2.
I'm trying, but I've gone
Through the glass again
Just come and find me
God loves everybody, don't remind me
I took the medicine when I went missing
Just let me hear you voice, just let me listen
"גינס," היא מבקשת, הברות מחודדות מקור. השיניים שלה לא נוקשות אבל זה מרגיש קרוב לכך, אז בינתיים היא לא משילה מעליה את המעיל, ונאבקת בכוס הבירה שהברמן מגיש לה בידיים עטויות כפפה, תופסת אותה בזוג כפות. היא מסתכלת סביבה, סוקרת את האנשים המאכלסים את הבר. הם מעטים, אבל לא מספיק בשביל שתוכל לשבת במקום מבודד.
היא מהססת לרגע ואז מתיישבת על הבר ליד גבר שבוחן את הבירה שלו באינטנסיביות ומתעלם מכל דבר אחר. עוברות דקות ארוכות. היא מורידה את הכפפות והמעיל, מסיימת חצי כוס. הבחור מסובב אליה את ראשו, מרים את כוס הבירה שלו ומטה אותה לכיוונה. הוא נראה מותש, מתוסכל, זיפים אפורים ומבולגנים ועיניים טרוטות, אך יחד עם זאת הוא נדמה להיות רך בקצוות, פגיע, אפילו, ויש בה משהו שחושב עליו כהד של וויל, ולרגע היא תוהה אם היא מדמיינת אותו. אז היא עוצמת את עיניה חזק וכשהיא פותחת אותן הוא עדיין שם. היא מחזירה לו את אותה המחווה, והם לוגמים גינס ביחד.
הוא חוזר להתמקד בכוס שלו מיד אחר כך. היא חוזרת להתמקד בפירוק הבעיות הנפשיות של וויל גראהם לגורמים.
כשהיא עוזבת, שני פיינטים – שלא עזרו בשום דבר וגרמו לה לתהות מה הטעם בכלל – מאוחר יותר, הוא אומר בקול צרוד, "לילה טוב."
הם ישבו אחד ליד השני מספיק זמן בכדי שתבחין בדרך בה הוא מבריש מעליו כל בחורה שעושה אפילו את הסימן הכי קטן להראות שהיא מעוניינת בו, כדי שתראה איך הוא מסרב בתוקף לתקשר אפילו עם הברמן.
"גם לך," היא מחזירה, אולי מתוך נימוס, אולי כי היא באמת מתכוונת לכך. אבל משהו אומר לה שאף אחד מהם לא יזכה ליהנות מהברכה.
היא מעיפה מבט אחרון בגבו לפני שהיא יוצאת.
בזה זה נגמר.
(בחלומה, וויל עומד על דוכן העדים. בחלומה, היא לא יודעת אם היא מאמינה לו. בחלומה, היא לא בוטחת באף אחד. בחלומה, הכלבים מתים.)
*
"גינס," היא מבקשת, קול רועם בכדי להתגבר על ההמולה שרוחשת בבר. היא ממהרת לתפוס את הכיסא היחיד הפנוי, מניחה עליו את תיקה ומתחילה לקלף מעליה שכבות לפני שמתיישב בנשיפה ושותה את הבירה שלה, מתמקמת יותר בנוחות ועוצמת את עיניה בזמן שהיא גומעת רבע כוס. כשהיא מניחה אותה על משטח העץ מפרקיה מברישים את אלו של אדם אחר ובאינסטינקט היא מרחיקה אותם ומסתובבת בכדי לראות במי נגעה.
עורפו מופנה אליה אבל היא בכל זאת מזהה אותו.
"היי," היא אומרת, כמעט לוחשת, בלי שום סיבה מיוחדת, אולי פשוט כי הוא אדם אמיתי, מופתעת שהוא שומע אותה בכלל. אבל הוא מסתובב אליה, ומתחת לשכבות המוכרות של מה שאפשר לתאר כלכלוך נפשי שנערמות מעליך כשהיקום החליט להתעמר בך, יש צל של חיוך. היא רוצה לשאול, אז מה הסיפור שלך? ספק מתוך הרגל וספק מתוך עניין. אבל היא מחייכת בחזרה בשתיקה.
