אממ..אממ.. קיבלתי הוראות מהחלונות

אממ..אממ.. קיבלתי הוראות מהחלונות

הגבוהים. אז... ג'ון לנון. היום זה אמנם לא כלכך מתאים לדבר על זה כי יש עוד 8 ימים (חנוכה שלי :( ), אבל בתור אחת שמתכננת את יום האבל מלפני כמה חודשים, למה שלא נשפוך את הלב פה (אוי נו). בעצם לא. איך ג'ון לנון והמוזיקה שלו ושל הביטלס השפיעה עליכם (בתור פריקים של מוזיקה כמובן..)..? ולאמנים שביניכם, אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מתכננת לעשות ציור שלו. אתם מוזמנים גם, ואז אפשר יהיה להעלות. זה יהיה נחמד.
 

wish i was here

New member
ג'ון לנון לדעתי

הוא אחד המוזיקאים הכי מוכשרים ברוק אי-פעם,אפשר להעמיד אותו בשורה אחת עם יוצרים כמו ג'ים מוריסון,סיד בארט,ג'ימי פייג',פיט טאונסנד,מארקנופלר ג'וני רוטן,סטיב האריס ועוד רבים וטובים בתור אחד מהגאונים שידע עולם הרוק. הוא היה פחות חזק במובן של הווירטואוזיות בכלי שלו,אבל הקול שלו יושב ממש טוב על הליריקה של הביטלס והסינכרון עם פול מקרטני הוא מנצח.בכלל,לדעתי הקטע החזק במוזיקה של הביטלס הוא הסינכרון והתיאום המדהים בין הכלים. השיר שלו i am the walrus תופס אותי כל פעם מחדש.....יא אללה איך בן-אדם יכל להמציא דבר כה גאוני?!. בכל מקרה,ג'ון לנון הוא מוזיקאי מדהים,בן-אדם פחות מדהים (בגלל הזלזול שלו ברינגו סטאר ובהאריסון). ואין לי ספק שהרוח של המוזיקה שלו תלווה את היוצרים המודרנים עד קץ המוזיקה(שזה קץ העולם)
 

wish i was here

New member
יוצר גדול,להקה גדולה

אהובה גם בקרב אנשים שכעיקרון לא אוהבים מטאל בגלל הגאונות של הליריקה והלחן. אם לא שמעתם אותם אני ממליץ שתנסו
 

melancholy man

New member
רק בשביל הצדק ההיסטורי

איירון מיידן מעולם לא עשו לי את זה, וכשהייתי מתבגר שמעתי אותם הרבה (הרבה יותר מידיי, בעיקר אצל חברים), אבל סטיב האריס בהחלט נחשב לבאסיסט חשוב וטוב.
 

Shakty

New member
לא סתם ועוד בשורה אחת עם שועי עולם

אם זה לא נעשה מתוך סרקזם טהור אני מצטער ומוחל בשם כל שאר יושבי הרשימה המכובדת. אירון מיידן ? אז בואו נכניס גם את דיטר בוהלן ואת מייקל בולטון.
 

itaikuskus

New member
רק לא מייקל בולטון

איירון מיידן, כבודם במקומו מונח, אבל הם לא ברמת ההשפעה וגם הפופולריות של יתר היוצרים שהוא ציין.
 

Shakty

New member
זה היה הפוך על הפוך

אתה מסכים איתי שהוא לא שייך לרשימה שם למעלה ?
 
