אל תשאלו את העולים "איפה אתם בחג?"
מתגעגעים לרחובות המקושטים והמושלגים, מתקשים למצוא עם מי לחגוג את ראש השנה, או מתביישים בכך שהם לא ממש מתחברים לאווירה ● עבור רבים מיוצאי בריה"מ לשעבר, עונת החגים היהודיים היא מקור למצוקה ● אירה טולצ'ין אימרלגיק מכירה את זה מקרוב
ימים ספורים לפני ראש השנה, ושום דבר ברחובות לא מסגיר את החג הקרב. הערים לא מתגנדרות באורות חגיגיים וקישוטים אינם נתלים מראשי העצים.
פה ושם נשמעת תקיעת שופר או ברכת "שנה טובה", בעיקר מפי נהגי מוניות, מוכרנים ונותני שירותים אחרים. אבל ככל שמתקרבים למועד, חוזרת על עצמה אותה שאלה מצד חברים, מכרים וקולגות לעבודה: "איפה את עושה את החג?".
השאלה התמימה והפשוטה הזאת, שרוב ילידי הארץ בוודאי יודעים את התשובה עליה כמה שבועות לפני המועד, תפסה אותי במשך שנים לא מוכנה.
בתור עולה חדשה שגרה לבד בתל אביב, ובהעדר משפחה בארץ, תמיד הייתי צריכה לדאוג להיות מוזמנת לערב החג. מאחר שלמזלי הייתי עטופה בחום ואהבה של חברים טובים, הוזמנתי פעמים רבות לחגוג בביתם את ערבי החג.
בדידות וגעגוע
עבור עולים רבים, בני דורי, שהגיעו לארץ בילדותם וצעירותם, החגים היהודיים נתפשים באופן שונה לחלוטין מהתפישה הצברית. חלקם מרגישים שייכים וגאים ביהדותם דווקא בתקופה הזו, אחרים חשים דווקא בימי החג בדידות וגעגוע.
גם עבור מייק מור (35) שעלה עם אמו ממוסקבה בגיל 11, עד היום זה לא מובן מאליו שאפשר לציין חגים יהודיים בלי להסתתר, ועוד לקבל על זה חופש מעבודה.
"במקור ההורים שלי מגאורגיה", אומר מור. "מאחר שהקהילה היהודית שם לא סבלה מהתנכלות של הממשל הסובייטי בכל הקשור לחופש הפולחן, גם במוסקבה שמרנו על המסורת, וציינו את ראש השנה ופסח.
"אבל החגיגות שם מעולם לא היו רשמיות, כדי לא להוציא למשטר את העיניים. זה היה ממש מיוחד והרגיש כמו סוד משפחתי, שאסור לספר עליו בבית הספר".
ועדיין, ההתרגשות של מייק מהחגים בארץ מהולה באכזבה ובתחושת פספוס. "כאחד שגדל בעיר אירופאית גדולה כמו מוסקבה, עם עצי אשוח ענקיים שמקשטים את מרכז העיר, אני רואה איך מציינים את החגים הלאומיים בעולם, וחבל לי שכל החגים כאן בארץ כל כך אפורים ויזואלית.
"הכל סובב סביב האוכל ומה לובשים לארוחה. אבל ברגע שאתה יוצא החוצה הכל נראה אפור כרגיל. נכון שאני רואה את המושג 'אווירת חג' דרך עדשת התרבות המערבית, אבל צורם לי שבמדינה שלנו, שבה יש משקל כל כך גדול למסורת, לא מאמצים 'מעטפת שיווקית' מוצלחת יותר לחגים, מלבד הכפייה הדתית".
זהות בלי משמעות
עבורי, הזיקה של מייק למסורת היהודית והעובדה שחגג את החגים כבר בילדותו, לא מובנת מאליה. באזור שבו אני גדלתי בשנות ה-80, בעיר חברובסק במזרח הרחוק של ברית המועצות (שנמצאת במרחק של 7 שעות טיסה ממוסקבה), לזהות היהודית שלי לא הייתה כל משמעות, פרט לשורה בתעודת זהות.
