אמהות ואני - נכון שמותר גם לקטר כאן?

[עוד נועה]

הכי קל לא לעשות אאוטינג כשאת בסקלרוזה

לזכותי יאמר שזכרתי אפרוח אחר עם מספר אחרי הניק והתבלבלתי בינכן. כשהבנתי שאין לך ילדים, הבנתי שטעיתי אבל עדיין הניק היה לי מוכר.... ואני עוד נחשבת מומחית לזכירת ניקים.... הגיל עושה את שלו....

 

[נעמי של פז]

אפרוח אני מאוד מעריכה את הבחירה שלך

קודם כל לבחור משהו שמתאים לך ולבן זוגך ואח"כ גם להוביל פורום בתחום ולכתוב את זה כאן. אין לי ספק שהורות אינה מתאימה לכל אחד, ושלצד הרבה רגעי אושר יש לא מעט רגעים לא פשוטים. כך שגם בהורות יש שני צדדים ואפילו יותר. לבחור להיות הורה רק כי צריך / חייבים / החברה לוחצת אינו שיקול ראוי. ילד אינו רכישה יקרה של משהו שאינו ראוי. וכמו שאומרים אצלנו "ילד אי אפשר להחזיר לחנות." כמובן שהעולם שבו אנו חיים הוא לא כזה נפלא בלשון המעטה וזה גם שיקול. איש באמונתו יחייה ויש בי קבלה גדולה לכל אדם ובלבד שאינו פוגע בזולתו. שבת שלום ואהבה נעמי

 

[efroch99]

תודה לך../images/Emo39.gif

 

[בינג בינג]

אם כבר מדברים...

בדיוק חברה טובה שלי שלחה לי הבוקר אתר חמוד, שלמרות שהוא פרסומת לחברת בגדים, הוא עוסק בדיוק בנושא זמן האיכות עם ילדים, יש שם חידון ממש נחמד לילדים והורים שבודק עד כמה אנחנו מכירים את הילדים שלנו, מומלץ!

 

[מור שלז]

תודה לכולכן ../images/Emo140.gif

על השיתוף, על התמיכה, על הדיונים המרתקים שעלו כאן. נתתן לי הרבה נקודות למחשבה. בסופו של דבר נראה לי שאני כרגע בעיצומו של תהליך של הגדרה עצמית, ובחינה מחדש של מי אני, ומה אני, לאור הערכים שחשובים לי. התחושות האלו אתמול, עם התסכול, ונקיפות המצפון היו טריגר לתהליך הזה: מי אני? מה חשוב לי בחיים? במה אני משקיעה את הזמן המוגבל שיש לי? איפה זה מציב אותי מול הערכים שאני מאמינה בהם? לכולנו יש תמונה בראש של הדמות שהיינו רוצות להיות. איזה מן אמהות, איזה מן נשים, במה אנחנו משקיעות. דמות שבחלקה מושפעת מציפיות של האחרים סביבנו, של החברה, ובחלקה מושפעת מציפיות שלנו מעצמנו. אני הרבה פעמים קוראת לזה "מלכודת הסופר-וומן". ואני מניחה שאם זה לא היה הספורט, זה היה משהו אחר שהיה גורם לי לאותו סוג של תהליך. והעיתוי לא מפליא, כל שנה בערך בתקופה הזו, ערב השנה החדשה, עולים בי הרהורים שכאלו. יצאתי עם הרבה מסקנות ותובנות לגבי עצמי. ולגבי מה שחשוב לי. ואיפה אני מציבה את הגבולות שלי. נפטרתי (לשמחתי) מנקיפות המצפון, ובעיקר חידדתי לי מה אני אעשה בפעם הבאה שאעמוד בפני בחירה כזו. האם אני מצטערת על הבחירה שעשיתי? לא. כי זה היה הטריגר לתהליך הזה. שלימד אותי על עצמי. האם בעתיד אבחר אחרת? כנראה שכן. ולא מפני שחסרתי לילדים באיזושהיא צורה, אלא מפני שהבנתי כמה עמוק הצורך שלי להיות שותפה בחיים שלהם כרגע, ולהיות איתם, לחלוטין, בארועים חשובים להם. ושוב תודה לכל מי שהשתתפה ותרמה לדיון הזה – עזרתן לי כל כך להבין מה קורה איתי. והראיתן לי שוב כמה חזקים, מיוחדים וחשובים הקשרים שנוצרו כאן. כמה הרבה אנחנו מסוגלות לתת אחת לשנייה. ענת, תודה שחלקת איתנו את הבחירה שלך. אני חושבת שאת מנהלת פורום מקסים וחשוב. גם אם הבחירה שלי לגבי ילדים היא שונה, אני מעריכה מאוד את הבחירה שלך ושל נשים אחרות. את הפתיחות, את הקבלה. ואת האומץ לקום ולהצהיר על הבחירה שלך – כל הכבוד!