"אז חזרת," הוא משיב בטון שקט.
היא מושכת בכתפיה. "היה מספיק נחמד בפעם שעברה."
החיוך מתרחב קמעה.
"אני חושש שהולך להיות הרבה פחות שקט הפעם."
"אני רואה."
מהצד השני של הבר עולות צעקות והגבר מסובב את ראשו אל המסך. היא עושה כמוהו, למרות שעבר זמן רב מאז צפתה במשחק כדור-רגל (מאז האולימפיאדה של אלפיים ושמונה, ליתר דיוק). על המסך משודרת בהילוך איטי מה שנראית כמו עבירה ששווה לפחות כרטיס צהוב, לדעתה ההדיוטית.
הגבר לוגם מהבירה שלו ואז מרים את ידו ומצביע על המסך, מסובב את ראשו חזרה אליה. "התרנגולים או התותחנים?"
היא זוקפת את גבותיה.
וויל שונא כל סוג של ספורט אבל מתעניין בו באופן מקצועי, באופן שאומר, אני צריך לדעת את הדברים האלה, אבל לא יכול להיות לי פחות איכפת. היא לקחה אותו למשחק בייסבול פעם. זו הייתה חוויה. הוא תהה על מה כל הצעקות, התלונן על האוכל מהמזנון, אבל חייך אל אלאנה באופן האמיתי הזה שהיה נדיר כל כך, כאילו הוא לא רצה להיות באף מקום אחר על הפלנטה.
הוא מטה את ראשו לצד כאומר, נו באמת. "שאלה גורלית."
"יש לי הרגשה שגם מכשילה," היא משיבה, ולוגמת מהבירה גם היא. הוא שואף עמוקות ולובש על פניו הבעת יש-סיכוי-שאת-צודקת, מהנהן. משהו בתוכה רוצה לצחוק, ומשהו עוצר אותה על הסף. מה שיוצא זה כחכוח גרון.
הוא לוגם לגימה נוספת מהבירה ואז נשען לעברה ומדבר לתוך אוזנה, נשימה חמה ולחה כנגד עורה, מהולה בריח של בירה. זו הרגשה טובה. "אישית, אני מעדיף את התרנגולים. אבל עדיף ששאר המקום לא יגלה." הוא מתרחק ממנה, אבל עיניו עדיין נעוצות בה.
"אתה יודע שאין לי מושג על מה אתה מדבר, נכון?"
"כן," הוא משיב, נדמה להיות קצת שיכור, אולי.
"כל עוד אנחנו על אותו הגל." הפעם שום דבר לא מצליח לעצור את הצחקוק שמתגנב מתוך גרונה ומבעד לשפתיה. זה מרגיש כמו להזיז רגל שנרדמה. היא נזכרת בדרך בה וויל גרם לה לצחוק, חופשי ומשוחרר ולא מתנצל, והיא –
"אתה לא אמור להסתכל על המשחק?" היא שואלת כשמבטו נשאר נטוע עליה, עם מעט עוקצנות בקולה, ואלוהים אדירים, היא התגעגעה לפונקציה הזאת.
הוא מנפנף בידו. "אנחנו במילא מפסידים."
"אוהד נאמן, אני רואה."
חיוכו מתרחב. "הכי נאמן. אני ג'ון, דרך אגב," הוא מושיט את ידו.
היא תופסת אותה. "אלאנה." היד שלו ספק קרה מאחיזה בבירה-ספק חמימה משהיה ממושכת במקום נעים, ואלנה לוחצת אותה בקשיחות, בהתחלה, ואז, כשחיוכו נעלם ומפנה מקום להבעת פנים עדינה להפליא, במין נהנתנות שתופסת אותה בהפתעה.
