אמהות ואני - נכון שמותר גם לקטר כאן?

[מור שלז]

אמהות ואני - נכון שמותר גם לקטר כאן?

התלבטתי אם לכתוב את זה כאן (בכל זאת פורום ציבורי שפתוח לכולם) ובסוף החלטתי שכן. נורא קל לשתף בהצלחות וכשטוב לנו, פחות קל להגיע ולהודות שקשה לנו. ויחד עם זאת, בעיני בפורום הזה צריך להיות מקום לביטוי כל התחושות, וההתנסויות. פתאום קשה לי. אתמול היה לי יום מטורף בעבודה עם הרבה לחץ, משם היישר לאימון שחייה שגם אליו הגעתי באיחור, לחוצה ועצבנית, תוך שאני שואלת את עצמי "מה אני עושה כאן? מחר ה-1 לספטמבר, הילדים מתחילים שנת לימודים, למה אני לא איתם?" רציונלית לא היתה שום סיבה לנקיפות המצפון: הקטנה רק חזרה בערב מבילוי עם סבא וסבתא, הגדול בילה עם חבר, הם ממש לא היו זקוקים לי. הכל היה מוכן ומאורגן עוד קודם, נשאר רק לעבור על תיקי בית ספר, ולהכין בגדים, ותיקתקנו את זה בלי בעיה כשחזרתי מהבריכה. ועדיין, אתמול, לא הרגשתי טוב עם הבחירה שלי. היום בבוקר השכמתי קום, הכנתי סנדויצ'ים לבית ספר והכל, עם מכתבים קטנים לכל אחד לכבוד השנה החדשה (הפתעה, הם יגלו את זה רק בבית ספר) ויצאתי לאימון שמראש קיצרתי אותו, כדי לחזור לפני שהם מתעוררים. אבל הקטנה עדיין בג'ט לג, ומתרגשת מהחזרה לבית ספר, לא הצליחה לישון וכשהגעתי הביתה כולם כבר היו ערים, ואני – שוב עם נקיפות המצפון האלו. ושוב אני עם הדילמות האלו של אמהות ומשפחה לעומת ספורט וקריירה. אני רוצה גם וגם וגם. הרי אני תמיד טוענת שאפשר לשלב הכל, אם רק רוצים. אני יודעת שזה אפשרי, במרוצת השנים האחרונות הוכחתי את זה לעצמי שוב ושוב. ואיכשהוא, היום, זה לא מרגיש לי ככה. איך זה אצלכן? מה עושים עם נקיפות המצפון האלו? איך אתן מצליחות לשלב?

 

[מור שלז]

כמעט שכחתי – היתה גם נקודת אור אתמול

אחרי אימון השחייה, במלתחות, פתאום שמעתי קול נשי עדין שואל: "את מור?" הסתובבתי, ופגשתי אישה מקסימה, שסיפרה על הדרך שעשתה מאז טריאתלון נשים ועד עכשיו. ועל המקום של סוזי ושלי בדרך הזו (לא אחזור על כל מה שהיא אמרה כי זה מביך). על כך שהיא קוראת בפורום הזה, ומקבלת הרבה השראה ומוטיבציה. ישר הרגשתי יותר טוב

וזה עוד לא הכל. חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי על המפגש. ותוך כדי שאני מספרת, הבן הגדול הקשיב בעניין, ואז הגיע, התיישב עלי, כרך את זרועו בחיבוק גאה סביבי והמשיך להקשיב ולשאול שאלות. הרגעים הנדירים האלו, של החיבוק, של הגאוה בעיניים שלו – מרגשים אותי עד דמעות. אז ענת, אם את קוראת את זה עכשיו – תודה! תודה על המילים החמות, על הפרגון, את אולי לא יודעת, אבל אתמול היית לצידי ברגע שהייתי זקוקה לזה יותר מכל.