היינו משפחה סובייטית חילונית רגילה לחלוטין: זוג הורים מהנדסים ושני ילדים. רק אחרי הנפילה של ברית המועצות ועם הגעתה של הסוכנות היהודית לעיר, התחלתי להיחשף ברצון וברעב גדול לסיפורים על ארץ ישראל ולמסורת, עד שעליתי לארץ בגיל 15, לבדי במסגרת תכנית נעל'ה.
למרות האהבה הגדולה שלי לישראל, ולמרות השייכות לחברה הישראלית, החגים הישראלים מעולם לא עוררו אצלי התרגשות. עבור עולים כמוני, שחגי ישראל לא היו חלק מילדותם, החג הוא הזדמנות למנוחה ולמפגשים חברתיים מהנים.
מבדיקה שערכתי מתברר שאני לא לבד. מחקר בשנת 2010 בדק המשרד לקליטת העלייה את מידת הדתיות של בני נוער עולים, ואת מנהגי החג שלהם בישראל.
המחקר מצא כי הרוב המכריע של בני הנוער (93%-100%) מקבוצות המוצא – אתיופים, דוברי אנגלית, צרפתית וספרדית – נוהגים לחגוג חגים יהודים, למעט עולי ברית המועצות לשעבר, שרק 67% מהם נוהגים לחגוג חגים יהודים.
עוד נמצא כי רוב מכריע של יוצאי אתיופיה וכן של דוברי אנגלית וצרפתית הם דתיים או מסורתיים, בשונה מרוב עולי בריה"מ לשעבר, ש-87% מהם אינם דתיים.
מסתובבים בנמל
גם אצל סוניה גורודייסקי, בת 39 שעלתה לארץ בגיל 15 לבדה מקומסומולסק (ושהיא גם בת דודה שלי) החגים תמיד עוררו את תחושת הבדידות.
"כשהייתי רווקה הרבה פעמים נשארתי לבד בחגים, וכמובן שהרגשתי בדידות. אני זוכרת את זה היטב. השמחה של לצאת לחופש מהעבודה הייתה מהולה במעט עצב. היום אני אישה נשואה ולרוב אנחנו מסודרים בחגים, ומתארחים בצד שלו.
"אבל בגלל שההורים שלי לא בארץ, לנו יש מלא חורים, בדרך כלל בחג שני. במצבים כאלה אנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים בערב חג בנמל או באתר בילוי אחר, כשסביבנו יש עוד הרבה יוצאי בריה"מ לשעבר, בדיוק כמונו.
"ברגעים כאלה אני קולטת שלמרות שעליתי לארץ לפני 25 שנה ולמרות שהתחתנתי עם ישראלי-צבר, אני עדיין מרגישה בהרבה מובנים עולה חדשה".
עבור לריסה מרקובסקי (35) שהגיעה לארץ עם משפחתה בגיל 7 מאודסה, חגי ישראל הם הזדמנות להיפגש עם חברים וקרובי משפחה, אבל לא פחות מכך הם מהווים גם מעמסה רגשית. "יש לחץ סביבתי מאוד גדול שלא להישאר לבד בחג. אנשים ממש נכנסים לדיכאון, ומרגישים שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא מתארחים או מארחים. אם אני אומרת למישהו שאני נשארת בבית בחג, ישר נופל עלי מבול של הזמנות ואמירות בנוסח 'חבל שתהיי לבד בחג'.
"יחד עם זאת, אני שומעת אנשים שמדברים בסבל רב על ההכנות לחג והניקיונות, ומתייחסים לזה כאל משהו שעושים כי אין ברירה".
חוויה אחרת
לדברי ד"ר סוזי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה וראש בית הספר לפסיכותרפיה ומשחק, תהליכי הטמעת המסורת והחגים נמצאים בשלבי החינוך הראשוניים ביותר של האדם. "מי שחווה את החג לראשונה בגיל הרך, יחווה אותו אחרת ממי שחווה אותו בשלבי ילדות מאוחרים יותר או בגיל ההתבגרות.
"כשאדם נולד לתוך מסורת, הסימבוליות הופכת להיות חלק מובן וטבעי של האישיות שלו, והיא מתקבלת ללא שאלות. תחשבי למשל על המסורת של לאכול תפוח בדבש, מה הגיוני בה? העולים יחקרו וישאלו שאלות לגבי המנהג הזה, מה שכלל לא יעלה על דעתם של ילידי הארץ לברר".