"אז מה מעשיך בלונדון, אלאנה?" הוא מגלגל את שמה על לשונו במקצוענות, כאילו הוא יודע בדיוק איך לבטא את שמה של כל בחורה שהוא פוגש כדי שתחבב אותו. זה אמור להפריע לה יותר, אמור לעורר נורות אזהרה. אבל היא מסתכלת עליו והיא יודעת שיש משהו מעבר לכך בפניה שלו אליה (תמימה, טיפשה, חושבת מה שכל בחורה נלהבת תחשוב, תגידו מה שתגידו. הוא כן, והוא קרקע מוכרת למרות זרותו, והיא רוצה לשבת שם ולהמשיך לדבר איתו, אז תתחפפו, פרחחים).
היא תוהה אם להגיד את האמת הוא להסתפק בהסבר אבסטרקטי שיחדור את גולגולותיהם של אלו שצריכים להבין בלבד. "חופשה," היא אומרת לבסוף.
"אה, חופשה. גם אני בחופשה. בבר, זאת אומרת. אני גר בלונדון. אבל אני בחופשה בבר."
"אתה בהחלט שיכור," היא מצחקקת.
"כן, טוב, את יודעת על מה אני מדבר." הוא מסיים את הבירה שלו בשני שלוקים גדולים.
"כן?"
"כן. החיים דפוקים, אז אתה בורח. ומתחבא. ושותה. זו הפילוסופיה של אחותי, לפחות. ואני מתבייש להגיד שאחרי חיים שלמים של הטפות נכנעתי ואימצתי אותה."
זו הנקודה בה היא נזכרת שהסיטואציה ביניהם לא באמת מצחיקה. זו הנקודה בה וויל צוחק במרירות בתוך ראשה.
"אז כן, אני יודעת על מה אתה מדבר," היא אומרת אחרי שתיקה ארוכה. הוא מחייך אליה שוב, אבל הפעם, טוב, הפעם זה חיוך הרבה יותר עצוב. היא חושבת שיגון הולם אותו באופן מעוות. ואז הוא מכחכח בגרונו ומסתכל על שעונו.
"באמת כדאי שאזוז," הוא אומר, מחזיר את עיניו אליה ומרים את גבותיו באופן שמציע משהו. "שנשתה אחד לדרך?"
אלאנה נאנחת. היא מעבירה יד בשיערה, שוקלת את העניין (ואם היא גם שוקלת לכמה שעות שינה זוכה וויל לעומתה זו לא אשמתה). "כל עוד אתה לא נוהג," היא אומרת לבסוף. "תבחר אתה."
הם נפרדים בלחיצת יד וברכת לילה טוב ריקה נוספת.
*
היא לא צריכה לבקש גינס כשהיא נכנסת לבר הפעם. הברמן כבר מחייך אליה מעל הכוס שהוא ממריק ואומר את זה בשבילה. והפעם, כשהיא מקבלת את הבירה שלה, היא מחפשת אחר ג'ון, וכשמאתרת אותו, מתיישבת לידו בברכת שלום.
"שאני אתחיל לחשוב שאת באה לפה בשבילי?" הוא משיב, לא בעצבים, אלא בהנאה.
"שאני אחשוב ששמרת לי את המקום?"
הם מקליקים כוסות.
הבר יחסית מלא הפעם, גם בלי משחק כדורגל שמשודר על המסך. בחוץ עומדים מספר אנשים ומעשנים, ובפנים כמעט צפוף. מישהו מתחכך בגבה של אלאנה אבל היא לא מקדישה לכך יותר מדי מחשבה.
"מה התוכנית להיום?" שואל ג'ון.
אלאנה מושכת בכתפיה. "אין אחת," היא משיבה.
"מצוין," הוא אומר בסיפוק רצון.
"על מה חשבת?"
במקום לענות לה, ג'ון מסמן לברמן שיתקרב אליהם.
"מה אני יכול להביא לכם?" שואל הברמן. ג'ון מסובב חצי גוף אל אלאנה ומשעין את ראשו על ידו, אומר, "הבחירה כולה שלך, אלאנה."
היא מלחלחת את שפתיה. זה נראה לה כמו ר