 

[נשיקולדה המקורית]

מור, אכן מרגש עד דמעות

כל הכבוד לך על הדרך שהצבת בפניך ועל הגשמת המטרות. לגבי הילדים, בעבר היה לנו שרשור בנושא... הם ילמדו לסלוח, לקבל, לאהוב את הדרך בה בחרת, לעודד ולחיות עם האמא שאת. נקיפות מצפון יש לכולנו (אפילו לפולניות כמוני

), לומדים לחיות עם זה ולהמשיך קדימה עם המטרות שלנו שממש לא מפריעות ואפילו עוזרות לנו לשרוד את גידול הילדים. היום אני יכולה לאמר זאת ממקומי כאמא שכבר סיימה את פרק בתי הספר ו-1/9 כבר לא אומר לה דבר. נכון שחיכיתי לרגע הזה הרבה שנים והיום הוא לראשונה כאן איתי, אבל כל אחת מאיתנו תגיע לזה, גם אם יש ריקנות מסויימת ברגע... גם זה יעבור. ילדנו יעברו ארועים, חוויות לאורך כל חיינו ואנחנו נהיה לצידם גם אם נמשיך לחיות את חיינו כרגיל. התעודדי, מור יקירתי, זה לא סוף העולם. הגעת הביתה, תמכת, עודדת, סידרת הכל וכלום לא קרה. הכל בסדר ועולם כמנהגו נוהג.

 

[רצה רחוק]

ככה זה, בלידה מקבלים במתנה שק ענק של רגשי אשם

וסוחבים אותו כל החיים בערך... אז כדי שתרגישי נפלא ואמא ממש טובה, מור, זה מה שעשיתי אתמול: מ-6:00 עד 8:00 בבוקר רכבתי, חזרתי כשהבנות כבר היו ערות ואחרי ארוחת בוקר, הבייביסיטר הגיעה קצת אחריי. נשארתי לעבוד מול המחשב בבית אבל הבהרתי לבנות שמבחינתן אני לא נמצאת כי אמא עובדת! בצהריים יצאתי לחדר כושר, משם יצאתי באיחור קל לאסוף את הקטנה לפגישה עם הגננת החדשה בצהרון. אחרי המפגש נסענו לחנות אופניים כדי לחפש לאמא אופני כביש, בילינו שם שעה וחצי, כולל סיבוב שוחד לקטנה בסופר, חזרנו והתחלתי לבשל, כשהבנות מבלות בקומה למטה אצל בני הדודים והסבתא (קומונה אצלנו... כולם באותו בניין). כל מה שקשור להכנות לגן ולביה"ס- בן זוגי שיחיה הכין. איחלתי לבנות הצלחה בביה"ס ובגן אתמול בערב, אבוי לחרפה, לא הכנתי להן שום מכתב... הבוקר יצאתי מהבית בשעה 05:10, כשכולם עדיין ישנים בבית, נסעתי לריצת ההרים האימתנית השבועית שלי, אחרי הריצה מקלחת וארוחת בוקר עם הרצים, משם ישר למשרד (טוב, קפה ארומה קצר בדרך). קיבלתי דיווח טלפוני מבן הזוג על הבכי של הקטנה בגן החדש (גן חובה), טלפנתי לגן כדי לשמוע מה שכבר תיארתי לעצמי, שהיא נרגעה והכל בסדר. מאחר והיום זה היום היחיד בו אני חופשיה אחה"צ (בשאר הימים בן הזוג עובד ואני עם הבנות)- מתוכננת לי רכיבת שטח נעימה אחה"צ ביער עופר עד השקיעה. את הבנות שלי אפגוש כנראה רק בערב. ולא, אין לי שום רגשי אשם או נקיפות מצפון. כך בדיוק הן מקבלות דוגמה אישית לחיים- ספורט כדרך חיים, לעשות למען עצמך מה שעושה לך טוב. עדיין יש להן אמא זמינה 6 ימים בשבוע למספר שעות בכל יום אחה"צ, והאמא הזו מרוצה מהחיים מפני שהיא מפנה זמן לעצמה, וכך מתמלאת במטענים חיוביים שהמשפחה יכולה רק להנות מהם. וכשאמא מאושרת- גם הילדים מאושרים. עובדה: שתי הבנות אמרו לי מספר פעמים לאחרונה שאני גם האמא הכי טובה בעולם וגם האמא הכי יפה... אם כך הן מרגישות- אז הכל בסדר, לא? (גילוי נאות- אני ממש ממש לא "אמא אדמה"! ) מור, חזקי ואמצי, אני בטוחה שהילדים שלך מרגישים בני מזל שזכו באם כמוך, גאים בך ואין להם שום תחושת קיפוח

