J u s t M a y a
New member
תודה.. |נבוך| 
אמ.
- פותח הנושא J u s t M a y a
- פורסם בתאריך
J u s t M a y a
New member
../images/Emo122.gif כן.
אפשר להגיד שאני תולעת ספרים.
אפשר להגיד שאני תולעת ספרים.
J u s t M a y a
New member
אממ.. אני אעלה את זה לכאן. ../images/Emo122.gif
"עכשיו, ג'רארד, תחזור אחריי." ג'רארד הנהן, נרגש. "הרי את.." "הרי את.." "מקודשת לי.." "מקודשת לי.." "בטבעת נישואין זו.." "בטבעת נישואין זו.." "כדת משה וישראל.." "כדת משה וישראל." ג'רארד הוציא את הטבעת הזהובה מתוך הקופסה שהחזיקה לנה, בת דודתה, וענד את הטבעת, רועד מהתרגשות, על אצבעה של לוסי. הוא הוריד ברעד את ההינומה השקופה מראשה של לוסי והביט בה בהתרגשות. היא חייכה אליו. האישה שלו. ההינומה השקופה נשרה על החופה הלבנה, המקושטת בורדים אדומים, וג'רארד אחז במותנה של לוסי ונשק לה. האורחים מחאו כפיים בחוזקה, אבל ג'רארד לא שם לב. היה נדמה לו שרק הוא ולוסי שם והנשיקה הזאת תימשך לנצח. לבסוף הוא ניתק מלוסי, כשליבו עדיין רוטט כמו משוגע, וחייך אליה. האורחים מחאו כפיים ולוסי חייכה אליו את החיוך המוכר והמרגיע שלה, והוא ידע שהנה, זהו זה, היא כבר שלו ושום דבר לא יפריד ביניהם. היה נדמה לו שהוא טובע בתוך עיניה הכחולות באותו רגע. "חומד.." לחשה לו לוסי, "הכוס!" "אוה, כן," הסמיק ג'רארד, אבל ההתרגשות לא פגה ממנו. הוא הסתכל על כוס הזכוכית שנחה על הרצפה המכוסה בורדים והרגיש את ידה של לוסי אוחזת בידו בהתרגשות, כשחזר על מה ששינן לילות רבים לפני כן, בתקווה שלא ישכח את השורות דווקא ברגע הכי חשוב: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אעלה על ראש שמחתי.." וניפץ את הכוס. האורחים שוב מחאו כפיים וג'רארד הסתובב אל לוסי. לוסי שלו. ונשק לה. הנשיקה שמאחדת אותם לנצח. שיר החופה שלהם התחיל להישמע וג'רארד ניתק מלוסי והביט בה בהתרגשות. עיניה נצצו. האורחים החלו לעלות לחופה ולחבק אותם, וג'רארד ראה שם פרצופים שלא ראה מעולם ושחיבקו אותו כאילו היה הבן שלהם לפחות, או משהו כזה. זה היה מוזר, אבל נעים בו זמנית. ובין כל המולת הפרצופים והחיוכים והחיבוקים, לוסי חייכה אליו, לוסי שלו, ורק חיוכה נחרט בראשו. האורחים ירדו מהחופה עד מהרה והסלואו הראשון החל להישמע. ג'רארד לקח את ידה של לוסי ואחז במותניה, מרגיש האדם הכי מאושר בעולם כשגופה החמים נצמד לגופו וחַזָה היה צמוד לשלו. הוא חיבק את לוסי ולחש באוזנה: "לוסי ווי, אני אוהב אותך." לוסי צחקה צחוק שרק הוא שמע ולחשה לו גם היא: "ג'רארד ווי, בעלי היקר, אני אוהבת אותך יותר." ג'רארד פיזם באוזנה את שיר החופה שלהם, Early Sunsets Over Monroeville, השיר האהוב על לוסי. שום דבר לא יפריד ביניהם. "אז איך את מרגישה בתור אישה נשואה, גברת ווי?" לחש ג'רארד לתוך אוזנה. "הו יקירי, כמה מתחשב מצדך לשאול את זה! טוב מאוד, תודה, דארלינג," לחשה לוסי גם היא בחיקוי של דודה חפציבה הזקנה, מהצד שלה, במבטא בריטי מטופש, בתקווה שהדודה לא תחליט לעבור שם בדיוק באותו רגע. הסלואו השקט נגמר ושיר חדש וקצבי החל להתנגן ברקע. קבוצת חברים משכה את לוסי לרקוד. "בוא!" היא קראה לג'רארד ומשכה בידו. הוא חייך, אף על פי ששנא שירים קצביים, והלך אחריה. כל הזרקורים הצבעוניים הופנו אליהם כשרקדו, ולוסי הרגישה שראשה בעננים. אחרי שנגמר השיר התחיל שיר חדש ואחריו עוד שיר, עד שג'רארד הציץ בשעון וראה שהגיע הזמן לעלות לבמה ולהופיע עם ההפתעה שהכין ללוסי – שיר שכתב והלחין במיוחד בשבילה. הוא טפח על כתפה