סיפור חיי (בשלבים) :
אני הבכורה במשפחה בת 4 ילדים. אני זוכרת את עצמי כילדה למופת, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת לימודים, תלמידה למופת והתעודות שלי יעידו על כך, מה שנקראה ילדה טובה ירושלים. ילדה שהיתה מכינה תמיד לאמא עבודות בגן ובביה"ס ביום האם ובחגים. אני זוכרת שלמדתי לשיר את השיר "אמא יקרה לי יקרה, שיר קטן אשירה לך…." ושרתי לה אותו בשמחה (ילדה קטנה ותמימה שהאמינה שכל האמהות הן באמת יקרות כמו בשיר….) היום, אם יוצא לי להאזין לשיר ברדיו, אני מעבירה תחנה כי אני לא יכולה להאזין לזה, הזכרונות קשים מידי, ואם אני אזמזם לי את השיר או אפילו אעז לשיר יותר משורה אחת, הדמעות זולגות מאליהן ואני ולא מסוגלת להמשיך. בשבוע שעבר בני שר לי את השיר בפעם הראשונה וההתרגשות, מה אומר, פשוט אין מילים לתאר, פשוט אין. לא זוכרת (בעצם אני כן זוכרת היטב) שמעולם אך מעולם לא שמעתי ממנה את המילים: "אני אוהבת אותך" או משהו שאפילו מזכיר את זה. אני זוכרת שתמיד אבל תמיד אמי התעללה בי וביתר בני המשפחה אבל אני הייתי הפייבוריטית של (למעשה אני ואבא שלי גם), התעללות מילולית, נפשית ופיזית וזה נכון מה שכתבה כאן מישהי, הכאבים מהמכות עוברים והפצעים מגלידים, אבל הכאבים מההתעללות המילולית והנפשית נשארים לנצח. ציטוטים מהמילות האהובות עליה ביותר: "את ילדה זבל" "את לא שווה כלום" "הלוואי והיית כמו החברות שלך" (אני עדיין לא יודעת במה הן היו טובות ממני) "חבל שנולדת" "רק צרות יש לי מאז שנולדת" "איך אני שונאת להסתכל עלייך כי את דומה לאחות של אבא שלך, (שאותה היא שונאת מאוד עד היום) "תראי איזו יפה הבת של אחי, לא כמוך" "אח, איזה חיים היו לי לפני שנולדת" "שתמותי" "שתישרפי" "שלא תגיעי לחתונה שלך" ויש עוד המון ציטוטים שאני פשוט לא זוכרת ברגע זה אבל הלקסיקון היה עשיר מאוד. הכי אירוני הוא אחד הציטוטים שהכי אהבה להגיד לאבא שלי, ז"ל: "שיהיה לך סרטן בלב, בראש וכו' וכו''" – מה שבאמת קרה….