 

[omaopa]

עוד לא הספקתי לשים פוסט

כי יש לי המון מה להגיד ורציתי להגיד את זה כשיהיה לי הזמן לכתוב מסודר........ אז אני לוקחת את ה"תודה" גם לעצמי כי אני מעמידה פנים שכבר כתבתי את מה שהתכוונתי

 

[מור שלז]

רונה - את כבר שמת פוסט בשרשור הזה ../images/Emo13.gif

לספר לך כמה פעמים ביומיים האחרונים קראתי את "תעשו את זה בשביל הילדים שלכן"? תודה גדולה! ועדיין, אני אשמח לקרוא את מה שרצית להגיד כשיהיה לך הזמן לכתוב מסודר, כמו שאמרתי אני בעיצומו של התהליך, ומאוד מסקרן אותי מה שיש לך להגיד.

 

[efroch99]

כל הכבוד על התהליך

כנראה זה היה תהליך הכרחי שהיית צריכה לעבור אותו, וטוב שעברת את זה ויצאת עם היכרות יותר טובה עם עצמך ועם סדרי העדיפויות שלך. ולגבי הסייפא שנוגעת לי - חיממת לי את הלב, באמת, וגם שאר התגובות פה בשירשור

. אני חייבת להתוודות - בעוד בחיים "האמיתיים" אני פתוחה לגמרי לגבי הבחירה שלי, מדברת על זה בלי בעיה עם כל מי ששואל או מתעניין - הרי שדווקא בפורום אינטרנטי, כשההיכרות היא וירטואלית, היה לי חשש "לצאת מהארון". אבל התגובה של כולן הייתה פתוחה ומקבלת, והאמת שזה לא מפתיע - דווקא בפורום של נשים חזקות שבוחרות את דרכן גם כאשר היא לא תואמת את כל הסטיגמות הנשיות (ובהקשר הזה אני נזכרת בחתימה של jungle girl) זה אפילו צפוי שתהיה פתיחות גם לנשים אחרות שעושות בחירות יוצאות דופן. ובכל זאת - זה לא טריוויאלי, אז

 

[omaopa]

אנסה לכתוב את זה מסודר.....