של לוסי ואמר: "אני כבר חוזר, מותק," ופניה המופתעות של לוסי נעלמו בקהל. הוא תפס בזרועו של בוב, ואמר לו ולריי שעמד לידו: "תאספו את פרנק ומייקי ותגידי להם לעלות לבמה בעוד 5 דקות, אוקיי?" ג'רארד רץ משם כדי לארגן את הבמה. הוא נתקל במייקי בדרך. "הי, מייקי, בדיוק חיפשתי אותך!" קרא בשמחה. "אתה יכול לעלות עם הציוד לבמה עוד 5 דקות, בערך?" מבטו של מייקי היה קפוא ואדיש כתמיד. הוא רק הנהן וג'רארד מיהר כדי להספיק לארגן בערך 101 דברים, וגם להספיק לתת נשיקה ללוסי לפני העלייה לבמה. "איפה מייקי לעזאזל?" הוא צעק על פרנק. עוד 2 דקות.. "ריי, תגיד לבוב שייקח את התופים כבר ויעלה לבמה! לא, לא זאת, השניה!" דקה – "תזוזו מטר אחורה! לא, לשם!" זה קורה. הוא עוד הספיק להעיף מבט על מייקי לפני העלייה לבמה. הוא עלה, ליבו קופץ מעלה-מטה ברטט בלתי פוסק, והוא סימן לריי להתחיל, מביט על פניה ההמומות והמאושרות בבת אחת של לוסי. הוא התחיל לשיר, ופתאום – בום. ג'רארד נבהל. פרנק, ריי ובוב הפסיקו לנגן והסתכלו כולם על מקור הרעש. בקצה האולם, באזור של החופה, עמד מייקי עם אקדח מכוון לראשו. בום נוסף. ג'רארד רץ ריצה מטורפת, לא מבין מה קורה, הוא רק רץ הכי מהר שיכל לקצה השני של האולם. צרחות בהלה וקריאות הפתעה נשמעו מכל עבר. הוא הגיע אל מייקי, שנפל מדמם על הרצפה, ראשו שותת דם באופן מפחיד. "ג'רארד –" הוא ניסה לדבר בקושי, וג'רארד החוויר ופכר את ידיו מעל מייקי, מנסה למחות את הדם מפניו החיוורים. "מה לעזאזל עשית?! למה? מה -?" צרחות בהלה נשמעו מעליו ורעש של טפיפות עקבים נשמע. הוא הספיק לשמוע את לוסי צועקת: "מה קורה פה? מה הוא עשה לעצמו?!" "ג'רארד-" מייקי בקושי נשם, "זה לא קרה, ולא יקרה.. רק תזכור – תזכור שאהבתי אותך – והכל כל כך –" הוא לא הספיק לסיים את המשפט, עיניו נעצמו והוא פשוט שכב שם בעיניים עצומות, בלי נשימה, בלי להשמיע קול, מתבוסס בדם של עצמו. ג'רארד צרח. הוא היה בהלם. מייקי – מייקי אהב אותו – מייקי – לעזאזל, ועכשיו הוא כבר לא פה, הוא – רק עכשיו התחיל ג'רארד לקלוט את המשמעות של דבריו של אחיו הצעיר, ששוכב פה עכשיו, רטוב מדם ארגמני, ממלכודת המוות שהוא טמן לעצמו. היית חייב, מייקי, ביום המאושר בחיי? חשב בכאב. – לא יכולת – לספר לי קודם – איך – הוא הסתובב, עדיין המום, וראה את אמם רצה בצעקות לכיוון מייקי. "מה –" היא שאלה בתדהמה ופניה החווירו. אמו צנחה על הרצפה, נרטבת בשארית כוחותיה בדם של בנה הצעיר, צווחת באימה. שני אנשים מיהרו לפנות אותה משם, והיא נאבקה בהם. הוא נפל, עדיין המום ולא קולט, על גופו המדמם של מייקי. החליפה היוקרתית שקנה במיוחד לכבוד המאורע החשוב בחייו התרטבה מדם קר ורטוב, אבל לא היה אכפת לו. לא עכשיו. לא כשמייקי – מייקי – לוסי התקרבה אליו, פניה אדומות ומבוהלות. "למה – איך – למה הוא עשה את זה?!" הוא ידע. הוא ידע למה מייקי עשה את זה. מייקי עשה את זה כי הוא אהב אותו במשך 27 שנים תמימות. מייקי אהב אותו כל אותו זמן והוא לא שם לב. היית חייב – בחתונה שלי - המחשבה שמייקי מת בגללו כאבה עד שהוא לא היה יכול לשאת את זה. קח אותי איתך, מייקי, חשב בכאב. מייקי מת בגללו. בגללו. הוא לא יספר את זה לאף אחד. הוא רק ישכב כאן ויבכה עד שימות, מתבוסס בדמו של מייקי, דם קר זולג על פניו ועל עיניו והוא מתרפק על הדם, דם מדמו, דם של מייקי. קח אותי איתך, מייקי. אם אתה הולך אז קח אותי. [אבל הוא שם בחלומות, שלא יתגשמו בלעדיך. הוא מחפש את המקום שבו לא יחשוב עוד עליך. אם אתה הולך אז קח אותי.]