ההסבר של ד"ר קגן נותן מענה גם לשאלה מדוע, בניגוד לחגי ישראל, חגיגת ערב השנה האזרחית החדשה, נובי גוד, כל כך חשובה לרוב דוברי הרוסית בארץ.
"כשהם היו ילדים זה החג שהם חוו ברחובות ובבתים. זה לא היה חג דתי, אלא חג חילוני של השנה החדשה, והם התרגשו ממנו. בישראל המסורת הזו התקבלה בחוסר לגיטימיות מוחלטת, ובאי הבנה למה בכלל צריך לחגוג את החג הנוצרי.
"כתוצאה מכך", היא מוסיפה, "חלק מיוצאי ברית המועצות לשעבר מתביישים ולא חוגגים, וחלקם פשוט מורדים בכך, ובתגובה אינם חוגגים את החגים היהודיים".
לדברי ד"ר קגן, החברה הישראלית מקבלת בהרמת גבה גם את העובדה שהעולים החדשים לא עושים המולה סביב ארוחות החג. "הרבה עולים מתכנסים ומקיימים את ארוחות החג רק כדי לא להיות שונים. הם מעדיפים שלא להתמודד עם השאלה 'מה אתם לא עושים כלום בחג?'"
עם זאת, החגים כל כך מוטמעים בעצם הישראליות שהם מביאים איתם מטען רגשי שלא קיים אצל העולים. "אם אצל עולים חדשים החג הופך להיות ארוחה נחמדה של אנשים שרצו להיפגש כי הם לא נפגשו כבר הרבה זמן, והמפגש מלווה בהנאה. אצל ילידי הארץ, לעומת זאת, ההתייחסות לחגים היא מאוד רגשית.
"'זה עשה לי פרצוף', 'זאת אף פעם לא מארחת', 'זה לא הביא כלום לארוחה', או 'אוף אין לי כוח לכל המשפחה'. הסיבה ל'סבל' של הישראלים בחגים, היא שמדובר באירוע שאיש אינו מעז לערער על החשיבות והמשמעות שלו בעצם הזהות שלו", מסכמת קגן.
---------------------------------------------------------------------------
https://www.zman.co.il/42946/
מתגעגעים לרחובות המקושטים והמושלגים, מתקשים למצוא עם מי לחגוג את ראש השנה, או מתביישים בכך שהם לא ממש מתחברים לאווירה ● עבור רבים מיוצאי בריה"מ לשעבר, עונת החגים היהודיים היא מקור למצוקה ● אירה טולצ'ין אימרלגיק מכירה את זה מקרוב
ימים ספורים לפני ראש השנה, ושום דבר ברחובות לא מסגיר את החג הקרב. הערים לא מתגנדרות באורות חגיגיים וקישוטים אינם נתלים מראשי העצים.
פה ושם נשמעת תקיעת שופר או ברכת "שנה טובה", בעיקר מפי נהגי מוניות, מוכרנים ונותני שירותים אחרים. אבל ככל שמתקרבים למועד, חוזרת על עצמה אותה שאלה מצד חברים, מכרים וקולגות לעבודה: "איפה את עושה את החג?".
השאלה התמימה והפשוטה הזאת, שרוב ילידי הארץ בוודאי יודעים את התשובה עליה כמה שבועות לפני המועד, תפסה אותי במשך שנים לא מוכנה.
בתור עולה חדשה שגרה לבד בתל אביב, ובהעדר משפחה בארץ, תמיד הייתי צריכה לדאוג להיות מוזמנת לערב החג. מאחר שלמזלי הייתי עטופה בחום ואהבה של חברים טובים, הוזמנתי פעמים רבות לחגוג בביתם את ערבי החג.
בדידות וגעגוע
עבור עולים רבים, בני דורי, שהגיעו לארץ בילדותם וצעירותם, החגים היהודיים נתפשים באופן שונה לחלוטין מהתפישה הצברית. חלקם מרגישים שייכים וגאים ביהדותם דווקא בתקופה הזו, אחרים חשים דווקא בימי החג בדידות וגעגוע.
גם עבור מייק מור (35) שעלה עם אמו ממוסקבה בגיל 11, עד היום זה לא מובן מאליו שאפשר לציין חגים יהודיים בלי להסתתר, ועוד לקבל על זה חופש מעבודה.