כל אחת והסיפור שלה.... הסיפור שלי כאמא מתחיל כשהתחתנתי די צעירה בגיל 22. 3 חודשים אחרי החתונה אחי הצעיר נדרס למוות והוא בן 17 בלבד. המוות שלו הכניס בי רצון עז ללדת ילד. חיים במקום שבו שרר מוות. אלא שאז גיליתי שיש לי בעיות פריון ושאני נדרשת לטיפולי הפריה. 3 שנות טיפולים, כולל הפלה טבעית, נסתיימו בלידת בני הבכור, כיום כמעט בן 15. שני אחיו לא אחרו להצטרף אליו וכעבור 4 שנים הייתי אמא ל-3 ילדים בני 4, שנתיים ורך נולד ואני בת 30. הנפש שלי היתה מלאה בילדים שלי. עד היום עולות לי דמעות של אושר בעיניים כשאני חושבת איזה ברת מזל אני שיש לי אותם. כמישהי שעברה טיפולים וגם ראתה מה עובר על אמא שמאבדת ילד, העובדה שהייתי לאמא העניקה לי אושר שמילא את כל כולי. אלא שבאיזשהו שלב הבחנתי במשהו. לא שמתי לב שבעצם כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה התעסקות עברו עלי בעצם היותי אמא, קודם כי רציתי להיות כזו ואחר כך כי הייתי כזו. שנים של טיפולים, הריונות, לידות, הנקות וכו' וכו' וכו' עד שיום אחד הבנתי שבלי משים עברו יותר מ-10 שנים (!!!) מאז שזכרתי להתעסק בעצמי. שכחתי בכלל מי הייתי והאמת, זה כבר לא שינה מי הייתי כי נהייתי בן אדם אחר לגמרי ולא ידעתי מי זאת האשה הזאת. שכחתי לשאול את עצמי מי אני ומול המראה עמדה מישהי שלא הכרתי בכלל. מישהי שהגדירה את עצמה דרך האמהות שלה לטוב ולרע. ואז הריצה נכנסה לחיי. אני לא חיפשתי את הריצה אלא היא מצאה אותי. הריצה נכנסה לתוך אותו חלל שנוצר בי במקום שלנשים אחרות יש את עצמן. הריצה נתנה לי הגדרה עצמית מחודשת ודרכה הייתי חזקה, נחושה, עקשנית, מיוחדת, רזה, אנרגטית, בעלת בטחון עצמי. היא נתנה לי מקום של אושר במקום שהיה רק שלי ושהאמהות שלי לא יכלה להיכנס אליו, גם כי לא רציתי להיות שם אמא. רציתי להיות רק אני. רונה. זו היתה תחושה משכרת ומעצימה כי הריצה הרשתה לי להיות אנוכית ואגוצנטרית לגמרי בשם הבריאות, הכושר והכוח. זאת היתה הפעם הראשונה ב-12 שנה למעשה שנתתי לעצמי לעשות משהו למען עצמי ולמען האושר שלי בלבד. ידעתי שזה מגיע לי, שזאת זכותי לקבל את זה כי בכל יתר הפינות בחיי הייתי שייכת לאחרים. פה הייתי רק שלי, למעני ולרצוני. וזה רק לקח שעה-שעתיים ביום ודאגתי לכפר על היעדרותי במיליון דרכים יצירתיות כדי שלא ירגישו, לא יפגעו, לא יכעסו. וזה הביא כמובן לרגשות האשם. כי בסתר ליבי ידעתי שאחד מהדברים שהכי אהבתי בריצה היה שזה הרחיק אותי מהיותי אם ואשה בישראל. משהו שהוציא אותי מהבית. משהו שנתן לי מקום ללכת אליו שם אני לא אמא, שאין שם ילדים, שלא מדברים שם על הסופר פארם וטיטולים. מקום שיכולתי להיות ספורטאית ואשה עצמאית וחזקה. הייתי אומרת לעצמי שאני חוזרת הביתה מחוזקת ושהילדים ירוויחו מאמא כזאת ושזאת דוגמא מצויינת וכל הדברים האלה שאני באמת מאמינה בהם. אבל בתוך הלב פחדתי לאהוב את העצמאות הזאת יותר מדי. מה זה אומר עלי כאמא? מה זה אומר עלי כאשה? שוב, נדרשתי לשאלה מי זאת הרונה הזאת שפעם היתה רק אמא ואחר כך פתאום רצתה להיות גם רצה ועכשיו רוצה להיות אמא רצה. איך עושים את זה והאם זה אפשרי בכלל? השנים כרצה עברו גם הם. היום אני חושבת שאני יודעת קצת מי אני אבל אני בטוחה שיש עוד הרבה מה לגלות. הבנתי שגם אם אני נותנת קדימות לריצה מבחינת הלו"ז של החיים זה לא עושה אותי פחות אמא. זה לא אומר שאני מעדיפה את הריצה על הילדים שלי. גם לא למדתי לפתור את כל הבעיות ובלחץ של החיים צריך לבחור במשהו. לפעמים זה כן יהיה הריצה כי זה חשוב לי וכי זה חלק חשוב מהחיים שלי. אבל הילדים הם בלב שלי כל הזמן ואני לוקחת אותם איתי כשאני הולכת ושמחה לחזור אליהם כשאני חוזרת. הם לומדים להתפשר עם זה וגם אני לומדת לחיות עם זה ועדיין, זה לא תמיד פשוט. כל שבת הקטן שלי (עדי, כמעט 11) שואל אותי אם אני ארוץ בשבת בבוקר וזה רק בגלל שהוא עדיין לא אוהב את זה שאני לא שם כשהוא קם בשבת בבוקר. אני מציינת שכל שבת (אבל כל שבת) כבר 5 שנים, אני יוצאת לרוץ ארוכה אלא אם כן אני קודחת מחום. הוא עדיין לא התרגל והוא עדיין לא אוהב את זה והוא עדיין מקווה שאני אוותר. וזה צובט לי בלב. אין ספק. אבל אני יוצאת לרוץ כי אני יודעת שכשאני אחזור הראש שלי יהיה לגמרי איתו ואיתם. הנפש תהיה שקטה כי אני לא אהיה מוטרדת מזה שפיספסתי ריצה ארוכה. האם אני יכולה לוותר מידי פעם? כן, אני יכולה. אבל לא, אני לא רוצה. במקרה הזה אני בוחרת את עצמי. יש מקרים אחרים שאני בוחרת אותם. זה המאזן בחיים ואני מקווה שבטווח הארוך הם ידעו דווקא להעריך את זה ולהתחבר לזה ולא ינטרו כעס בליבם. לפני שנה התגרשתי ואז המאזן של הזמנים נהיה מסובך עוד יותר והזמן שאני לוקחת מהם כאילו התרחב. אבל לא וויתרתי. המשכתי לנסות למצוא את המאזן. כי זה שומר עלי והשפיות שלי והשפיות שלי בתורה שומרת עליהם ועל השפיות שלהם. גם אם הם לא מבינים את זה וגם אם אני בכלל לא בטוחה שאני צודקת. מה שגיליתי לאורך הזמן זה שהתימרונים התמידיים האלה מלמדים אותי ואותם המון. זה מלמד על גמישות ועל פשרות ועל וויתורים וזהו המרקם שממנו עשויים החיים. אם לימדתי אותם דבר אחד בחיי ברצה זה לפחות שהחיים מורכבים מהמוני חלקים ובניית הפאזל בתוך המסגרת המתאימה הוא אחד האתגרים הכי חשובים שהם יתקלו בהם כל יום בחייהם.

