המצב היה אפילו יותר מסובך משתארת
אני אנסה לעשות כאן ניתוח מהיר, ואני מתנצלת מראש על השטחיות הבלתי-נמנעת. ראשית, כאשר אנו מדברים על תרבות הפופ האמריקאית של אותם ימים, אנו מדברים בעצם על כמה דברים נפרדים, ושונים מאוד זה מזה. מצד אחד של הזירה, יש לנו את פראנקי אבאלון ודומיו. כולכם בוודאי נחשפתם, בשלב זה או אחר, לשמאלץ של התקופה, מה שנקרא במחוזותינו בטעות "שירי שנות השישים": פול אנקה, ניל סדקה, פט בון ומחליפיהם. אלו היו, בדרך כלל, זמרים (וזמרות) צעירים, יפים, שמכרו שירים נוגים (ולחילופין, קופצניים), במשקל נוצה, וללא שום איכות אמנותית. המימסד אהב אותם, כי הם לא איימו עליו; הם היו חלק ממנו. חברות התקליטים קידמו את הסגנון הזה - בעצם לא סגנון אלא פופ שעבר תהליך "הלבנה" וסניטציה, והיווה אנטי-תזה לרוקנרול שצמח רק כמה שנים קודם לכן. בפינה אחרת של הזירה, נמצאו ה-R&B ותחילת ה"סול" - אולי הזרמים החשובים ביותר באותם ימים. זו היתה מוסיקה עירונית, שחורה, חדשנית וסוחפת. תקצר היריעה כאן מלתאר במה מדובר, עבור מי שאינם יודעים. תחשבו על סטיווי וונדר הקטן (אז, עדיין ילד), על ריי צ'ארלס, על כל אמני טאמלה מוטאון שצמחו אז - מארווין גיי, הסופרימס, הטמפטיישנס ומאות אחרים - על כותבי שירים כגון הולנד/דוז'יר/הולנד ואחרים. זהו עולם בפני עצמו - עולם מופלא - שהחל לצבור תאוצה החל משנת 1962, ושנות השישים היו שנותיו הגדולות. בפינה השלישית של הזירה, אנו מוצאים את להקות הבנות (שחלקן חופף את הקטגוריה הקודמת), את פיל ספקטור ו"חומת הסאונד" שלו, את קרול קינג ומה-שמו גופין, אז בעלה, שפעלו ככותבי שירי פופ לנ"ל. בפינה הרביעית, אנו מוצאים את זרם ה-surf, שהתפתח בקליפורניה בתחילת שנות השישים, ונציגיו הבולטים היו, כמובן, הביץ' בויז. בפינה החמישית (נו שוין, אני לא יודעת לספור) אנו מוצאים את גל תחיית הפולק, שתחילתו עוד בשנות החמישים. הגל הזה תפש פופולריות של ממש רק בסוף העשור ההוא ובתחילת שנות השישים, מסיבות שונות. בשלב בו הביטלס הגיעו לארה"ב, סוף 63/תחילת 64, בוב דילן כבר היה כוכב גדול בז'אנר הזה, אבל ההפרדה המוחלטת בין חובבי הפולק לחובבי הפופ/רוק מנעה השפעה הדדית בין הז'אנרים - לפחות למשך כמה חודשים (שאז זה היה הרבה מאוד זמן). בפינה השישית אנו מוצאים את בני הדור המבוגר יותר, שלא סבלו פופ, רוק, פולק, ג'אז או כל דבר שאיתגר אותם. אלו הקשיבו לשירים ממחזמרים (שהיו שוס גדול בשנות השישים), למוסיקה קלאסית-קלה שנוגנה ע"י תזמורות, והדבר הכי מאתגר שהם הסכימו להאזין לו היו שירים של ברט בכרך והאל דייויד (ומאוחר יותר, ג'ימי ווב). בפינה השביעית נמצאים ספיחי גל ה-novelty של שנות החמישים: שירים הומוריסטיים ודחקות שונות, שהוקלטו