 

[סוס של נייר]

../images/Emo24.gif

לא פשוט בכלל. אצלי הרבה שבתות בעונה נשרפות על תחרויות, ותמיד זה קשה. מנגד, האיש שלי פעיל כשופט ספורט בענף קבוצתי ונעדר למשחקים וגם לצלילה בשבתות. אנחנו מתאמים את לוחות הזמנים שלנו בתחילת העונה, אבל דואגים שיהיו מספיק שבתות ביחד - שבהן אנחנו מטיילים. אתמול ויתרתי על שיעור הפילאטיס, שדרש ממני להיעדר לפני השכבה בערב ה-1 בספטמבר, עם עולה-כתה-דלת נון-שלנט מבחוץ אך רגיש מבפנים, וילד-גן-חובה שהולך לגן חדש והיה נסער ונרגש גם יחד. הבוקר יצאתי לצעידה בחמש וחצי, וכשחזרתי הם כבר היו ערים ונרגשים. האיזון הנכון בשבילי, הוא להיות זמינה כמה שניתן בשגרה, ולוותר על העיסוקים שלי בנקודות קצה. כשהסך הכל מרגיש לי מאוזן, אני משתדלת לוותר על ייסורי המצפון ורגשי האשם. אלה רגשות תוקעים ובמיוחד נראה לי, שמה שחשוב הוא תמונת הסך הכל ולא הרגע האחד. אני גם חושבת שהורה שממסר לעיסוק תובעני, מאתגר את עצמו ומתאמץ מהווה מודל מצויין לילדיו, וזה גם רווח משני שצריך לקחת אותו בחשבון.

 

[מיכאלה07]

מלאה, מלאה, מלאה רגשות אשם

מצפון עייף ומותש. מור יקרה, מזדהה אני עם כל מילה. גם כשהכל מתוקתק למשעי- עדיין הקוקיייה בראשי בתזכורות... כמעט בשום דרך לא מצליחה להרגיע, למרות שאת כל ה'תירוצים' והמשפטים היפים על 'אמא-שמגשימה-את-עצמה-היא-אמא-טובה-יותר' מוכרים ומשוננים השכם והערב. הפוסט המפורסם של רונה תלוי על המקרר- וזוהי עד כה התרופה הטובה ביותר (באמת). הצילו. הצילו. ..ואף על פי כן ולמרות הכל- אני שוב בדרך לטבריה (וטריאתלון אחד לכיף על הדרך).

 

[עוד נועה]

