אמא שלי לא רוצה שאבא שלי יעזוב
תזכורת קטנה: ההורים שלי החליטו לאחר, שהיה בינהם פיצוץ מאוד גדול, שהפתרון הכי נכון בשבילם זה להתגרש. אבא שלי כבר עזב פעמים את הבית וחזר, זה היה לפני שלוש שנים או משהו כזה. לעיניננו: אמא שלי לא רוצה שאבא שלי יעזוב את הבית, היא רוצה שהוא ישאר. איך שאני מכירה את אבא שלי הוא לא ירצה, אבל הוא כבר חזר פעמיים בגלל שהיא ביקשה. אבא שלי כבר שכר דירה... אני לא מבינה מה היא רוצה, לשגע אותנו? אנחנו מתגרשים, אנחנו לא, אנחנו מתגרשים, אנחנו לא? מה זה פה,משחק בינגו? אני לא מבינה אותה, היא חושבת רק על עצמה, לא אכפת לה שהיא משגעת אותנו ככה? די, נמאס, מה הם ילדים קטנים שלא יכולים להחליט? אני משתגעת שיגיעו כבר להחלטה נורמלית, בנתיים אנחנו רק סובלים מזה ואני חושבת על זה, נגיד שהוא בסוף כן ישאר בבית, הרי כל התקופה הזאת שעברה מאז הפיצוץ ועד עכשיו, שזה קצת יותר מחודש, הם בקושי דיברנו אחד עם השני, הם לא ישנים באותה מיטה, הם לא מתנהגים כמו זוג, שלא לדבר על בעל ואישה, מה הם חושבים לעצמם שהם יכולים להגיד הוקוס פוקוס והכל יחזור להיות טוב ויפה ונחזור להיות משפחה מאושרת? זה ממש טמטום, ובנתיים הם משגעים את כולנו. אני בכלל הכי נדפקת אי הפכתי להיות איש הקשר שלהם: מה אבא אמר לך, מה הוא חושב? מה אמא אמרה לך, מה היא רוצה? תגידי לה, תגידי לו ד--------י---------! נמאס לי, אני משתגעת פה, אני מרגישה כמו שחקנית באיזו הצגה בברודווי, פשוט ככה, צריכה להעמיד פנים כאילו הכל בסדר, כאילו כלום לא מפריע לי, לא ללחוץ על אמא , שלא תישבר לי חס וחלילה, לא להתלונןיותר מדי, לשחק, להעמיד פנים, לשמור את הכל בבטן, לא לספר לאבא מה שאמא אומרת עליו ולחשוב שאולי הם בכלל לא יתגרשו בסוף.... ממש טמטום. למה? כי אמא שלי מפחדת להיות לבד, ואני , ואחי, ואחותי, אבל בעיקר אני סובלים מזה. אוף! זה לא אמור להיות ככה, פשוט לא!
תותי
תזכורת קטנה: ההורים שלי החליטו לאחר, שהיה בינהם פיצוץ מאוד גדול, שהפתרון הכי נכון בשבילם זה להתגרש. אבא שלי כבר עזב פעמים את הבית וחזר, זה היה לפני שלוש שנים או משהו כזה. לעיניננו: אמא שלי לא רוצה שאבא שלי יעזוב את הבית, היא רוצה שהוא ישאר. איך שאני מכירה את אבא שלי הוא לא ירצה, אבל הוא כבר חזר פעמיים בגלל שהיא ביקשה. אבא שלי כבר שכר דירה... אני לא מבינה מה היא רוצה, לשגע אותנו? אנחנו מתגרשים, אנחנו לא, אנחנו מתגרשים, אנחנו לא? מה זה פה,משחק בינגו? אני לא מבינה אותה, היא חושבת רק על עצמה, לא אכפת לה שהיא משגעת אותנו ככה? די, נמאס, מה הם ילדים קטנים שלא יכולים להחליט? אני משתגעת שיגיעו כבר להחלטה נורמלית, בנתיים אנחנו רק סובלים מזה ואני חושבת על זה, נגיד שהוא בסוף כן ישאר בבית, הרי כל התקופה הזאת שעברה מאז הפיצוץ ועד עכשיו, שזה קצת יותר מחודש, הם בקושי דיברנו אחד עם השני, הם לא ישנים באותה מיטה, הם לא מתנהגים כמו זוג, שלא לדבר על בעל ואישה, מה הם חושבים לעצמם שהם יכולים להגיד הוקוס פוקוס והכל יחזור להיות טוב ויפה ונחזור להיות משפחה מאושרת? זה ממש טמטום, ובנתיים הם משגעים את כולנו. אני בכלל הכי נדפקת אי הפכתי להיות איש הקשר שלהם: מה אבא אמר לך, מה הוא חושב? מה אמא אמרה לך, מה היא רוצה? תגידי לה, תגידי לו ד--------י---------! נמאס לי, אני משתגעת פה, אני מרגישה כמו שחקנית באיזו הצגה בברודווי, פשוט ככה, צריכה להעמיד פנים כאילו הכל בסדר, כאילו כלום לא מפריע לי, לא ללחוץ על אמא , שלא תישבר לי חס וחלילה, לא להתלונןיותר מדי, לשחק, להעמיד פנים, לשמור את הכל בבטן, לא לספר לאבא מה שאמא אומרת עליו ולחשוב שאולי הם בכלל לא יתגרשו בסוף.... ממש טמטום. למה? כי אמא שלי מפחדת להיות לבד, ואני , ואחי, ואחותי, אבל בעיקר אני סובלים מזה. אוף! זה לא אמור להיות ככה, פשוט לא!