 

[טליטר]

בוחרת את המילים

וואו,אני נפעמת מהפתיחות, מיכולת השיתוף, מהכנות הזו (לא מולנו אלא כלפי עצמך). קראתי את מה שכתבת וישר התחלתי לבכות- כנראה שמשהו בצורת הביטוי שלך (כמו גם התכנים שאת כותבת ) נוגעים לי במקומות שלא תמיד אני חופרת בהם. ואז כשמהי כמוך מציפה את זה הכל עולה (אגב גם הבלוג שלך על "תעשו את זה בשביל הילדים" גרם לי לבכי

ואני לא מהמתייפחות אני (כנראה כמו הרבה נשים/אמהות במיוחד ארי חופש גדול) תוהה/חושבת על איזון אמהות/עצמי ואותי רגשי האשם מכריעים-אני מוותרת על עצמי ואז אני מתקרבנת (מלשון להרגיש קורבן) ועוד אין לי את היכולת להגיד גם לי מגיע עכשיו. לא בטוחה מה הדבר הנכון וכנראה שזה לא הולך להיפתר, ולא חושבת שאגדיר את עצמי -כי מה אני יותר?יותר אמא יותר קרייריסטית? ומה עם בת? חברה בת זוג? אחות? מנסה להיות ספורטאית? זה לא פשוט ואני מתחבטת בזה המון- בכל מקרה זה תהליך ארוך (ומהנה סה"כ) שמאד מקווה שלא אנטוש את הספורט בעקבותיו. עכשיו הולכת להעיר את הילדים שיהיה יום טוב מיטל