רגשי אשמה הם כנראה חלק מהאמהות../images/Emo24.gif

וחלקם הגדול מגיעים מהציפיה של עצמנו להיות סופ וומן. קודם כל צריך לוותר על זה. אני מצטערת היום על כל רגע שלא חזרתי לספורט אחרי הלידות. כל פעם זה לקח לי המון זמן וגרם לי לעלות המון במשקל (בהריון תאומים ובהנקה שלהם אני יורדת. הבעיה היא שבגיל שנה וחודשיים בערך, אני מקבלת, ההנקה ממשיכה ואיתה התאבון המוגבר אבל כל הקילוגרמים עולים חזרה+). אני משוכנעת שהחזרה של הספורט לחיים שלי עושה לילדים שלי רק טוב. הם התרגלו שבערב אמא יוצאת לרוץ או לספינינג וזו שגרה מבורכת. בזה אני מלמדת אותם שספורט הוא דבר חשוב לא כסיסמא אלא הלכה למעשה. אני גם מלמדת אותם שאמא היא אדם עם צרכים משלה ועיסוקים משלה וכמו שאני מכבדת את העיסוקים שלהם, מסיעה אותם לכל החוגים והחברים, גם לי יש עיסוקים משלי והם מוזמנים לפרגן. אני אוהבת לשתף אותם. יובל אוהב לעזור לי לתכנן את המסלולים עם השוונג-מאפ, למשל. הקיץ רשמתי את הגדולים לחוג שחיה אמיתי - כבר לא לימוד או שיפור סגנון... בסוף ספטמבר, יובל ואני אמורים לצאת לצליחת הכנרת יחד. אני גם מקווה שמאיה תצטרף אלינו אבל זה עוד לא סגור. מדובר בסופשבוע עם קבוצת השחיה שלהם שכולל קבלת שבת, קמפינג ויציאה משותפת לצליחה. זו מתנה שקיבלתי מאבי ז"ל ואני מעבירה הלאה, לזכרו. הקטנות כבר חיות בבית שבו אמא ואבא עושים ספורט כמעט כל ערב. זה מראה להם אורח חיים הרבה יותר טוב מאשר ראו אחיהם הגדולים אחרי הלידה של הקטנות. מקווה לא לשוב לשם. העובדה שלא יצאתי בערבים לספורט לא עשתה אותי אמא יותר טובה, להפך. לא אהבתי מה שזה עשה לגוף שלי והיה לי הרבה פחות מרץ לבלות אתם. אני כרגע עוד לא בעניין של מירוצים רבים או של שעות רבות בספורט. עם זה אתמודד כשזה יגיע. אני גם פריקית גדולה של ספורט עממי ולא של תחרויות. ספורט עבורי זה משהו שעושים כדי להרגיש טוב ולהיות בריאים. לא כדי לזכות במשהו. לכן, אני לא רואה שאגיע להמון אירועי ספורט. אנחנו נמשיך להקדיש את השבתות לטיולים משפחתיים - פעילות שאנחנו מאד מאד אוהבים. בימי שישי גם לא אוכל להשתתף באירועים כי אני עובדת. קבעתי לעצמי 4-5 אירועי ספורט מעכשיו ועד הקיץ הבא שבהם אשתתף. שאר הזמן בשבתות יוקדש למשפחה. אני גם מנסה לבנות חופשה משפחתית סביב לאירוע, כדי שאחרי כמה שעות, אשוב לבילוי משפחתי של כולנו.

 

[efratramati]

נשמע לי שהייתי שמחה לאמא כמוך ../images/Emo13.gif

מור יקירתי נשמע לי שבכל תחום את עושה מעל ומעבר. אם בעבודה, בהורות, בספורט. בפורום הזה ועוד. נקיפות מצפון זה לפעמים סוג של מצפן שאומר לנו שאולי אנחנו מזניחים משהו, ולפעמים זה סוג של שדון שאומר "למה לך את המאמץ הזה" בסופו של דבר הילדים לוקחים מאיתנו דוגמא אישית. ולומדים להשקיע את ה "קצת יותר" ומקבלים רעיונות על מה הם יכולים לעשות. לפעמים לא ברגע זה. לפעמים זה יוצא אחרי המוווןןן זמן. אבל זה תמיד שמה. לי יש תקופות שאני מתמקדת יותר בקריירה ותקופות שמתמקדת יותר בילדים או בזוגיות או בספורט. לפי הצרכים. לפי מה שמרגיש לי נכון ונדרש באותו רגע.

 

[ogoldberg]

You are all right - but

You are all right - but on the other hand - kids grow up so fast that I do not want to miss their milestones - The first of September is a very emotional day - and I want to be part of it If you are feeling guilty - there might be a justfied reason I am not saying to put yourself last all the time - I don't anymore but putting your kids first has it's many rewards too Olga

 

[efroch99]

כל היום אני מתאפקת לענות....

