CelimeVolkana
New member
אמת.
היא סגרה את הדלת, וחיכה בשובבות, תנועותיה היו חתוליות וגמישות. פיטר הביט בה, היא היתה שלו, לפירטי פרטים. הוא יצר אותה, הפיה שלו מהאגדות, הנימפה, הסירנה, האלה. היא החלה מתקדמת לעברו עיניה בורקות בכחול שהו העניק להן, מישחק קל של ירוק וטורקיז נחבא בהן, כמו סודותיה. עוד ליפני שהתישבה על המיטה פיטר כבר נע לנקודה. הוא ידע לצפות כל מהלך שלה. בשבועיים שהם בילו יחד, מרגע שבו נוצרה הוא חזה כיצד תתנהג בכל רגע. היא לא היתה יצור אנושי אמיתי, והמחשבה עדיין לא היתה מפותחת מספיק כדי להמציא דבר מה חדש, היא היתה נוסחה אחת ארוכה ומסובכת. הוא ישב במעבדה החשוכה ההיא כל כך הרבה זמן, מנסה להבין איך להעביר אותה צעד אחד הלאה. אך זה היה הדבר שפיספס. הוא השאיר אותה כך, חסרת מקוריות, חסרת רגישות, חסרת מצפון. הוא התקרב אליה מלטף את תלתליה הבהירים. היא הזיזה את גופה ימינה נשענת על ידה הוא הביט בה בילבול, היא היתה אמורה לזוז שמאלה. הוא הפנה את מבטו למקום בו ציפה שהי תהיה."אני כאן" היא אמרה, משועשעת. היא קמה. "מה קרה, למה אתה מודאג כל כך?" היא הופיע מאחוריו במהירות על אנושית, אחת המתנות שהוא נתן לה. "הרגע פיטר" היא לחשה באוזנו "הרגע" היא הופיע שוב לפניו. "אל תפחד מימני פיטר" היא אמרה מתקרבת אליו, מחזיקה את ידו בעוצמה. הוא התחיל התנשף. "אל תדאג" הוא לכח צעד אחורה. "פיטר" היא לחשה לו מופיע מימין, הוא הסתובב לכיוונה. "פיטר" היא זימרה בליגלוג חוזרת לעמוד לפניו. "חשבתי שאתה אוהב אותי" היא אמרה בתמימות מעושה, הוא החל ללכת אחורה, היא התקרבה אליו. "עזבי אותי" הוא אמר מפוחד. "אבל למה?" היא שאלה מתקרבת אליו יותר ויותר, לא ממהרת. הוא החליק על דבר מה ונפל. "את הלא מפחד מימני, נכון פיטר" היא שאלה נעמדת ליד רגליו הוא ניסה לזחול אחורה. היא הילכה סביבו. "מה עשיתי?" הוא לחש עיניו נפערות באימה. היא נעצרה מאחורי ראשו. היא הסתובבה הביטה בעיניו ואמרה בקול מהול ברחמים "אתה לא עשיתה דבר, זו אני שעשיתי הכל". היא זינקה לאוויר ולנשימה בהולה אחת, כל נראה לו, נותרה שם עומדת ומביטה בו כמעט מהתיקרה. באותם רגעים הוא הבין, היא עדיין היתה נוסחה ארוכה אחת, הוא היה צריך לחזות את זה. אך ליפני שהספיק לפעול, היא צללה מטה, מרסקת את גולגלתו ברגלה היחפה. *** העלטה עטפה אתם, רחל נצמדה יותר ויותר אל יהושוע. "למה?" היא לחשה לאוזנו, "חשבתי שהפיזיקה והכימיה הם אלו שהרסו אותנו אז, הרסו את העולם." "זה נכון" אמר מיכאל וליטף את ראשה היא רק בת 12, פעם בנות גילה לא היו צריכות לחשוב על כאלה דברים. "אז למה כולם כל כך רצו את הספר שלנו?" "כי הם רצו לדעת יותר, את מבינה יקירתי הידע שלך נותן לך כמעט את האפשרות לחזות את העתיד" "לא נכון, זה רק בערך. ובכלל למי אכפת איך אבן תיפול? או אם חומר יהפוך לירוק אם אני אזרוק את האבן לשם?" "לאנשים אכפת אo האבן תפגע במישהו או אם האבן תהפוך משהו לרעל." "למה שמישהו ירצה לעשות כזה דבר?" רחל שאלה עיניה החומות נפערות בתמיהה. "ששש... אל תחשבי על זה יקירתי" יהושוע לחש לה. 