"במקור ההורים שלי מגאורגיה", אומר מור. "מאחר שהקהילה היהודית שם לא סבלה מהתנכלות של הממשל הסובייטי בכל הקשור לחופש הפולחן, גם במוסקבה שמרנו על המסורת, וציינו את ראש השנה ופסח.
"אבל החגיגות שם מעולם לא היו רשמיות, כדי לא להוציא למשטר את העיניים. זה היה ממש מיוחד והרגיש כמו סוד משפחתי, שאסור לספר עליו בבית הספר".
ועדיין, ההתרגשות של מייק מהחגים בארץ מהולה באכזבה ובתחושת פספוס. "כאחד שגדל בעיר אירופאית גדולה כמו מוסקבה, עם עצי אשוח ענקיים שמקשטים את מרכז העיר, אני רואה איך מציינים את החגים הלאומיים בעולם, וחבל לי שכל החגים כאן בארץ כל כך אפורים ויזואלית.
"הכל סובב סביב האוכל ומה לובשים לארוחה. אבל ברגע שאתה יוצא החוצה הכל נראה אפור כרגיל. נכון שאני רואה את המושג 'אווירת חג' דרך עדשת התרבות המערבית, אבל צורם לי שבמדינה שלנו, שבה יש משקל כל כך גדול למסורת, לא מאמצים 'מעטפת שיווקית' מוצלחת יותר לחגים, מלבד הכפייה הדתית".
זהות בלי משמעות
עבורי, הזיקה של מייק למסורת היהודית והעובדה שחגג את החגים כבר בילדותו, לא מובנת מאליה. באזור שבו אני גדלתי בשנות ה-80, בעיר חברובסק במזרח הרחוק של ברית המועצות (שנמצאת במרחק של 7 שעות טיסה ממוסקבה), לזהות היהודית שלי לא הייתה כל משמעות, פרט לשורה בתעודת זהות.
היינו משפחה סובייטית חילונית רגילה לחלוטין: זוג הורים מהנדסים ושני ילדים. רק אחרי הנפילה של ברית המועצות ועם הגעתה של הסוכנות היהודית לעיר, התחלתי להיחשף ברצון וברעב גדול לסיפורים על ארץ ישראל ולמסורת, עד שעליתי לארץ בגיל 15, לבדי במסגרת תכנית נעל'ה.
למרות האהבה הגדולה שלי לישראל, ולמרות השייכות לחברה הישראלית, החגים הישראלים מעולם לא עוררו אצלי התרגשות. עבור עולים כמוני, שחגי ישראל לא היו חלק מילדותם, החג הוא הזדמנות למנוחה ולמפגשים חברתיים מהנים.
מבדיקה שערכתי מתברר שאני לא לבד. מחקר בשנת 2010 בדק המשרד לקליטת העלייה את מידת הדתיות של בני נוער עולים, ואת מנהגי החג שלהם בישראל.
המחקר מצא כי הרוב המכריע של בני הנוער (93%-100%) מקבוצות המוצא – אתיופים, דוברי אנגלית, צרפתית וספרדית – נוהגים לחגוג חגים יהודים, למעט עולי ברית המועצות לשעבר, שרק 67% מהם נוהגים לחגוג חגים יהודים.
עוד נמצא כי רוב מכריע של יוצאי אתיופיה וכן של דוברי אנגלית וצרפתית הם דתיים או מסורתיים, בשונה מרוב עולי בריה"מ לשעבר, ש-87% מהם אינם דתיים.
מסתובבים בנמל
גם אצל סוניה גורודייסקי, בת 39 שעלתה לארץ בגיל 15 לבדה מקומסומולסק (ושהיא גם בת דודה שלי) החגים תמיד עוררו את תחושת הבדידות.
"כשהייתי רווקה הרבה פעמים נשארתי לבד בחגים, וכמובן שהרגשתי בדידות. אני זוכרת את זה היטב. השמחה של לצאת לחופש מהעבודה הייתה מהולה במעט עצב. היום אני אישה נשואה ולרוב אנחנו מסודרים בחגים, ומתארחים בצד שלו.
