אל פסגת הר מירון...
בחמישי בערב פיש תפס אותי "יאללה, אתה מצטרף לטיול באיזור הר מירון?" "מה רמת הקושי?" שאלתי את השאלה האינפנטילית (שבדיעבד הוכיחה את עצמה כאקט סובייקטיבי וחסר תכלית) "נראה לך שזלדה ואני נוכל לסחוב שם?" "אה, שטויות... רמה בינונית" השיב פיש בנונשלנטיות "חוצמזה יש בקבוצה יותר קשישים ממך. תהיה רגוע. תהיה מוכן ב-6:00, אני אבוא לאסוף אותך". נרגעתי. אם פיש אומר "תהיה רגוע", אני רגוע. אספנו באיזור הגלבוע את רונן ודהרנו לקיבוץ פרוד - נקודת הכינוס וההתחלה. ההתחלה נראתה מבטיחה. מפלי פרוד המקסימים והחורש הטחוב במעלה הנחל נתנו תחושה של "משהו שלא מכאן". ראבק, כל פעם אנחנו מופתעים מחדש איזו ארץ מדהימה יש לנו. העליות החלו להיות תלולות יותר ויותר... ויותר. אני לא זוכר טיול בו סחבתי את זלדה על הגב כל כך הרבה. כ-1000 מטר גובהו של ההר ואנו טיפסנו עד לפסגתו. מזג האויר, שהפך מנפלא ל"רוּחַנִי וחוֹלִי" לא ממש סייע במשימה. מפסגת מירון ירדנו בסינגל ארוך ארוך, רכיב ברובו אך עתיר בצמחיה סבוכה וקוצנית. אני עוד הספקתי להתעטף במגינים, שחסכו ממני חלק מההצלפות, אבל בתחתית ההר נראינו חבורה מוכה, שרוטה, דקורה וחבולה כמו לאחר קרב. עקב קוצר זמן שנבע מהתארכות קטעי הטיפוס נאלצנו "לחתוך" בירידה חזרה לפרוד דרך הכביש - חוויה מפחידה מאין כמוה. אחרי מסע מתיש ומעורר תיאבון כזה, אפילו לחומוס אצל אבו-נימר היה טעם של מעדן מלכים.
בחמישי בערב פיש תפס אותי "יאללה, אתה מצטרף לטיול באיזור הר מירון?" "מה רמת הקושי?" שאלתי את השאלה האינפנטילית (שבדיעבד הוכיחה את עצמה כאקט סובייקטיבי וחסר תכלית) "נראה לך שזלדה ואני נוכל לסחוב שם?" "אה, שטויות... רמה בינונית" השיב פיש בנונשלנטיות "חוצמזה יש בקבוצה יותר קשישים ממך. תהיה רגוע. תהיה מוכן ב-6:00, אני אבוא לאסוף אותך". נרגעתי. אם פיש אומר "תהיה רגוע", אני רגוע. אספנו באיזור הגלבוע את רונן ודהרנו לקיבוץ פרוד - נקודת הכינוס וההתחלה. ההתחלה נראתה מבטיחה. מפלי פרוד המקסימים והחורש הטחוב במעלה הנחל נתנו תחושה של "משהו שלא מכאן". ראבק, כל פעם אנחנו מופתעים מחדש איזו ארץ מדהימה יש לנו. העליות החלו להיות תלולות יותר ויותר... ויותר. אני לא זוכר טיול בו סחבתי את זלדה על הגב כל כך הרבה. כ-1000 מטר גובהו של ההר ואנו טיפסנו עד לפסגתו. מזג האויר, שהפך מנפלא ל"רוּחַנִי וחוֹלִי" לא ממש סייע במשימה. מפסגת מירון ירדנו בסינגל ארוך ארוך, רכיב ברובו אך עתיר בצמחיה סבוכה וקוצנית. אני עוד הספקתי להתעטף במגינים, שחסכו ממני חלק מההצלפות, אבל בתחתית ההר נראינו חבורה מוכה, שרוטה, דקורה וחבולה כמו לאחר קרב. עקב קוצר זמן שנבע מהתארכות קטעי הטיפוס נאלצנו "לחתוך" בירידה חזרה לפרוד דרך הכביש - חוויה מפחידה מאין כמוה. אחרי מסע מתיש ומעורר תיאבון כזה, אפילו לחומוס אצל אבו-נימר היה טעם של מעדן מלכים.