'ישמרו עליי הקדוש ברוך הוא. איך היא נשארה תמימה כל כך בעולם הזה?' הוא חשב. עד שהרעשים בחוץ נדמו רחל כבר ישנה מתכרבלת בחיקו. יהושוע כרח את ידיו סביבה, היא היתה התלמידה שלו, זו שתדאג לשמור את הידע שלו ולא לתת אותו לאיש, לעולם. העולם לא מוכן לזה, ועד שהוא יגלה הכל מחדש, כך הוא קיווה, הם ילמדו שאסור להשתמש בו. "הם כבר הלכו?" רחל שאלה ישנונית. "כן, ילדתי" הוא אמר. היא קמה והתמתחה. "כדאי שנלך, אחרת לא נספיק למצוא את המכסה הבא." היא אמרה לו וטפסה את ידו. הם הילכו ככה כבר שנים. פעם גדעון היה איתם, אבל "רודפי ידע" (כפי שכינתה אותם רחל) תפסו אותו. יהושוע התפלל באדיקות יתרה כמה חודשים בתקווה שהם לא עינו אותו יותר מידי ליפני שגילו שהוא באמת לא יודע כלום. עכשיו היא היתה העינים שלו והוא היה המדריך שלה. הם הלכו בחושך ואז הוא הרגיש את השמש על עורו. "יש מישהו על הדרך, אני חושבת שזו דבורה" הודיעה רחל אחרי כשעתיים של הליכה. "שנרד מהשביל?" הוא שאל. "אין טעם, היא כבר ראתה אותנו". הדמות התקרבה אליהם "רחל! יהושוע! כמה טוב לראות אתכם." היא אמרה. "כן זו דבורה" יהושוע אישר. אי אפשר היה לטעות בזיהוי קולה, הוא זכר מאות קולות ורק היא הגתה את הריש בצורה מתגלגלת כל כך והבליעה כמעט לגמרי את הלמד. "בואו" דבורה אמרה מושכת את ידה של רחל. "עוד מעט הלילה ירד, וזה לא רעיון טוב להסתובב פה בלילה." "זה לא רעיון טוב להסתובב בשום מקום בלילה" ציין כבדרך אגב יהושוע "אבל יש מקומות שבמיוחד לא כדאי. כשנגיע לבית שלי נהיה בטוחים." "מזמן לא הינו אצלך" אמרה רחל. "באמת, איפה הייתם?" "אצל אברהם ואצל יחזקאל" ענתה רחל בעגמומיות, "והם עדין לא נחמדים אליי, הם מדברים רק עם יהושוע" "אברהם קצת מודאג, אל תכעסי" ענתה לה דבורה 'הם לא היו צריכים ללכת אל אברהם, יש לו מספיק דאגות על הראש גם ככה' אבל אז דבורה נעצרה לרגע 'הם חיבים ללכת אל מישהו. אסור להם להשאר במקום אחד, לעולם'. הם הגיעו אל ביתה של דבורה. כמו רב הבתים בשלושת העשורים האחרונים אלו היו הריסות של מיבנה מלפני המלחמה עם גג מאולתר. עשן יצא מחור בגג וריח טוב של משהו מתבשל עלה בנחיריהם. "אני רואה שלאה למדה לבשל לא פחות טוב מאימה" אמר יהושוע בחיוך. הוא מיהר להיווכח שלא טעה. למרות שלא היה הרבה לאה הפליאה להכין תבשיל מארנבת עם כמה ירקות שלא זיהה. לאה היתה בת גילה של רחל, אבל הן היו כל כך שונות. המבט של רחל היה תמים, סקרן, מלאכי. ולאה כבר היתה בוגרת והמבט שלה היה עצוב, עצב מוזר מהול באושר כמו אצל רב האנשים שראה, אבל עצב. ***
