אם ישאלו אותך
מה הדבר שהכי השתנה אצלך אחרי הלידה? לא מה שאבד (עצמאות וחופש) אלא מה השינוי הפנימי שאת פתאום עברת מה תגידי? חשבתי על זה אתמול בתוך הקצת נקיונות לפסח שאנחנו עושים. לפני שנה בדיוק, הייתי בתחילת ההריון והרגשתי לא משהו. לדעתי השילוב המוצלח של ערב פסח (שהפך גם אצל אישמיש וגם אצלי לאיזשהו סיוט מילדותנו, ואני מנסה לשנות את היחס שלי אליו) וחודש שני, על מעט הבחילות והמון העייפות שבו, גרמו לי להשאיר את רוב העבודה לאישמיש. אחר כך פשוט לא היה לי כח לדברים נוספים מעבר למה שחייבים. זה לא שלא עבדתי קשה מאד בבית הספר, אבל נניח כמעט ולא ניקיתי את הבית. הייתי חוזרת מהעבודה והולכת לישון. בסופי שבוע כמעט ולא נשארנו בבית, אלא תמיד נסענו להורים, או שנשארנו כאן ואמא שלי שלחה לנו אוכל. בסוף ההריון כבר באמת שלא היה לי כח לכלום. ואז דרור נולד. והיו החודשיים שלושה האלו של תוהו ובוהו (בלי החושך על פני התהום) וההנקה היתה מאד קשה והשינה, או השינה. ופתאום כבר ערב ועוד לא הספקתי כלום. ועכשיו, פתאום מבפנים, אני מגלה בתוכי את הנעמה שאבדה לי, בתוספת נופך חדש ומשמעותי. אני מצליחה לארגן את הזמן שלי הרבה יותר ביעילות. זאת הצלחה שהיא הרבה יותר מטכנית. קלטתי שיש כאן מישהו שיכול בשניה לשנות את התכניות שלי. אז אני מנצלת את הזמן שהוא ישן (לישון בעצמי, לסדר, לעבוד) מצליחה לאט לאט לעשות חלק מהדברים איתו, ובעיקר, מצליחה לקחת על עצמי משימות יותר הגיוניות, ואפילו לעמוד בהן. ואפילו למצוא לעצמי איזו חצי שעה ביום שהיא רק רק לעצמי (אם כי הזמן שלה לא ממש קבוע). אולי זה המשהו הנשי הזה שבנו, (שלא חשבתי שיש בי עצמי) שיכול לעשות כמה דברים בבת אחת, או שמתרגל לעבוד כל הזמן עוד ועוד יותר קשה מקודם. אבל פתאום התחושה הזאת של היכולת נעימה לי. זאת עוד סיבה לכך שאני כמעט ולא נמצאת כאן (אם כי הרבה פעמים מצליחה לקרוא). אני מעדיפה לסיים את המשימות האחרות שלי ורק אז בתור "פרס" לעצמי לשבת ליד המחשב. ולפעמים כשאני מגיעה (אם אני מגיעה) אני כבר כל כך עייפה, שאין לי כח אפילו להיכנס לפורום. ומה השינוי הכי משמעותי אצלכן אתן?
מה הדבר שהכי השתנה אצלך אחרי הלידה? לא מה שאבד (עצמאות וחופש) אלא מה השינוי הפנימי שאת פתאום עברת מה תגידי? חשבתי על זה אתמול בתוך הקצת נקיונות לפסח שאנחנו עושים. לפני שנה בדיוק, הייתי בתחילת ההריון והרגשתי לא משהו. לדעתי השילוב המוצלח של ערב פסח (שהפך גם אצל אישמיש וגם אצלי לאיזשהו סיוט מילדותנו, ואני מנסה לשנות את היחס שלי אליו) וחודש שני, על מעט הבחילות והמון העייפות שבו, גרמו לי להשאיר את רוב העבודה לאישמיש. אחר כך פשוט לא היה לי כח לדברים נוספים מעבר למה שחייבים. זה לא שלא עבדתי קשה מאד בבית הספר, אבל נניח כמעט ולא ניקיתי את הבית. הייתי חוזרת מהעבודה והולכת לישון. בסופי שבוע כמעט ולא נשארנו בבית, אלא תמיד נסענו להורים, או שנשארנו כאן ואמא שלי שלחה לנו אוכל. בסוף ההריון כבר באמת שלא היה לי כח לכלום. ואז דרור נולד. והיו החודשיים שלושה האלו של תוהו ובוהו (בלי החושך על פני התהום) וההנקה היתה מאד קשה והשינה, או השינה. ופתאום כבר ערב ועוד לא הספקתי כלום. ועכשיו, פתאום מבפנים, אני מגלה בתוכי את הנעמה שאבדה לי, בתוספת נופך חדש ומשמעותי. אני מצליחה לארגן את הזמן שלי הרבה יותר ביעילות. זאת הצלחה שהיא הרבה יותר מטכנית. קלטתי שיש כאן מישהו שיכול בשניה לשנות את התכניות שלי. אז אני מנצלת את הזמן שהוא ישן (לישון בעצמי, לסדר, לעבוד) מצליחה לאט לאט לעשות חלק מהדברים איתו, ובעיקר, מצליחה לקחת על עצמי משימות יותר הגיוניות, ואפילו לעמוד בהן. ואפילו למצוא לעצמי איזו חצי שעה ביום שהיא רק רק לעצמי (אם כי הזמן שלה לא ממש קבוע). אולי זה המשהו הנשי הזה שבנו, (שלא חשבתי שיש בי עצמי) שיכול לעשות כמה דברים בבת אחת, או שמתרגל לעבוד כל הזמן עוד ועוד יותר קשה מקודם. אבל פתאום התחושה הזאת של היכולת נעימה לי. זאת עוד סיבה לכך שאני כמעט ולא נמצאת כאן (אם כי הרבה פעמים מצליחה לקרוא). אני מעדיפה לסיים את המשימות האחרות שלי ורק אז בתור "פרס" לעצמי לשבת ליד המחשב. ולפעמים כשאני מגיעה (אם אני מגיעה) אני כבר כל כך עייפה, שאין לי כח אפילו להיכנס לפורום. ומה השינוי הכי משמעותי אצלכן אתן?