התחלתי לכתוב כמה דברים על לנון

ועל מה שהוא היה בשבילי, אבל הרגשתי שזה לא ממש מסביר - במיוחד לצעירים ביניכם - מה בדיוק הוא (והביטלס) עשו לעולם. כיצד ניתן להסביר את זה, להראות את זה? קשה, בדיעבד. ואז נזכרתי בסרט שראיתי באחד הערוצים אתמול או שלשום. זה היה הסרט "חוף ביקיני" (Bikini Beach), משנת 1964. הסרט היה חלק מסדרת סרטי "חוף" שהופקו בארה"ב בתחילת שנות השישים, ונועדו לקהל של בני נוער. בסרטים האלו לא היתה ממש עלילה, והם היו יותר סרטי "אווירה": החופש הגדול, נערים ונערות על חוף הים, שמש, גלישת גלים, מרוצי-מכוניות, ומוסיקת פופ. במפורסמים מבין הסרטים האלו שיחקו מספר שחקנים קבועים, כששני ה"כוכבים" המרכזיים שלהם היו השחקן-זמר פראנקי אבאלון, והשחקנית אנט פוניצ'לו. אבאלון היה כוכב פופ ענק בארה"ב באותן שנים, ופיתח במקביל קריירת משחק וקריירת מוסיקה. פוניצ'לו לא ממש פיתחה קריירה מוסיקלית, למרות שהיא גם שרה בסרטים, וכמדומני שהוציאה סינגלים. אם להתפלצן לרגע או שניים, הסרטים האלו שיקפו את תרבות הנוער הלבן, מהמעמד הבינוני, באותה תקופה - לפחות את הערכים שהיא קידמה: חופש, מתירנות (יחסית!), דחיית מחוייבויות (לימודים, עבודה, משפחה) לטובת בילויים, אופטימיות ושמחת חיים. אבל באותה מידה הסרטים האלו שיקפו גם את הקרתנות שהיתה אופיינית לצעירים אמריקאיים (ולצערנו, היא עדיין אופיינית להם כיום): אי יכולתם לראות מעבר למה שקורה בסביבתם הקרובה, והחשדנות שהם מגלים כלפי כל דבר "זר". לכן, למרות שהצעירים בסרטים מציגים עצמם כ'מתקדמים' לעומת המבורגים ה'מרובעים', המסר של הסרטים הוא שמרני, קונפורמיסטי. אבל מה קורה ב"חוף ביקיני", ולמה אני מזכירה אותו בשרשור על ג'ון לנון? הקונפליקט המרכזי בסרט הזה בסדרה הוא בין פרנקי, הנער האמריקאי היפה, החביב, הישיר והלא-מתוחכם, לבין "חיפושית תפוח האדמה" (Potato Bug) - כינויו של מוסיקאי אנגלי, חביב הבנות. דמותו של החיפושית היתה מבוססת, ישירות, על הביטלס, כולל התסרוקת וצורת השירה והנגינה (של מקרטני). הוא אפילו הרכיב משקפיים זהות לאלו שלנון אימץ, כמה שנים מאוחר יותר. ה"חיפושית" הוצגה כדמות מגוחכת: הוא נעבעך, שיניו עקומות (במיטב המסורת האנגלית), דיבורו פלצני, בגדיו מצחיקים (משום מה הלבישו אותו בבגדי ספארי) ושיריו עלובים (השירים היו גם כן פארודיה על שירי הביטלס). הבנות אוהבות אותו, אבל הבנים נלחצים: הוא מהווה איום עליהם - על מעמדם בעיני הבנות, ומעמדם בעיני עצמם כחובבי ומבצעי מוסיקה. הם צוחקים עליו ומתנכלים לו, עד הפיוס בסוף. בעינינו, הצופים בסרט בשנת 2005, האירוניה לא יכולה להיות גלויה יותר: במציאות, היו אלו "חיפושיות תפוח האדמה" שהכריעו - הביסו, חיסלו אפילו - את תרבות הפופ האמריקאית שהיתה קיימת עד אז, שלסרטי ה"חוף" היה חלק לא בלתי-משמעותי בה: גל סרטים אלו דעך ממש לנגד עיני המפיקים, בעודם מסריטים את הסרט הזה. שני הסרטים הבאים שהופקו באותה סדרה, לא הצליחו באותה מידה. פרנקי אבאלון שיחק בסרט בתפקיד כפול: בתפקיד הנער החביב, ובתפקיד ה"חיפושית". בסרט הוא שר שני שירים בלבד, בתור ה"חיפושית". הוא אינו שר את הבלדות הרומנטיות ושירי הפופ הקלילים, בהם נודע. ולכך היתה סיבה טובה: הסגנון השמאלצי והקליל, במשקל נוצה, שאפיין את שיריו של אבאלון - ואת שיריהם של מאות זמרים אחרים - נעלם בין לילה, עם הגעת הביטלס לארה"ב, והלהקות הבריטיות האחרות בעקבותיהם. השינוי היה דרמטי, ומהיר. אמנים רבים - וכן כותבי שירים ומפיקים! - מצאו עצמם ללא קריירות. ה"פלישה הבריטית" שינתה לחלוטין את פני החברה האמריקאית, ואת הערכים של בני הנוער והצעירים בגיל הקולג'. יחד עם בוב דילן - שגם הוא היה "אאוטסיידר" בחברה הזו - הם הציגו בפני הצעירים אלטרנטיבה לפנטסיה ולשמרנות הזעיר-בורגנית הלבנה. אלטנרטיבה זו דרשה מהם להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות, לחשוב בעצמם ולהיות נאמנים לאמת הפנימית שלהם, לא לקבל כמובן מאליו את ערכיהם ואורח חייהם של הוריהם, לחפש ביטוי עצמי. לא היה דבר כזה לפני כן - לא בהיקף כזה, בכל אופן (היצירות של סופרי ומשוררי "דור הביט", למשל, הגיעו רק לקהל מצומצם, וכך גם הג'אז המודרני של שנות החמישים). ולמרות התנגדות רחבה לאותה "פלישה בריטית" - בניגוד לאגדה, המוסיקאי הבריטיים לא התקבלו בזרועות פתוחות ברוב המקומות - את כוחות השינוי האלו, לא היה ניתן ממש לעצור. לג'ון לנון היה תפקיד חשוב במהפכה התרבותית הזו. למרות שיצירתו אינה נטולת-פגמים, וכך גם אישיותו, שבדיעבד נראית בעייתית, איננו יכולים להכחיש את השיגיו אלו, או לקחת ממנו את הכבוד המגיע לו.
 

