רגעים קצרים כשמעט ונעלמו מהאהבה שקיבלתי, הנוף מילא אותי בשובע, האנשים המדהימים שליוו אותי היו אוהבים, מכילים, וקשובים, הייתה בי הרגשה של חיבור, וכמובן הצלחתי להרגיש וזה חיזק אותי, כמובן שהבושה עדיין מציפה אותי בכל רגע של ניתוק וחרדה, חוסר הכוח שלי להצליח לגבור על זה ועל החזרה הבייתה לבד משעג אותי, משהו בתוכי צועק, כועס ומזלזל "למה אני משותקת מהחזרה הבייתה????" מה כל כך קשה ??? הרי אני מודעת שכל מה שהיה בעבר איננו, אף אחד לא מחכה לי מעבר לפינה, ואני מספיק חזקה וגדולה לצאת ממצב "עויין" באם יגיע.. ובכל זאת משהו ננעל, רועד מבפנים חסר שליטה, מפוחד בטירוף, מבולבל... מרגישה כמו אותה ילדה בת שנתיים, זקוקה להגנה, רוצה הבייתה ומהר.. כל כך שונאת את הרגעים האלה, רוצה להצליחחחחחח!!!!!!!!! טוב נו, מנסה לחזק עצמי בהצלחה שבנסיעה, כמובן שקודם גם את זה לא יכולתי לעשות.. איך מסיימים ? ? אין לי משפטי סיום ... נעלמו.. אינני..
