אלומונת, איה את?

[hemorrhoid]

חשבתי שתגידי שאת לא מכירה

כי עוד לא נולדת כשזה נכתב.

 

[היי48]

אני דווקא מכירה את השיר הזה

אני לא יודעת מתי השיר נכתב, אבל ראיתי שמיכל ינאי שרה אותו בפסטיגל ב-93 ואז כבר הייתי קיימת...

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אוה, בחיי

 

[Lady Stark]

מתוקונת

איך את היום?
אני יודעת שמה שהרופא אמר לך נשמע לך קשה, אבל ברמה ההתנהגותית של הזקה לעצמך, מאוד הכרחי שתפסיקי.
כדי שתוכלי להתחיל להרגיש נוח עם עצמך מהר יותר. זה הכרחי לטיפול שאת עוברת עכשיו מותק.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אלומונת

זה בסדר לפחד, אבל חשוב לא לתת לפחד להשתלט עליך. איזה כדור את מתחילה עכשיו?
מה שהרופא אמר לך זה באמת קשה, אבל אני יכולה להבין שזה בא ממקום של דאגה. אני חושבת ששאלתי אותך מתישהו כבר על פעילות חלופית לפציעה ואמרת לי שלא התחברת לזה. מה יכול להרגיע אותך, אפילו קצת, במקום פציעה? ניסית לצייר על עצמך פעם? תקני טוש אדום דק ומחיק. הוא יורד בקלות עם מגבון לח. (רצוי לבדוק את זה קודם, ליתר ביטחון)

איך את עכשיו?

 

[אלומת האור]

שלום ליידי ומחבקתוש

אני לא מרגישה טוב... ישנתי המון המון המון המון ולא עשיתי שום דבר פרודוקטיבי מים הדברים שיש לי לעשות. אני חושבת על הטיפול הפרטני שבאשפוז, והוא כל כך בנאלי... סטודנטית חביבה ומלאת כוונות טובות, שמדברת אתי על כמה חשוב שאני אעריך את עצמי ואת הדברים הטובים שיש לי להציע לעולם ואת הדברים הטובים שאומרים לי... אוי נו, באמת. הייתי בטיפול עוד לפני שהיא נולדה, הדברים האלה עוברים אותי, לא נוגעים בי. עם כל הכוונות הטובות שלה, קשה להתקיל אותי עם סוגיות כאלה. אני יודעת בשכל ובהיגיון את הדברים האלה. אני מכירה בתכונות הטובות שלי ובדברים שיש לי להציע לעולם. אני שמחה כשנותנים לי מחמאה או כשמשבחים עבודה שעשיתי. זה נחמד, לפעמים אני נכנסת להיי של איזה שעתיים ככה, ואז הכול יורד בחזרה לדיכאון המוכר והידוע. מה היא חושבת, שבגיל 40 היא מחדשת לי משהו שלא ידעתי? שהיא זו שסוף סוף תפקח לי את העיניים ותראה לי כמה טוב יש בי? אני יודעת שיש בי טוב, פור הבנ'ז סייק. את צריכה לתת לזה יותר מקום... נו באמת. ספרי לי משהו שאני לא יודעת, כמו, למשל, איך לתת לזה יותר מקום, או איך לא להיבהל ממחמאות, או איך לא לזנק להיי ואז להתרסק לדאון... ואיך בכלל לתת לזה להיכנס אליי, לחלחל אליי, להרגיש שאני ראויה לזה... או שאולי תלמדי אותי לרצות להיות בטוב, כי את יודעת מה, סטודנטית חביבה ויקרה? אני לא בטוחה שאני רוצה להיות שם, אני לא בטוחה שזה לא משהו מסוכן בשבילי, להרגיש טוב... חשבת על זה אולי? חשבת אולי על אפשרות שמשהו מסתתר מאחורי חוסר הרצון/היכולת לשמוח וזה לא רק חוסר מודעות לדברים הטובים שבי? משהו, כמו, למשל, הפחד לאבד גורמי טיפול אם פתאום יהיה לי טוב ושמח ונחמד? ואז אני אתרסק ואף אחד לא יאמין לי כי ראו שטוב לי? חשבת אולי, שעוד משהו כזה יכול להיות רלוונטי זה מנגנון הגנה שלי על עצמי שעוד מימי ביה"ס היסודי נמצא אתי, כי הייתי התלמידה הכי טובה בשכבה 6 שנים ורציתי שלא יקנאו בי ועכשיו קשה לי לפרק את זה? (כי הרי אם את משוויצה שקיבלת 100 בכל פעם מחדש, אנשים יקנאו בך, וקנאה זה לא טוב לחברה).

כי אם תתעקשי, מטפלת יקרה, להישאר אתי בקטע של מודעות לתכונות הטובות שלי, אני שוב אשתחרר מהאשפוז עם משפט מטריד במכתב סיכום האשפוז ש"הצוות שיקף לה, אך היא מסרבת להפנים", או "מסרבת להכיר בהישגים הטובים שלה". מישהו טרח פעם לשאול אותי למה אני ככה, או שהסקתם מראש שזה בגלל שאני לא מודעת לתכונות וליכולות הטובות שלי? אוח, כמה שאתם בנאליים ושטחיים. שום דבר טוב ומקדם לא יצא מהטיפול הזה אם היא לא תבין את הטעות הלוגית שלה, ואני כל כך כל כך פסימית בנוגע.

 

[אלומת האור]

ולא התייחסתי כל כך לשאלות/הצעות שלך

אז לגבי הטוש, זה רעיון מעניין, אם כי אני חייבת לציין שעם כמה שזה אולי יישמע לך מוזר, אני פוחדת מדם. אני נגעלת מדם. מראה של דם מנתק אותי ישר, וזה מפחיד. קראתי את הדף של סה"ר בנושא פגיעה עצמית והטיפול בה, ויש שם כמה רעיונות טובים שנראים לי ישימים, אם כי אני חייבת לציין שמרוב פירוט של שיטות פגיעה עצמית שיש שם, היצירתיות שלי ושלהם ביחד הציתה לי את הדמיון, ודי לחכימא ברמיזא.
ותודה, על תשומת הלב ובכלל

.
מתי אני אלך לישון בכלל... רק לפני שעה וקצת התעוררתי משינה שנמשכה הרבה יותר מדיי זמן, ויש לי כל כך הרבה מה לעשות וכל כך מעט חשק לעשות משהו ולא טוב לי הבלגן עם שעות השינה (גם מבחינה רפואית).
אני פוחדת מהשחרור שלי מהמחלקה, שפתאום ארגיש לא מוחזקת ולא תהיה סיבה ומטרה... עוד חודש בדיוק.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

איך את מרגישה היום?