אלומונת פתחתי לך שרשור חדש

[Lady Stark]

אלומונת פתחתי לך שרשור חדש

בואי תכתבי פה כדי שאנשים יראו, במקום שמה שאת כותבת יסתתר בשרשור ארוך וישן.

 

[אלומת האור]

אני פשוט נחנקת, אין לי מילים

נודע לפי לפני כמה שעות שחברה שלי נפטרה. לא חברה מאוד קרובה, אבל חברה לדרך, לתכנית רוחנית, הלכה לעולמה בלילה שעבר מדום לב, והכול בגלל ההשמנה הקשה שהייתה לה. היא עזבה את הדרך ועלתה המון במשקל, וזה בדיוק התהליך שקורה גם לי, ואני פוחדת כל כך, כי אם זה קרה לה (והיא לא מבוגרת בכלל) זה לגמרי יכול לקרות גם לי. אני כולי רועדת כבר כמה שעות, לא מצליחה לעשות כלום, לא ללמוד, לא לעבוד...

אני זקוקה מאוד לחיבוק... הלוואי שהרופאה שלי הייתה פה עכשיו

היה לי כל כך טוב איתה בצהריים

אני לא קולטת, איך בן אדם ככה הולך... אישה כל כך מקסימה, מטופחת, פדנטית, טובת לב...

 

[Lady Stark]

מותק

אני מבינה את העצב המהול בפחד שעובר עליך עכשיו.
חשוב עם זאת שתדעי שזה לא העתיד שלך. הדברים האלה נדירים בגיל צעיר. רוב הסיכויים שלמרות שההשמנה שלה היוותה גורם מזרז למה שקרה, היא לא היתה בריאה מראש. אני מכירה אנשים צעירים ובריאים שמתו כך סתם פתאום. זה נורא קשה ומפחיד, אבל עדיין נדיר.
אני רוצה שתשתמשי בזה כגורם מוטיבציה ולא כגורם לחרדה. בהמשך, כמובן. אחרי שההלם הראשוני יעבור.
את כל כך חזקה, פיזית ונפשית, וכרגע, עם כל הצער שבכך, את צריכה לדאוג הכי הרבה לרווחה שלך ולהתחזקות הפנימית שלך.
יש לך זמן להתמודד עם המוות וזמן להסקת מסקנות.
אנחנו פה כל הזמן, לא עוזבים אותך.

ושוב, ממש מצטערת. זה פשוט לא פייר.

 

[אלומת האור]

תודה

 

[מיצי2013]

מצטערת לשמוע, זה מאוד עצוב. יהי זכרה ברוך.
אבל את יודעת שזה לא אומר שזה יקרה גם לך.
קחי קצת זמן לעכל, זה לא ממש הרגע ללמוד או לעבוד. לשמוע על דבר כזה גורם להלם וצריך זמן כדי להבין.
קבלי

 

[אלומת האור]

אבל יש לי דדליינים... אי אפשר לחכות

אני נחנקת פה, לעזאזל. חייבת מקלחת ולמיטה כבר

 

[מיצי2013]

אל תילחצי

מתי הדדליינים? את יכולה להספיק אם זה לא במיידי, את תאספי את עצמך ותצליחי... אבל עכשיו באמת כדאי פשוט ללכת לישון, דברים טובים לא קורים מאוחר בלילה (אומרת את זה גם לעצמי).
קחי נשימות עמוקות.

 

[אלומת האור]

עד סוף השבוע, בערך. אבל יש לי המון חומר

להספיק.

ונשימות... נשימות הן תמיד דבר טוב.

 

[אלישבע24]

אלומה יקרהשולחת לך חיבוק ושלא תדעי צער!

 

[nivos7]

מצטער לשמוע

 

[אלומת האור]

קצת יותר פירוט

קודם כול שוב, תודה לכולם על התמיכה, אתם נפלאים.

היום היה לי כמובן יום קשה מאוד. הייתה ישיבת קהילה, זה שכל המטופלים וכל המטפלים יושבים ביחד ומעלים סוגיות שמשותפות לכולנו, מעלים הצעות, רעיונות וכו'. בחורה אחת מקסימה, שקיבלה אותי ממש יפה וחיבקה אותי כשהיה לי קשה בהתחלה סיפרה שהיא עוזבת, סקרה את האשפוז שלה שם ונפרדה מכולם, ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות. זה לא ייתכן שכולם הולכים. שכולם עוזבים. זה סיפור חיי. עד שאני נקשרת למישהו (ובדרך כלל זה לא קורה מהר) לוקחים לי אותו. ואמרתי לה בישיבה כמה דברים מאוד מרגשים שיצאו מהלב והיא דמעה קצת. אני מקווה להישאר איתה בקשר, היא נסכה בנו כזאת אופטימיות, התלהבות לצאת לחיים המחודשים (והיא אפילו טיפה יותר מבוגרת ממני), ממש להתחיל לחיות כבר מעכשיו. איזו מקסימה.