כי רציתי לכתוב בשקט בבית, ולא בלחץ בעבודה. מאוד הבנתי את מה שכתבת, וזאת למרות שאין לי ילדים. אצלי הבן זוג מתבאס כשאני עושה יותר מדי דברים שנוגסים בפנאי שלנו ביחד. אפשר להגיד שגם במשפחה - אמא, סבא וסבתא - בהחלט הייתי יכולה להשקיע יותר. כמובן שעם ילדים זה אחרת, כי שם המחויבות שלך אליהם היא גדולה בהרבה. ממה שאני יודעת על אמהות, גם האמא שנשארת בבית מרגישה רגשות אשמה. מה שאפשר לעשות עם ובשביל הילדים הוא אינסופי, יש עוד ועוד דרכים להשקיע, לפתח ולבלות איתם זמן איכות, כך שתמיד אפשר להרגיש שלא נותנים להם מספיק. את מוצאת איזון משלך, שכולל באמת המון פעילויות שדורשות זמן... ונראה שבכל התחומים האלה את עושה "עד הסוף", ואולי מדי פעם צריך לעשות התאמות לחלוקת הזמן, בהתאם לצרכים משתנים. אני לא יודעת אם זה העיתוי המתאים, אבל אני רוצה לחלוק משהו עם הפורום - אני ובן זוגי לא מביאים ילדים מבחירה. הסיבה העיקרית לבחירה הזאת היא העדר רצון בסיסי של שנינו להיות הורים. לפני כמה שנים נפתח פורום "נשים שלא רוצות ילדים" פה בתפוז, ואחרי שנתיים התחלתי לנהל אותו, תפקיד שאני מבצעת עד היום. מטרת הפורום לתת לגיטימציה לנשים לעשות בחירה בנושא הבאת או אי-הבאת ילדים, ומעודדת אנשים לעשות חושבים לפני קבלת ההחלטה. הפורום הוא לא אנטי אמהות, או אנטי ילדים, או משהו כזה. למי שמתעניינת, הנה לינק לפורום: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ForumPage.aspx?ForumId=1105

 

[נשיקולדה המקורית]

תגובה לאחר עיון בפורום שלך

לוותר על ילדים ועל אימהות, זהו פיספוס ענק של האתגר המרגש ביותר שיכול להיות לנו בחיים. הפורום הוא לא אנטי ילדים, לא אנטי אימהות אבל גם לא ממש בעד וחבל. ואומרת מי שעברה 2 ניתוחים קיסריים אחד מהם חירום ומי שחזרה לעבודה אחרי חודשיים (2 חודשים, למען הסר ספק) של חופשת לידה. ולמרות הכל, לא הייתי מוותרת על הזכות להיות אמא בשום מצב... נסי ותביני

 

[moran ashur]

מבינה אותך ענת

אע"פ שאני לא שותפה לבחירות האלה, אני בהחלט יכולה להבין אותך וגם לקבל את ההחלטה הזו מבחירה. לא כל מה שחורג מה"נורמלי" או "מיינסטרים" הוא בהכרח "פספוס ענק או "ויתור על האתגר המרגש ביותר בחיים" אני חושבת שברגע שנהייה מספיק פתוחים כחברה, לקבל את אלה שחושבים אחרת, אבל באמת לקבל, אמיתי, מכל הלב נהפוך לחברה הרבה יותר טובה וסובלנית. (נכתב בעיקר כתגובה לתגובה מעלי)

 

[נשיקולדה המקורית]

...