"אבל בגלל שההורים שלי לא בארץ, לנו יש מלא חורים, בדרך כלל בחג שני. במצבים כאלה אנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים בערב חג בנמל או באתר בילוי אחר, כשסביבנו יש עוד הרבה יוצאי בריה"מ לשעבר, בדיוק כמונו.
"ברגעים כאלה אני קולטת שלמרות שעליתי לארץ לפני 25 שנה ולמרות שהתחתנתי עם ישראלי-צבר, אני עדיין מרגישה בהרבה מובנים עולה חדשה".
עבור לריסה מרקובסקי (35) שהגיעה לארץ עם משפחתה בגיל 7 מאודסה, חגי ישראל הם הזדמנות להיפגש עם חברים וקרובי משפחה, אבל לא פחות מכך הם מהווים גם מעמסה רגשית. "יש לחץ סביבתי מאוד גדול שלא להישאר לבד בחג. אנשים ממש נכנסים לדיכאון, ומרגישים שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא מתארחים או מארחים. אם אני אומרת למישהו שאני נשארת בבית בחג, ישר נופל עלי מבול של הזמנות ואמירות בנוסח 'חבל שתהיי לבד בחג'.
"יחד עם זאת, אני שומעת אנשים שמדברים בסבל רב על ההכנות לחג והניקיונות, ומתייחסים לזה כאל משהו שעושים כי אין ברירה".
חוויה אחרת
לדברי ד"ר סוזי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה וראש בית הספר לפסיכותרפיה ומשחק, תהליכי הטמעת המסורת והחגים נמצאים בשלבי החינוך הראשוניים ביותר של האדם. "מי שחווה את החג לראשונה בגיל הרך, יחווה אותו אחרת ממי שחווה אותו בשלבי ילדות מאוחרים יותר או בגיל ההתבגרות.
"כשאדם נולד לתוך מסורת, הסימבוליות הופכת להיות חלק מובן וטבעי של האישיות שלו, והיא מתקבלת ללא שאלות. תחשבי למשל על המסורת של לאכול תפוח בדבש, מה הגיוני בה? העולים יחקרו וישאלו שאלות לגבי המנהג הזה, מה שכלל לא יעלה על דעתם של ילידי הארץ לברר".
ההסבר של ד"ר קגן נותן מענה גם לשאלה מדוע, בניגוד לחגי ישראל, חגיגת ערב השנה האזרחית החדשה, נובי גוד, כל כך חשובה לרוב דוברי הרוסית בארץ.
"כשהם היו ילדים זה החג שהם חוו ברחובות ובבתים. זה לא היה חג דתי, אלא חג חילוני של השנה החדשה, והם התרגשו ממנו. בישראל המסורת הזו התקבלה בחוסר לגיטימיות מוחלטת, ובאי הבנה למה בכלל צריך לחגוג את החג הנוצרי.
"כתוצאה מכך", היא מוסיפה, "חלק מיוצאי ברית המועצות לשעבר מתביישים ולא חוגגים, וחלקם פשוט מורדים בכך, ובתגובה אינם חוגגים את החגים היהודיים".
לדברי ד"ר קגן, החברה הישראלית מקבלת בהרמת גבה גם את העובדה שהעולים החדשים לא עושים המולה סביב ארוחות החג. "הרבה עולים מתכנסים ומקיימים את ארוחות החג רק כדי לא להיות שונים. הם מעדיפים שלא להתמודד עם השאלה 'מה אתם לא עושים כלום בחג?'"
עם זאת, החגים כל כך מוטמעים בעצם הישראליות שהם מביאים איתם מטען רגשי שלא קיים אצל העולים. "אם אצל עולים חדשים החג הופך להיות ארוחה נחמדה של אנשים שרצו להיפגש כי הם לא נפגשו כבר הרבה זמן, והמפגש מלווה בהנאה. אצל ילידי הארץ, לעומת זאת, ההתייחסות לחגים היא מאוד רגשית.
"'זה עשה לי פרצוף', 'זאת אף פעם לא מארחת', 'זה לא הביא כלום לארוחה', או 'אוף אין לי כוח לכל המשפחה'. הסיבה ל'סבל' של הישראלים בחגים, היא שמדובר באירוע שאיש אינו מעז לערער על החשיבות והמשמעות שלו בעצם הזהות שלו", מסכמת קגן.
---------------------------------------------------------------------------
https://www.zman.co.il/42946/