אם ישאלו אותך

[משוש30]

אני נהייתי קצת יותר סבלנית

(לא יותר מדי)... מוצאת את עצמי דווקא פחות יעילה מפעם. פעם (מזמן לפני הלידה...) יכלתי לשבת כל הלילה כדי לסיים מטלות ועכשיו ברגע שאני בבית אני לא יכולה לעבוד/ללמוד יותר וזה מטריף אותי. מרגישה שאני נקרעת מהרגע שאני בבית. מצד אחד רוצה להיות עם מתן אבל מרגישה רגשי אשמה שלא מסיימת את הלימודים והעבודה מצד שני רוצה לעבוד ומרגישה רגשי אשמה שמזניחה אתהילד ולא מבלה איתו זמן... מאד מקשה עלי שבעלי לא נמצא בכלל בבית. לפני הלידה לא הפריע לי וגם מצאנו זמן לביחד...היום הוא עובד עוד יותר קשה ואני נורא צריכה שהוא יבוא מוקדם (שבע שמונה כזה) ויהיה עם מתן שאני אוכל ללמוד ולקדם דברים ולדעת שמישהו מטפל במתן...בימי חול הוא רואה את מתן ישן ויום שבת הוא ישן בעצמו... סליחה זה הפך לתלונה במקום ל"מה השתנה אצלי"...

 

[POOH*]

הדבר שהכי השתנה?

הרגיעה הפנימית... הרגשת הסיפוק המופלאה שנוספה לי לחיים... ביחד עם כל הדאגות לגיא [ולא חסרות כאלה] אני פשוט מרגישה שמצאתי את היעוד שלי - להיות אמא! אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי משהו שעשיתי - ותמיד עבדתי עם ילדים ותמיד אהבתי את זה... אבל עכשיו - רק המחשבה על לחזור לעבוד במשהו ולתת לאחרים לטפל בה נראית לי קשה ולא ברורה... עם כל הקושי אני כל כך נהנית איתה .... נראה לי שזה השינוי הכי משמעותי אצלי - ההרגשה שמצאתי את היעוד שלי. ללכת לישון עם חיוך

חוץ מזה יש המון דברים אחרים קצת יותר קטנים שהשתנו - חוסר היכולת לישון לילה רצוף, חוסר זמן בשבילי, העובדה שאני לא מגיעה לעשות כלום בבית... אבל למזלי יש את האביר שעוזר בכל מה שהוא יכול... אז לגבי הבית למשל זה פחות מציק שאני לא עושה כי הוא עושה... ולגבי הלילה - אולי כשהילד הבא גם יגדל אני אצליח לישון קצת יותר... POOH

 

[מעיןבר]

לא בטוחה שאני יודעת להגדיר במילים

כי פחדתי מאוד מהיום שאחרי הלידה... בהריון הייתי מאוד מאושרת אבל בהיסטריה ממה יקרה כשהיא תיוולד, איך אני אטפל בה. ידעתי על המשבר שעוברים, ראיתי אצל חברות, שמעתי סיפורים, היה לי ברור שקל זה לא יהיה והכנתי את עצמי כמיטב יכולתי. ואז היא נולדה והמשבר לא הגיע. החלקים נפלו פתאום למקום הטבעי שלהם. אמרו לי שאני ממש אמא טבעית אבל זה לא היה נכון, זה היה תוצאה של עבודת הכנה. נשארתי בלגנסיטית כשהייתי <ובמיוחד מאז החזרה לעבודה, כי עכשיו כשאני חוזרת קלושים הסיכויים שאני אצליח לסדר כל עוד היא פעילה ובסביבה, מה גם שאני נורא עצלנית כשזה נוגע למטלות הבית

>. ולא, אני לא חושבת שייעודי בחיים הוא האמהות, לא מצאתי את עצמי מחדש ולא "התחלתי לחיות רק כשהיא נולדה". אני מאוד אוהבת ללכת לעבודה ואין לי ייסורי מצפון שהיא בגן, אני גם לא מתקשרת אלא אם יש משהו חשוב <היא הרגישה לא טוב, שכחתי להנחות במשהו, אני אאחר באיסוף

>. אבל יש בי שלווה מסויימת, בגרות ובשלות שבהחלט הגיעו לשיאם מאז שאני אמא. סדר העדיפויות השתנה עוד בהריון, אבל היום כשיש ילדה גם נלווית לזה האסרטיביות של אמא, אני לא מתרגשת מכל פרצוף או מה שאנשים אומרים, לוקחת את החיים בקלות ומשתדלת למצות ולהינות מכל רגע...

 

[אמברון]

במשפט אחד...

they make me feel like a natural woman הכי natural שאפשר...

 

[יעלי9]

כמו שאמרה מרפי בראון

זה הבית ששרה לבנה כשנשארה איתו לבד אחרי הלידה. המילים כ"כ מתאימות: When my soul was in the lost and found You came along to claim it I didn't know just what was wrong with me Till your kiss helped me name it Now I'm no longer doubtful Of what I'm livin' for And if I make you happy I don't need to do more Cause you make me feel like a natural woman

 

[אמא של פילפילון]

נעמה, כתבת כל כך מקסים../images/Emo70.gif

 

[מ ת י ל ד ה]

אני

מרגישה שיש משמעות עמוקה יותר לחיים. לצערי, אני יכולה לומר שצלחתי באומץ תקופות מאד קשות בחיים [הצער אינו על ה"אומץ", אלא על ה"קשות"], אבל אין דבר בעולם שחיזק אצלי את משמעות החיים (מקווה שאלו המילים המתאימות), יותר מאשר האמהות. יש עוד שינויים, אבל זהו המשמעותי ביותר.