Shakty

New member
מבריק - יקירתי , רק עוד תוספת קטנה

לא רק שהפלישה הבריטית היוותה סכנה ממשית למוסיקה האמריקאית, המצב היה אף יותר מסובך. הכי אופנתי בבריטניה אז היה לחקות את הקול והסגנון השחור (RNB) והרוב המוחלט של הלהקות הללו (כולל הפלוידים שלנו) היו עושים קאברים לשירים אמריקאים. שבוע אחרי שהיה יוצא סינגל לרדיו של להקה אמריקאית, מחליפו הבריטי כבר היה גוזל את מקומו בפליליסט בתחנות הרדיו: אין השמעות-אין מכירות. מרבית האמנים מש סבלו כלכלית מאותה פלישה אך לא יכלו ממש לעשות שום דבר. נהפוך הוא האמריקאים המנים האלו ירדו רצח על כל אמן לבן שניסה לחקות את המוסיקה השחורה (למעט פרסלי) הRIGHTOUES BROTHERS ורוי אורביסון היו הדוגמה המבהקת לכך.
 
המצב היה אפילו יותר מסובך משתארת

אני אנסה לעשות כאן ניתוח מהיר, ואני מתנצלת מראש על השטחיות הבלתי-נמנעת. ראשית, כאשר אנו מדברים על תרבות הפופ האמריקאית של אותם ימים, אנו מדברים בעצם על כמה דברים נפרדים, ושונים מאוד זה מזה. מצד אחד של הזירה, יש לנו את פראנקי אבאלון ודומיו. כולכם בוודאי נחשפתם, בשלב זה או אחר, לשמאלץ של התקופה, מה שנקרא במחוזותינו בטעות "שירי שנות השישים": פול אנקה, ניל סדקה, פט בון ומחליפיהם. אלו היו, בדרך כלל, זמרים (וזמרות) צעירים, יפים, שמכרו שירים נוגים (ולחילופין, קופצניים), במשקל נוצה, וללא שום איכות אמנותית. המימסד אהב אותם, כי הם לא איימו עליו; הם היו חלק ממנו. חברות התקליטים קידמו את הסגנון הזה - בעצם לא סגנון אלא פופ שעבר תהליך "הלבנה" וסניטציה, והיווה אנטי-תזה לרוקנרול שצמח רק כמה שנים קודם לכן. בפינה אחרת של הזירה, נמצאו ה-R&B ותחילת ה"סול" - אולי הזרמים החשובים ביותר באותם ימים. זו היתה מוסיקה עירונית, שחורה, חדשנית וסוחפת. תקצר היריעה כאן מלתאר במה מדובר, עבור מי שאינם יודעים. תחשבו על סטיווי וונדר הקטן (אז, עדיין ילד), על ריי צ'ארלס, על כל אמני טאמלה מוטאון שצמחו אז - מארווין גיי, הסופרימס, הטמפטיישנס ומאות אחרים - על כותבי שירים כגון הולנד/דוז'יר/הולנד ואחרים. זהו עולם בפני עצמו - עולם מופלא - שהחל לצבור תאוצה החל משנת 1962, ושנות השישים היו שנותיו הגדולות. בפינה השלישית של הזירה, אנו מוצאים את להקות הבנות (שחלקן חופף את הקטגוריה הקודמת), את פיל ספקטור ו"חומת הסאונד" שלו, את קרול קינג ומה-שמו גופין, אז בעלה, שפעלו ככותבי שירי פופ לנ"ל. בפינה הרביעית, אנו מוצאים את זרם ה-surf, שהתפתח בקליפורניה בתחילת שנות השישים, ונציגיו הבולטים היו, כמובן, הביץ' בויז. בפינה החמישית (נו שוין, אני לא יודעת לספור) אנו מוצאים את גל תחיית הפולק, שתחילתו עוד בשנות החמישים. הגל הזה תפש פופולריות של ממש רק בסוף העשור ההוא ובתחילת שנות השישים, מסיבות שונות. בשלב בו הביטלס הגיעו לארה"ב, סוף 63/תחילת 64, בוב דילן כבר היה כוכב גדול בז'אנר הזה, אבל ההפרדה המוחלטת בין חובבי הפולק לחובבי הפופ/רוק מנעה השפעה הדדית בין הז'אנרים - לפחות למשך כמה חודשים (שאז זה היה הרבה מאוד זמן). בפינה השישית אנו מוצאים את בני הדור המבוגר יותר, שלא סבלו פופ, רוק, פולק, ג'אז