היא סגרה את הדלת, וחיכה בשובבות, תנועותיה היו חתוליות וגמישות. פיטר הביט בה, היא היתה שלו, לפירטי פרטים. הוא יצר אותה, הפיה שלו מהאגדות, הנימפה, הסירנה, האלה. היא החלה מתקדמת לעברו עיניה בורקות בכחול שהו העניק להן, מישחק קל של ירוק וטורקיז נחבא בהן, כמו סודותיה. עוד ליפני שהתישבה על המיטה פיטר כבר נע לנקודה. הוא ידע לצפות כל מהלך שלה. בשבועיים שהם בילו יחד, מרגע שבו נוצרה הוא חזה כיצד תתנהג בכל רגע. היא לא היתה יצור אנושי אמיתי, והמחשבה עדיין לא היתה מפותחת מספיק כדי להמציא דבר מה חדש, היא היתה נוסחה אחת ארוכה ומסובכת. הוא ישב במעבדה החשוכה ההיא כל כך הרבה זמן, מנסה להבין איך להעביר אותה צעד אחד הלאה. אך זה היה הדבר שפיספס. הוא השאיר אותה כך, חסרת מקוריות, חסרת רגישות, חסרת מצפון. הוא התקרב אליה מלטף את תלתליה הבהירים. היא הזיזה את גופה ימינה נשענת על ידה הוא הביט בה בילבול, היא היתה אמורה לזוז שמאלה. הוא הפנה את מבטו למקום בו ציפה שהי תהיה."אני כאן" היא אמרה, משועשעת. היא קמה. "מה קרה, למה אתה מודאג כל כך?" היא הופיע מאחוריו במהירות על אנושית, אחת המתנות שהוא נתן לה. "הרגע פיטר" היא לחשה באוזנו "הרגע" היא הופיע שוב לפניו. "אל תפחד מימני פיטר" היא אמרה מתקרבת אליו, מחזיקה את ידו בעוצמה. הוא התחיל התנשף. "אל תדאג" הוא לכח צעד אחורה. "פיטר" היא לחשה לו מופיע מימין, הוא הסתובב לכיוונה. "פיטר" היא זימרה בליגלוג חוזרת לעמוד לפניו. "חשבתי שאתה אוהב אותי" היא אמרה בתמימות מעושה, הוא החל ללכת אחורה, היא התקרבה אליו. "עזבי אותי" הוא אמר מפוחד. "אבל למה?" היא שאלה מתקרבת אליו יותר ויותר, לא ממהרת. הוא החליק על דבר מה ונפל. "את הלא מפחד מימני, נכון פיטר" היא שאלה נעמדת ליד רגליו הוא ניסה לזחול אחורה. היא הילכה סביבו. "מה עשיתי?" הוא לחש עיניו נפערות באימה. היא נעצרה מאחורי ראשו. היא הסתובבה הביטה בעיניו ואמרה בקול מהול ברחמים "אתה לא עשיתה דבר, זו אני שעשיתי הכל". היא זינקה לאוויר ולנשימה בהולה אחת, כל נראה לו, נותרה שם עומדת ומביטה בו כמעט מהתיקרה. באותם רגעים הוא הבין, היא עדיין היתה נוסחה ארוכה אחת, הוא היה צריך לחזות את זה. אך ליפני שהספיק לפעול, היא צללה מטה, מרסקת את גולגלתו ברגלה היחפה. *** העלטה עטפה אתם, רחל נצמדה יותר ויותר אל יהושוע. "למה?" היא לחשה לאוזנו, "חשבתי שהפיזיקה והכימיה הם אלו שהרסו אותנו אז, הרסו את העולם." "זה נכון" אמר מיכאל וליטף את ראשה היא רק בת 12, פעם בנות גילה לא היו צריכות לחשוב על כאלה דברים. "אז למה כולם כל כך רצו את הספר שלנו?" "כי הם רצו לדעת יותר, את מבינה יקירתי הידע שלך נותן לך כמעט את האפשרות לחזות את העתיד" "לא נכון, זה רק בערך. ובכלל למי אכפת איך אבן תיפול? או אם חומר יהפוך לירוק אם אני אזרוק את האבן לשם?" "לאנשים אכפת אo האבן תפגע במישהו או אם האבן תהפוך משהו לרעל." "למה שמישהו ירצה לעשות כזה דבר?" רחל שאלה עיניה החומות נפערות בתמיהה. "ששש... אל תחשבי על זה יקירתי" יהושוע לחש לה. 