לשם הצחקת הציבור. הדבר הכי דומה לזה שקיים היום, זה ה-crazy frog. בפינה השמינית נמצאת מוסיקת הקאנטרי, שהיתה פופולרית בעיקר בדרום ארה"ב, ולא חדרה למיינסטרים האמריקאי עד שנים רבות לאחר מכן. שכחתי פינה כלשהי? התמונה הזו השתנתה באופן דרמטי עם בוא הביטלס והלהקות הבריטיות. אבל כל אחת מהפינות הושפעה בצורה שונה. תקליטי ה-novelty נעלמו לגמרי. הקאנטרי והפולק המשיכו בפינות שלהם, לפחות למשך זמן מה. גל ה-surf נעלם, והביץ' בויז התפתחו לכיוונים אחרים, כזכור. הסול, R&B ולהקות הבנות היו אהובים על הלהקות הבריטיות, שהקליטו גרסאות כיסוי לשירים - כולל להיטים! - אמריקאיים. ז'אנרים אלו סבלו מפגיעה כלכלית מסויימת עקב כך, כפי ששאקטי ציין. אבל הסול וה-R&B הצליחו להתגבר על הפגיעה והתפתחו במשך השנים הבאות. לעומת זאת, להקות הבנות וכותביהן, וערכי ההפקה של פיל ספקטור בכלל, ירדו מגדולתם, למרות האהדה של הבריטים,(הסטונס, למשל) ולמרות שספקטור עשה דברים מעניינים גם בהמשך (אייק וטינה טרנר, לדוגמא). הנזק הכי גדול נגרם, כאמור, לפופ הסינטטי של התקופה - לפראנקי אבאלון ודומיו, שנעלמו מהשטח בין לילה. הבריטים הציעו תחליף יותר מציאותי, יותר מרגש, יותר סקסי. במקביל, זכו אמני בלוז וותיקים לעדנה. המוסיקאים הבריטיים, שהעריצו את אמני הבלוז הוותיקים, הביאו את שמם ואת יצירתם לתודעת ההמונים בארה"ב, בדרך בה הם לא נודעו קודם לכן. יש לזכור שמרבית הציבור האמריקאי - הלבן, מהמעמד הבינוני - לא נחשף מעולם לבלוז אמיתי, והמפגש הראשון שלהם אתו היה דרך הסטונס, והאנימלז, והיארדבירדז. פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל היו נשארים אלמונים, אלמלא סיד בארט היה לוקח את שמותיהם ללהקתו. אמני בלוז אלו זכו להתעניינות חדשה, גדולה בהרבה משידעו בצעירותם, ורבים מהם פיתחו קריירה שניה, באותם ימים - בזכותם של הנערים עקומי-השיניים מבריטניה. אך ההתנגדות הממסדית האמריקאית ל"פלישה הבריטית" נבעה לא מהשינויים הכלכליים שהיא יצרה בתעשיית המוסיקה, אלא מההבדלים התרבותיים בין בריטניה לארה"ב. הסרט עליו כתבתי ממחיש את הנקודה הזו בצורה מצויינת. הבריטים פשוט נראו זרים ומוזרים, הם נראו כחכמים ומשכילים יותר (דבר שנתפש גם הוא כאיום), וכמובן - הדבר החשוב ביותר - הם נתפשו כמי שמפירים את הנורמות, כפראים שהולכים להשחית את הנוער, להסיט אותו מדרך הישר. ישנן עדויות רבות של אמנים בריטיים על היחס המשפיל, האלים, הנצלני והמפחיד לו זכו בסיבובי ההופעות בארה"ב בשנות השישים, מצד מפיקי-ההופעות, פרנסי הערים בהן הופיעו, נציגי חברות התקליטים האמריקאיות, נציגי איגוד המוסיקאים האמריקאי, ומצד המשטרה. זה לא היה קל ונחמד כפי שזה הוצג בספרי ההסטוריה, עד לפני זמן לא רב.