או כל דבר שאיתגר אותם. אלו הקשיבו לשירים ממחזמרים (שהיו שוס גדול בשנות השישים), למוסיקה קלאסית-קלה שנוגנה ע"י תזמורות, והדבר הכי מאתגר שהם הסכימו להאזין לו היו שירים של ברט בכרך והאל דייויד (ומאוחר יותר, ג'ימי ווב). בפינה השביעית נמצאים ספיחי גל ה-novelty של שנות החמישים: שירים הומוריסטיים ודחקות שונות, שהוקלטו לשם הצחקת הציבור. הדבר הכי דומה לזה שקיים היום, זה ה-crazy frog. בפינה השמינית נמצאת מוסיקת הקאנטרי, שהיתה פופולרית בעיקר בדרום ארה"ב, ולא חדרה למיינסטרים האמריקאי עד שנים רבות לאחר מכן. שכחתי פינה כלשהי? התמונה הזו השתנתה באופן דרמטי עם בוא הביטלס והלהקות הבריטיות. אבל כל אחת מהפינות הושפעה בצורה שונה. תקליטי ה-novelty נעלמו לגמרי. הקאנטרי והפולק המשיכו בפינות שלהם, לפחות למשך זמן מה. גל ה-surf נעלם, והביץ' בויז התפתחו לכיוונים אחרים, כזכור. הסול, R&B ולהקות הבנות היו אהובים על הלהקות הבריטיות, שהקליטו גרסאות כיסוי לשירים - כולל להיטים! - אמריקאיים. ז'אנרים אלו סבלו מפגיעה כלכלית מסויימת עקב כך, כפי ששאקטי ציין. אבל הסול וה-R&B הצליחו להתגבר על הפגיעה והתפתחו במשך השנים הבאות. לעומת זאת, להקות הבנות וכותביהן, וערכי ההפקה של פיל ספקטור בכלל, ירדו מגדולתם, למרות האהדה של הבריטים,(הסטונס, למשל) ולמרות שספקטור עשה דברים מעניינים גם בהמשך (אייק וטינה טרנר, לדוגמא). הנזק הכי גדול נגרם, כאמור, לפופ הסינטטי של התקופה - לפראנקי אבאלון ודומיו, שנעלמו מהשטח בין לילה. הבריטים הציעו תחליף יותר מציאותי, יותר מרגש, יותר סקסי. במקביל, זכו אמני בלוז וותיקים לעדנה. המוסיקאים הבריטיים, שהעריצו את אמני הבלוז הוותיקים, הביאו את שמם ואת יצירתם לתודעת ההמונים בארה"ב, בדרך בה הם לא נודעו קודם לכן. יש לזכור שמרבית הציבור האמריקאי - הלבן, מהמעמד הבינוני - לא נחשף מעולם לבלוז אמיתי, והמפגש הראשון שלהם אתו היה דרך הסטונס, והאנימלז, והיארדבירדז. פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל היו נשארים אלמונים, אלמלא סיד בארט היה לוקח את שמותיהם ללהקתו. אמני בלוז אלו זכו להתעניינות חדשה, גדולה בהרבה משידעו בצעירותם, ורבים מהם פיתחו קריירה שניה, באותם ימים - בזכותם של הנערים עקומי-השיניים מבריטניה. אך ההתנגדות הממסדית האמריקאית ל"פלישה הבריטית" נבעה לא מהשינויים הכלכליים שהיא יצרה בתעשיית המוסיקה, אלא מההבדלים התרבותיים בין בריטניה לארה"ב. הסרט עליו כתבתי ממחיש את הנקודה הזו בצורה מצויינת. הבריטים פשוט נראו זרים ומוזרים, הם נראו כחכמים ומשכילים יותר (דבר שנתפש גם הוא כאיום), וכמובן - הדבר החשוב ביותר - הם נתפשו כמי שמפירים את הנורמות, כפראים שהולכים להשחית את הנוער, להסיט אותו מדרך הישר. ישנן עדויות רבות של אמנים בריטיים על היחס המשפיל, האלים, הנצלני והמפחיד לו זכו בסיבובי ההופעות בארה"ב בשנות השישים, מצד מפיקי-ההופעות, פרנסי הערים בהן הופיעו, נציגי חברות התקליטים האמריקאיות, נציגי איגוד המוסיקאים האמריקאי, ומצד המשטרה. זה לא היה קל ונחמד כפי שזה הוצג בספרי ההסטוריה, עד לפני זמן לא רב.
 