'ישמרו עליי הקדוש ברוך הוא. איך היא נשארה תמימה כל כך בעולם הזה?' הוא חשב. עד שהרעשים בחוץ נדמו רחל כבר ישנה מתכרבלת בחיקו. יהושוע כרח את ידיו סביבה, היא היתה התלמידה שלו, זו שתדאג לשמור את הידע שלו ולא לתת אותו לאיש, לעולם. העולם לא מוכן לזה, ועד שהוא יגלה הכל מחדש, כך הוא קיווה, הם ילמדו שאסור להשתמש בו. "הם כבר הלכו?" רחל שאלה ישנונית. "כן, ילדתי" הוא אמר. היא קמה והתמתחה. "כדאי שנלך, אחרת לא נספיק למצוא את המכסה הבא." היא אמרה לו וטפסה את ידו. הם הילכו ככה כבר שנים. פעם גדעון היה איתם, אבל "רודפי ידע" (כפי שכינתה אותם רחל) תפסו אותו. יהושוע התפלל באדיקות יתרה כמה חודשים בתקווה שהם לא עינו אותו יותר מידי ליפני שגילו שהוא באמת לא יודע כלום. עכשיו היא היתה העינים שלו והוא היה המדריך שלה. הם הלכו בחושך ואז הוא הרגיש את השמש על עורו. "יש מישהו על הדרך, אני חושבת שזו דבורה" הודיעה רחל אחרי כשעתיים של הליכה. "שנרד מהשביל?" הוא שאל. "אין טעם, היא כבר ראתה אותנו". הדמות התקרבה אליהם "רחל! יהושוע! כמה טוב לראות אתכם." היא אמרה. "כן זו דבורה" יהושוע אישר. אי אפשר היה לטעות בזיהוי קולה, הוא זכר מאות קולות ורק היא הגתה את הריש בצורה מתגלגלת כל כך והבליעה כמעט לגמרי את הלמד. "בואו" דבורה אמרה מושכת את ידה של רחל. "עוד מעט הלילה ירד, וזה לא רעיון טוב להסתובב פה בלילה." "זה לא רעיון טוב להסתובב בשום מקום בלילה" ציין כבדרך אגב יהושוע "אבל יש מקומות שבמיוחד לא כדאי. כשנגיע לבית שלי נהיה בטוחים." "מזמן לא הינו אצלך" אמרה רחל. "באמת, איפה הייתם?" "אצל אברהם ואצל יחזקאל" ענתה רחל בעגמומיות, "והם עדין לא נחמדים אליי, הם מדברים רק עם יהושוע" "אברהם קצת מודאג, אל תכעסי" ענתה לה דבורה 'הם לא היו צריכים ללכת אל אברהם, יש לו מספיק דאגות על הראש גם ככה' אבל אז דבורה נעצרה לרגע 'הם חיבים ללכת אל מישהו. אסור להם להשאר במקום אחד, לעולם'. הם הגיעו אל ביתה של דבורה. כמו רב הבתים בשלושת העשורים האחרונים אלו היו הריסות של מיבנה מלפני המלחמה עם גג מאולתר. עשן יצא מחור בגג וריח טוב של משהו מתבשל עלה בנחיריהם. "אני רואה שלאה למדה לבשל לא פחות טוב מאימה" אמר יהושוע בחיוך. הוא מיהר להיווכח שלא טעה. למרות שלא היה הרבה לאה הפליאה להכין תבשיל מארנבת עם כמה ירקות שלא זיהה. לאה היתה בת גילה של רחל, אבל הן היו כל כך שונות. המבט של רחל היה תמים, סקרן, מלאכי. ולאה כבר היתה בוגרת והמבט שלה היה עצוב, עצב מוזר מהול באושר כמו אצל רב האנשים שראה, אבל עצב. ***
