יש כזה משפט
ששמעתי פעם, "אין כזה דבר אי אפשר, יש אי של אפשר".
וזה נכון.
בכלל אני חושבת שכל ילד הוא "עם צרכים מיוחדים", כי כל ילד הוא שונה.
לכל ילד הבעיות שלו. אין ילד שצרכיו לא ייחודיים ומיוחדים ולא מצריכים מענה אחר מילד אחר. אבל ללא ספק ילד עם מגבלה או נכות מצריך מענים עוד יותר מיוחדים, וזה יותר קשה. אבל בלתי אפשרי? לא.
מכירה לא מעט אמהות יחידניות שמגדלות ילדים עם צרכים מיוחדים לבדן, בלי מעטפת של משפחה תומכת. אני עצמי יש לי משפחה תומכת, אבל הם עובדים קשה. הם עוזרים לעתים רחוקות מאוד ולמען האמת זה לא כ"כ מפריע לי.
אני לא מרגישה שזה בלתי אפשרי להסתדר לבד.
קשה כן, אבל יש מלא דברים קשים בחיים, ואם נוותר על כל הקשיים נוותר גם על כל היופי.
את הילד שלי אני בחרתי לקחת. בחרתי אותו עם הצרכים המיוחדים שלו. בחרתי לקחת דווקא אותו לאומנה, כי רציתי לקחת ילד שקצת יותר קשה לו. הלכתי במודעות מלאה למקום שממנו אנשים נוהגים לברוח... למה? פשוט כי בשבילי זה לא היה בלתי אפשרי. ידעתי שיש בי הכוחות, וידעתי שלא לכולם יש. רציתי לתת לו אמא חזקה, טובה ואוהבת, והיה באפשרותי לתת את זה.
יכולה לשתף אותך שרציתי אפילו לעשות זאת פעם שנייה. רציתי לקחת עוד ילד/ה לאומנה. עד כדי כך אהבתי את מה שיצרנו בבית שלנו. הצרכים המיוחדים בכלל לא צובעים את החוויה הטובה שלי, אם כבר הם מוסיפים לה כי בכל פעם שהוא מתגבר על קושי זה הרבה יותר שווה מילד "רגיל" שהתגבר על קושי, הרבה יותר מדהים. אבל הוא גם הרבה מעבר ל"צרכים המיוחדים" שלו, הוא קודם כל ילד. ילד מקסים, טוב לב, אוהב ומיוחד, וזה נותן המון להרגיש כזו אהבה ולקבל אותה בחזרה.
דווקא כשבאתי לעשות אומנה בפעם השנייה, עלו פתאום קולות מכל מיני אנשים שלא האמינו שאצליח: "איך תעשי את זה, כשיש כבר ילד עם צרכים מיוחדים בבית?" "ואת לבד... איך תסתדרי?" "חשבת על התרחיש הזה, וההוא, וההם?" בסוף לא "עמדתי למבחן" כי עד שהמערכת זזה נכנסתי להריון
אז עכשיו אני מחכה לילד שני, שגם איתו זה יהיה אפשרי, מספק ומשמח. אבל לגמרי מרגישה שיכולתי גם לקחת עוד ילד אומנה עם צרכים מיוחדים. הקולות שבאו "לפקפק" בי או אולי באו לטובתי "להאיר את הקשיים" ממש לא עזרו לי, להיפך, גרמו לי לתחושה שחודרים לחיי ועוד בצורה כזו גסה, בלי לראות אותי באמת.
לרגע הקולות ההם לא גרמו לי לפקפק בעצמי. אבל היה מאוד לא נעים שאנשים החליטו דווקא לשפוט. אולי מתוך פחדיהם שלהם. אולי מתוך עולמם הפרטי. אבל זה לא נעים, לא מכבד, וגם לא אמיתי. הרי אנשים אחרים לא יודעים מה אני עוברת ביום יום, מה קורה אצלי בבית, איך אני מתפקדת, מהם הכוחות שלי, איזה דרכי התמודדות יש לי.
בגלל זה אני מעריכה כל בחירה של כל אישה לגבי אימהותה, ומשתדלת לא להיכנס לאף אחת לבחירתה. כל אחת כמובן מגיבה מתוך החוויה שלה. אני כן יכולה להבין את החוויה שלך. לגדל ילד זה קשת של חוויות ותחושות, וברור שיש גם חוויות קשות. עבור חלק מהנשים זה צובע את האימהות. עבור חלק מהן ממש לא. כל אחת ועולמה. אני מבינה את בחירתך, וזה בעיניי אומץ גדול לבחור לא להיות אמא. אבל גם לליאורי יש אומץ גדול לבחור להיות. וכל הכבוד לכל אחת שהולכת עם האמת שלה. זה כל מה שחשוב.