thezanani

New member
קישור.ועכשיו.

מייק אייבורי ואקסל סלאש כן ופראנקי אבאלון לא?
 

itaikuskus

New member
שטחיות שטחיות

אבל עד כדי כך? "בפינה הרביעית, אנו מוצאים את זרם ה-surf, שהתפתח בקליפורניה בתחילת שנות השישים, ונציגיו הבולטים היו, כמובן, הביץ' בויז. " הביץ' בויז הרגו את הסרף. אם כבר היית מזכירה את דיק דייל/לינק ריי/ונצ'ורז או אפילו את השאדואוז (למרות שהם לא בדיוק סרף), אבל את הביץ' בויז? הביץ' בויז התלהבו מהסאונד, והחליטו לעשות את זה פופי יותר, עם מלים על בחורות וגלישה. מטרת הסרף הייתה לנסות להעביר לפלסטיק את התחושה המופלאה שבגלישת גלים, המטרה של בריאן ווילסון היתה לממן את הצרכים הנרקוטים שלו.
 

itaikuskus

New member
עוד

מעבר להרס של הביץ' בויז, בשלב מסוים כבר לא ניתן היה להבדיל בין הסרף לרוקנרול/גאראז'. הריפים דומים, הרבה להקות רוקנרול חיקו את הצליל ריברב של הסרף (ניתן לשמוע את ההשפעות בהרבה להקות פסיכדליות אמריקאיות כמו the 13th floor elevators,jefferson airplane,the doors) ובעצם הגבולות בין הסגנונות היטשטשו, וכנראה שגם הצורך באיזה סולן שינענע על הבמה, הרג את הסגנון הזה, לפחות כפי שהוא היה מוכר עד אז.
 
יש כאן התפתחות מעניינת

ביחס שבין הסרף לגראז'. שורשי הגראז' היו בתקופה המקבילה לסרף, בתחילת שנות השישים - אבל האתוס שלו היה שונה מאוד - אפילו הפוך - לזה של הסרף. הפרוטו-גראז' הזה, אם תרצה לקרוא לו כך, היה נחלתם של סטודנטים בקולג', והוא היה אנטי-קונפורמיסטי. לעומת הסרף, שדיבר על מנעמי החיים, ועל רומנטיקה קלה, להקות כמו הקינגסמן (עם "לואי לואי", אחד השירים החשובים ביותר בתולדות הרוק), היו בוטות בהרבה והיו קרובות ברוחן יותר ל"מרד הנעורים" מאשר הסרף. בואן של הלהקות הבריטיות - ובעיקר הסטונס - היה הקטליזטור לו נזקקו ע"מ להפוך את תת-התרבות הזו לגראז' המוכר לנו. במקביל, בוודאי שלסרף היתה השפעה *מוסיקלית* לטווח ארוך, על כך אין וויכוח. אבל כאתוס, הוא נגמר עם בוא הלהקות הבריטיות.
 
למעלה