נראה שיש כאן אי הבנה. לי באופן אישי אין שום בעיה עם החלטות של אנשים אחרים כל עוד הן לא נוגעות ולא פוגעות בי. אין לי בעיה עם הומואים, אין לי בעיה עם לסביות, אין לי בעיה עם דתיים למרות שאני נגד כפייה דתית... עם דגש על לא קונה בסופר רגיל כי לא מסוגלת לראות בשר כשר, קונה רק בטיב טעם... ולמרות זאת יש לי חברה דתיה מאד וגם אחת לסבית. אני מאמינה גדולה באיש הישר בעיניו יעשה. כל אחד חי את חייו עפ"י דרכו וכל עוד לא פוגעים אחד בשני מבחינתי זה ממש בסדר. הדגש בפוסט שלי היה על פיספוס של משהו גדול בחיי כל אישה ועל כך שאם לא מנסים לא מסוגלים להבין מה מפסידים ואת גודל האתגר בלהיות אמא. כל אחד והבחירה שלו בחיים... רק חבל שזמן אפשרות ההתנסות הזו קצר וכבר ראינו מקרים רבים שמגיע היום שמבשילים אבל אז כבר מאוחר מידי וכאן החבל. מורן, אם תעייני בפורום בשרשור הראשון תזהי אפילו אנטי, מה שמזכיר לי חברות שלא הצליחו להכנס להריון (שכיח מאד במחוזותנו בעידן הפריון הלקוי) וסיפרו סיפורים כמה הן לא רוצות ילדים וכמה ילדים ישנו ויפריעו להם בחיים... הייתי בסרט הזה עם חברות קרובות ופתאום כשזה קרה, הראש השתנה. ובכלל, לא כל מה שכותבים בעולם הוירטואלי ראוי להתייחסות...

 

[דורסל12]

../images/Emo140.gifיפה אמרה מורן -איתך לגמרי

 

[סוס של נייר]

זה לא לעניין לפתוח את זה כאן

לדעתי הצנועה. בכל מקרה, לא מתאפקת

א. "נסי ותהני" זו עצה בעייתי ביותר, כי מה יהיה אם לא תהני? תסבלי כל החיים שלך בגלל שניסית? תוותרי על הילד? בעיני זו בחירה מאוד אחראית להיות קשובה לרצון האמיתי שלך, ולא לייצר ילדים כי ככה החברה מצפה. ב. אוכלוסיית העולם מתפוצצת, והאדם הוא המין האגרסיבי, הקטלני והמזיק ביור לסביבתו על פני כדור הארץ. ברור שילודה יהא הכרח לשימור קיומו של המין, אבללא בכח, באמת - עדיף שיגיעו רק ילדים רצויים לעולם.

 

[omaopa]

לא כל אחת חייבת לרצות להיות אמא

כמו שלא כל אחת חייבת לרצות לרוץ.... איש איש (וכמובן אישה אישה) ובחירתו הוא. אני מאוהבת בילדים שלי עד כלות. גם אני בוודאי שלא הייתי מוותרת. אבל גם רציתי את זה מלכתחילה. מה אכפת לי אם אפרוח לא רוצה ילדים? לא רוצה, שלא תעשה.... האמת, אם היא לא רוצה, עדיף שלא תעשה מאשר שתעשה בגלל שהיא מרגישה שהיא חייבת ותבלה את יתר חייה וחייהם בהרגשה שהופל עליה נטל שהיא לא מעוניינת בו. הרגשה כזו תשפיע בכל כך הרבה צורות עליה ועליהם ועל הקשר ביניהם שזה עלול להעשיר קופה של כמה פסיכולוגים. לא חבל? אני מכירה כמה נשים כאלה שלא רוצות ילדים. הבחירה הזו לא לגמרי ברורה לי אבל מצד שני אני גם לא חייבת להבין אותה (את הבחירה). כל אשה תעשה כראות עיניה. ובינינו, למי לא בא לפעמים פשוט למסור את הילדים שלה לאימוץ?