 

[hartzitzit]

התחברתי מאוד למה שכתבת

אני די חדשה בעסק וכבר מתמודדת עם שאלות של איך לאזן את החיים (בית, ילדים, משפחה, עבודה, חברים) עם הספורט שכלכך ממלא אותי ונותן לי כח ומשמעות. האנשים הקרובים שלי, רואים את השינוי (לאו דווקא בצורה החיצונית, יותר "ברק בעיניים") ובדר"כ מפרגנים. זה עוזר בתמרונים.

 

[מרב.]

וואוו, רונה, את מדהימה.

קראתי בנשימה עצורה. וכמובן עם דמעות בעיניים. המילים לא באות לי בקלות לאחרונה, סוג של חלודה מוחית, אבל ההודעה שלך שברה לי כמה סטיגמות, ומצד שני- ראיתי כמה דברים משותפים בינינו (ואולי לא רק לי, אלא לעוד נשים רצות). שמחתי לקרוא, תודה ששיתפת באופן כה מרגש..

 

[מור שלז]

תודה רונה../images/Emo140.gif

על השיתוף, הפתיחות והתובנות המעמיקות. אהבתי לקרוא, התחברתי באינספור רבדים למה שסיפרת, וכמו תמיד עם הכתיבה שלך מצאתי את משפטי המפתח שהולכים ללוות אותי מעכשיו ברגעים קשים: המשכתי לנסות למצוא את המאזן. כי זה שומר עלי והשפיות שלי והשפיות שלי בתורה שומרת עליהם ועל השפיות שלהם. גם אם הם לא מבינים את זה וגם אם אני בכלל לא בטוחה שאני צודקת. מה שגיליתי לאורך הזמן זה שהתימרונים התמידיים האלה מלמדים אותי ואותם המון. זה מלמד על גמישות ועל פשרות ועל וויתורים וזהו המרקם שממנו עשויים החיים. אם לימדתי אותם דבר אחד בחיי ברצה זה לפחות שהחיים מורכבים מהמוני חלקים ובניית הפאזל בתוך המסגרת המתאימה הוא אחד האתגרים הכי חשובים שהם יתקלו בהם כל יום בחייהם. תודה! נ.ב. מותר להעלות את זה למאמרים?

 

[סוס של נייר]

פוסט חכם וכן

תודה על המילים המדוייקות, שעזרו לי לנסח גם כמה מהתחושות שלי.

 

[גמדים קטנים]

תודה רונה! זה מקסים

 

[נעמי של פז]

הי רונה

רוצה להגיד לך תודה גדולה - תודה על היכולת לשים על "השולחן" את הדברים הקטנים-גדולים שמהם מורכבים חיינו - כאמהות רצות. יש אומרים אמהות = אי מהות. הכשרון הכתיבה שלך, העומק, הפשטות והעוצמה כולם שם. רציתי להגיד לך גם תודה על "תעשו את זה בשביל הילדים שלכן". גם שם מצאתי את עצמי שוב ושוב. תודה על הפתיחות. נעמי

 

[efratramati]

כל כך נוגע

מתחברת כל כך ומתרגשת לכתוב. הכי מתחברת לצורך במקום שיהיה רק שלך ובצורך לאזן. אני ששמרתי בקנאות על האני שלי והקריירה לפני הילדים הגדולים שלי עשיתי סיבוב פרסה עם הקטנה שלי והיא היום תופסת את המקום הראשון. ובשבילה אני מתגמשת ומתאמת את האימונים שלי עם הלוז שלה

מה שלמדתי על בשרי שאיזון זה משהו די חמקמק. זה כיוון כללי אבל לא ממש נקודה מדוייקת. וגם הכיוון הכללי זז מפעם לפעם למקום אחר. לכל תקופה יש את הכיוון שלה. התיאוריה שלי היא שעצם החיפוש מקרב אותנו לשמה.