ובכלל, יש שם אנשים ממש טובים, בין המטופלים. מוזר שדווקא עם הגברים אני מסתדרת יותר מאשר עם הנשים, אבל גם עם כמה מהנשים אני משוחחת בהפסקות ובשיעורים הפתוחים. יש לי בעיה עם עישון ולכן אני לא יוצאת לאיפה שהרוב יוצאים, אלא מעדיפה להישאר בפנים, וכך מפסידה את עיקר האקשן, אבל אני גם ככה כל כך בתוך הדיכאון שקשה לי לראות מעבר לאף שלי.

הצמידו לי היום מטפלת סוף סוף, סטודנטית חמודה שאמורה לעזוב שם מתי שגם אני (שזה אומר בסוף החודש הבא), וזה די מרתיח אותי שכבר מהתחלה החליטו שזה מה שאני צריכה וזה מה שייתנו וכמובן גם לא יהיה לי טיפול המשך כמו לכולם, כי היא עוזבת, ולכל השאר מגיע המשך טיפול במחלקה פעם בשבוע במשך שנה. זה מעצבן אותי מאוד. ובכלל, הרופא קצת עולה לי על העצבים. ביום חמישי אני אמורה לפגוש אותו לשיחה וגם את המטפלת הזו, החדשה, שוב.

בסה"כ אני אוהבת את המקום, טוב לי לקום מוקדם בבוקר (מה שפעם לא הייתי חולמת שאפשרי), הנסיעה הארוכה המעצבנת דווקא נוחה לי - אני מכירה כבר את הנהג וכמה מהנוסעים (לא שדיברתי איתם, סתם מזהה את הפרצופים), ומנצלת את הזמן לנמנם/לשמוע מוזיקה/לאכול/לקרוא קצת. בול שעה על השעון. הקבוצות יחסית לפעם שעברה משעממות למדיי, כבדות ומעיקות, אבל עדיין לא ראיתי כל מה שיש למחלקה להציע. הצוות ברובו נחמד מאוד ולא מתנשא, והמטופלים - כבר אמרתי - תומכים אחד בשני, לא לועגים, עוזרים למי שיותר חלש... זה נורא מרגש אותי לראות איך האנשים הטובים האלה, שסובלים בעצמם, מוצאים בעצמם כוח לתמוך באחרים שמצבם קשה יותר, לפחות כלפי חוץ. אני לא זוכרת שבאשפוז הקודם זה היה ככה, אבל אולי הזיכרון שלי בוגד בי.

אחרי האשפוז קשה לי לחזור ל"עולם שבחוץ", אני צריכה לאסוף את עצמי וקשה לי לעשות עוד דברים חוץ מלהגיע הביתה ולנחות על המיטה, שגם את זה אני לא כ"כ עושה בגלל החרדות (מפחדת לישון, לאבד שליטה).

מתגעגעת נורא לרופאה שלי, למרות שנפגשנו אתמול אוף דה רקורד.

עדיין רוצה מאוד לפגוע בעצמי, התכנים שעולים בשיחות ובקבוצות קשים לי מאוד להכלה, ובכלל, כל מה שקורה בעולמי כרגע מכביד עליי, ואני רוצה למות כל כך הרבה פעמים ביום, אבל אני רוצה לתת לאשפוז הזה צ'אנס וללמוד ממנו מה שאני יכולה, לקבל מה שאפשר ולחבק אותו, וזה יותר ממה שיכולתי להגיד באשפוז הקודם שם.

ואם לא ילך טוב, אני אחזור לרופאה שלי, ואולי אוכל בהמשך להתאשפז במקום אחר. אני מקווה שלא. בינתיים נחמד לי שם, אחרי כל השקלולים של בעד ונגד. טובה לי ההרגשה המוחזקת, השמורה, האנשים הטובים. ואולי עוד יצא מזה משהו טוב.

 

[Lady Stark]

מותק

טוב לשמוע שבכל הקושי הזה את מוצאת אנשים טובים, ואני ממש מעודדת אותך לשמור על קשר עם הבחורה שעוזבת, ומי יודע, אולי יהיו שם עוד כמה שתחליטי להשאיר בחיים שלך. למרות הדיכאון והקשיים, אנחנו יצורים חברתיים ולכן מעגל תמיכה וחברים זה דבר כל כך חשוב.
אני רוצה להגיד שאני כבר שומעת שינוי בנימה שלך. את נשמעת מפוכחת יותר ואולי אפילו שלווה יותר לגבי מה שעובר עליך עכשיו. אני יודעת שזה אולי שטחי לומר מבחוץ אבל אני מרגישה שינוי לטובה מסוים.
שולחת חיבוק.