יש לי חברה רווקה בשנות הארבעים שלה שפשוט לא יצא לה ילדים. לא מבחירה אבל גם לא מלא-בחירה. פשוט ככה יצא. לפעמים כשאנחנו מדברות בטלפון ואי אפשר לשמוע מרוב הוויכוחים או הטלויזיה או מה לא, היא אומרת: מה קורה שם? ואני אומרת לה: זה הילדים עושים רעש. את רוצה אותם??

 

[efroch99]

עונה בקצרה

בכל זאת זה לא נושא הפורום, ואני לא רוצה להסיט את הנושא. יש הרבה פורומים להורים ברשת, אבל רק מקום אחד שמדברים בו על הבחירה לא להיות הורים. חלק מהאנשים (לא אני) סובלים מהצקות מהסביבה, סטיגמות, לחץ חברתי ומשפחתי, ולכן יש פורום אחד שבו הם מקבלים תמיכה לבחירה שהיא לא שגרתית בישראל. כמובן ש"נסי ותביני" זו עצה לא רצינית, שכן למי אחזיר את הילד אם אגלה שזה לא מתאים לי? למען הסר ספק - כן, יש נשים וגברים שמתחרטים על הבאת ילדים. זה נושא שהוא טאבו, אבל קיים, אפילו בחברה הישראלית. את ואני שתי נשים שונות, סביר להניח שיש הרבה דברים שאנחנו נחווה בצורה שונה, לכן זה ממש לא הכרחי שמה שגורם לך אושר והנאה, יגרום את זה גם לי. אז אני מעדיפה לעשות את הבחירה שלי מתוך מודעות והכרה עמוקה עם מי שאני ומה שגורם לי להיות מאושרת. וכן - יש אפשרות שאתחרט עוד X שנים, אני לוקחת את זה בחשבון בחישוב הסיכונים של הבחירה שלי, ולעומת הודאות שאני אהיה עכשיו אומללה - אני מקבלת את זה. לסיום, ברור לי שאת כותבת ממקום של רצון לעזור. אבל אני די מגובשת על הנושא, חשבתי ודיברתי עליו הרבה ולעומק. אני תמיד משאירה מקום לשינוי - שאולי יבוא שינוי רגשות אצלי ואני כן ארצה להפוך לאמא - בינתיים זה לא קרה. יצא לא קצר בסוף, סליחה על הסטת הנושא.

 

[efratramati]

באמת לא חובה

באמת לא חובה להביא ילדים לעולם. זאת בחירה.ועדיף שתהיה כך על כל מני הורים לא מסוגלים. אני באופן אישי בחרתי שהאמהות לא תהיה הדרך שבה אני מגדירה את עצמי ושהאימהות לא תמנע ממני מלהגשים את עצמי בקריירה בספורט או בכל דבר אחר. היום, במבט אחורה, ועם כל הקשיים והתהפוכות, ועם היותי בעצם חד הורית רוב חייהם של הילדים שלי, זו לא חוויה שהייתי מוותרת עליה. מעבר לזאת אני יכולה להעיד על עצמי שמה שהתאים לי בגיל 20 לא התאים לי בגיל שלושים והתאים לי שובפעם בגיל 40. .

 

[עוד נועה]

קטעים אפרוח, עכשיו הזכרת לי מאיזה פורום

הכרתי את הניק שלך... נפל לי האסימון. בעבר ביקרתי וקראתי קצת בפורום שלכן מתוך סקרנות. מלאה כבוד לאנשים שלא נותנים למוסכמות חברתיות לקבוע להם איך לחיות. בתור מי שעובדת עם ילדים, לפעמים הייתי רוצה שאנשים יחשבו הרבה יותר לפני שהם עושים אותם ואחר כך מתעמקים בקריירה ובמינימום השקעה בהם. שנים לא הייתי בפורום שלך אבל הניק נשאר לי איפשהו בדיסק במקום שלא הצלחתי לשלוף...

 

[efroch99]

אני הייתי בטוחה שאת יודעת...

חשבתי שזיהית אז כששאלת אותי אם אנחנו מכירות, ואת פשוט לא עושה לי אאוטינג. תודה על העידוד