אלוהים, שמיים, צהריים.
כנראה אלוהים באמת קרוי בלשון רבים דרך כבוד. וכבר בתנ"ך שמות התואר של מילה זו - בלשון רבים ("אלוהים קרובים אליו"). המילה "שמיים" מתמיהה. הש' - שורשית כנראה. הייתי אומר שגם כאן נאמר בל' רבים דרך כבוד, אבל למה הסיומת הזוגית? תארו לעצמכם שהיינו אומרים אלוהיים. הסיומת הזוגית של "מים" גם לא מובנת, איפה יש עוד חומר שמסתיים בצורה כזאת? (חוץ מ"שיריים", סוג של משי) והמילה "צהריים" - מה פירושה? מה הקשר ל"צהר" ולמה הסיומת הזוגית? כיוון התשובה לשאלה מדוע הסיומת זוגית - שהיא לא היתה כזאת מתחילה. לדוגמא ירושליים ואדוריים נקראו פעם ירושלם ואדורם (והפוך, "עשרים" פעם היה עשריים). בארמית מים-"מיא", שמים-"שמיא", צהריים-"טיהרא". טוב אני לא בטוח שיש צורת זוגי בארמית, אבל בערבית בטוח יש. בערבית מים-"מא"(ما), שמים-"שמא"(سما), צהריים "ז'הר"(ظهر). ושוםמ אחד מהם לא בזוגי. אבל מדוע צהריים, שמים - בלשון רבים? ומה הקשר ל"שם" ול"צהר"?