 

[אלומת האור]

 

[אלומת האור]

חרדה נוראית, ממש שיתוק

לא מצליחה עדיין לעשות כלום. שטפתי כלים, לפחות זה. אני צריכה להתקלח דחוף ולישון, עוד מעט מתחיל יום חדש. מלקה את עצמי על שבזבזתי שעות עבודה יקרות וגם לימודים על בהייה וריפרוש בדפי אינטרנט. איזו חולשה. ומחר על הבוקר אשפוז, תודה לאל, אולי יהיה לי עם מי לדבר על המוות הנורא הזה. למעשה, זה המוות שאני מאחלת לעצמי, מוות בשינה, בלי דרמות, בלי מאבקים, רק מה - לא בגיל כזה, לא עדיין... ואיכשהו זה מסתדר עם הרצון שלי למות, המתח המתמיד בין הרצון לבין הפחד מחזיק אותי כאן.

אני חייבת להפסיק לאכול ככה, זה מטורף, שלא לדבר על כמויות הכסף שאני מבזבזת על הבולמוסים שלי. יזמתי פעילות בקבוצה הווירטואלית של התכנית בפייסבוק לזכרה של החברה שנפטרה, שכל אחד יכתוב שם דברים שהוא מתכוון לעשות מחר למען ההחלמה שלו, ושנקדיש את זה לה. אני עדיין לא קולטת כלום, אבל זו הדרך שלי להתמודד, בערך.

אני צריכה לישון. לישון עכשיו. אולי איכנס לישון עכשיו ואתקלח בבוקר? זה לא רעיון לגמרי רע, אני אוהבת להיות רעננה בבוקר (וגם בלילה, למען האמת). פיייי מה זה רע לי עכשיו, אתם לא מבינים כמה. אני צריכה חיבוק ולהיות ביחד ושלא יעזבו אותי כי אני פוחדת כל כך. המדריכה שלי לימדה אותי תרגיל שיעזור לי לישון יותר טוב, אז אולי זה יעזור... לא יודעת. כרגע ממש רע לי ואני בסוג של ריחוף מנותק כזה.

תודה שאתם פה (גם) בשבילי.

 

[Lady Stark]

נראה לי

שהדרך שלך להתמודד עם זה היא מקסימה ובריאה (אני מדברת על הפעילות שיזמת בפייסבוק).
איך את מרגישה היום מותק?

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אלומה

אני מצטערת לשמוע על חברה שלך.
זה טבעי שפתאום הכל מפחיד ומשתק, הרגע שמעת על מוות של מישהי שאת מכירה ואוהבת. תני לעצמך קצת זמן, אל תכעסי על עצמך עכשיו. זה טבעי להרגיש אבודה.
אנחנו פה בשבילך.

 

[מילקי110]

וואו אלומה

מצער מאד לשמוע , תנוחמיי


מפחיד . ואת צודקת מוות בשינה זה נראה לי הכי טוב .

זה מוזר מצד אחד לפחד מאד מהמוות ומצד שני לייחל לו כל כך .

 

[אלומת האור]

תודה לכולם על התמיכה

אין לי כוח להגיב בנפרד, אנא סלחו לי.
רצוצה לגמרי.
חזרתי מהמחלקה מותשת וביטלתי תור רפואי שהיה לי לאחה"צ, וגיליתי שאין לי אינטרנט ואין לי קו טלפון. בפעם הראשונה בחיים שלי הרמתי קול על נציגי שירות שאמרו לי בקול מנומנם שהטכנאים כבר סיימו לעבוד היום. בחיים שלי לא צרחתי ככה על נציגי שירות, ממש בכיתי כבר מתסכול, וראה זה פלא - פתאום מצאו טכנאי חמוד להפליא שפתר את הבעיה מבחוץ באופן מהיר וקליל. לא מאמינה על עצמי שהצלחתי להרים את ההפקה הזאת כשכולי מרוסקת.

 

[היי48]

אלומה מותק

אני כל כך מצטערת לשמוע על החברה שלך, אני משתתפת בצערך, זה כל כך עצוב.
אני מאוד גאה בך על הפעילות שעשית בפייסבוק, זאת דרך נהדרת לכבד את זכרה של החברה, דרך רגישה וחכמה, ממש כמוך

אני שמחה לשמוע שהולך טוב באשפוז, אני מסכימה עם ליידי לגבי זה שכדאי לנסות לשמור על קשר עם הבחורה שעוזבת-היא נשמעת כמו בחורה טובה שעודדה אותך, ואני תמיד בעד לנסות להשאיר בחיינו אנשים מעודדים שמהווים השפעה טובה ומוסיפים לנו אנרגיות טובות.
שוב שולחת

 

[אלומת האור]

איך אני אגיד לה?

אני מתביישת. מה, אני אבקש טלפון או פייסבוק? זה מביך... אם היא לא תרצה? אם היא תרצה ואני לא אצליח לשמור על קשר? אני הרי לא יודעת לתפעל קשרים ולתחזק אותם... אני נלחצת מטלפונים ושפונים אליי בפייס... לעזאזל אתי!!!!