"עכשיו, ג'רארד, תחזור אחריי." ג'רארד הנהן, נרגש. "הרי את.." "הרי את.." "מקודשת לי.." "מקודשת לי.." "בטבעת נישואין זו.." "בטבעת נישואין זו.." "כדת משה וישראל.." "כדת משה וישראל." ג'רארד הוציא את הטבעת הזהובה מתוך הקופסה שהחזיקה לנה, בת דודתה, וענד את הטבעת, רועד מהתרגשות, על אצבעה של לוסי. הוא הוריד ברעד את ההינומה השקופה מראשה של לוסי והביט בה בהתרגשות. היא חייכה אליו. האישה שלו. ההינומה השקופה נשרה על החופה הלבנה, המקושטת בורדים אדומים, וג'רארד אחז במותנה של לוסי ונשק לה. האורחים מחאו כפיים בחוזקה, אבל ג'רארד לא שם לב. היה נדמה לו שרק הוא ולוסי שם והנשיקה הזאת תימשך לנצח. לבסוף הוא ניתק מלוסי, כשליבו עדיין רוטט כמו משוגע, וחייך אליה. האורחים מחאו כפיים ולוסי חייכה אליו את החיוך המוכר והמרגיע שלה, והוא ידע שהנה, זהו זה, היא כבר שלו ושום דבר לא יפריד ביניהם. היה נדמה לו שהוא טובע בתוך עיניה הכחולות באותו רגע. "חומד.." לחשה לו לוסי, "הכוס!" "אוה, כן," הסמיק ג'רארד, אבל ההתרגשות לא פגה ממנו. הוא הסתכל על כוס הזכוכית שנחה על הרצפה המכוסה בורדים והרגיש את ידה של לוסי אוחזת בידו בהתרגשות, כשחזר על מה ששינן לילות רבים לפני כן, בתקווה שלא ישכח את השורות דווקא ברגע הכי חשוב: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אעלה על ראש שמחתי.." וניפץ את הכוס. האורחים שוב מחאו כפיים וג'רארד הסתובב אל לוסי. לוסי שלו. ונשק לה. הנשיקה שמאחדת אותם לנצח. שיר החופה שלהם התחיל להישמע וג'רארד ניתק מלוסי והביט בה בהתרגשות. עיניה נצצו. האורחים החלו לעלות לחופה ולחבק אותם, וג'רארד ראה שם פרצופים שלא ראה מעולם ושחיבקו אותו כאילו היה הבן שלהם לפחות, או משהו כזה. זה היה מוזר, אבל נעים בו זמנית. ובין כל המולת הפרצופים והחיוכים והחיבוקים, לוסי חייכה אליו, לוסי שלו, ורק חיוכה נחרט בראשו. האורחים ירדו מהחופה עד מהרה והסלואו הראשון החל להישמע. ג'רארד לקח את ידה של לוסי ואחז במותניה, מרגיש האדם הכי מאושר בעולם כשגופה החמים נצמד לגופו וחַזָה היה צמוד לשלו. הוא חיבק את לוסי ולחש באוזנה: "לוסי ווי, אני אוהב אותך." לוסי צחקה צחוק שרק הוא שמע ולחשה לו גם היא: "ג'רארד ווי, בעלי היקר, אני אוהבת אותך יותר." ג'רארד פיזם באוזנה את שיר החופה שלהם, Early Sunsets Over Monroeville, השיר האהוב על לוסי. שום דבר לא יפריד ביניהם. "אז איך את מרגישה בתור אישה נשואה, גברת ווי?" לחש ג'רארד לתוך אוזנה. "הו יקירי, כמה מתחשב מצדך לשאול את זה! טוב מאוד, תודה, דארלינג," לחשה לוסי גם היא בחיקוי של דודה חפציבה הזקנה, מהצד שלה, במבטא בריטי מטופש, בתקווה שהדודה לא תחליט לעבור שם בדיוק באותו רגע. הסלואו השקט נגמר ושיר חדש וקצבי החל להתנגן ברקע. קבוצת חברים משכה את לוסי לרקוד. "בוא!" היא קראה לג'רארד ומשכה בידו. הוא חייך, אף על פי ששנא שירים קצביים, והלך אחריה. כל הזרקורים הצבעוניים הופנו אליהם כשרקדו, ולוסי הרגישה שראשה בעננים. אחרי שנגמר השיר התחיל שיר חדש ואחריו עוד שיר, עד שג'רארד הציץ בשעון וראה שהגיע הזמן לעלות לבמה ולהופיע עם ההפתעה שהכין ללוסי – שיר שכתב והלחין במיוחד בשבילה. הוא טפח על כתפה של לוסי ואמר: "אני כבר חוזר, מותק," ופניה המופתעות של לוסי נעלמו בקהל. הוא תפס בזרועו של בוב, ואמר לו ולריי שעמד לידו: "תאספו את פרנק ומייקי ותגידי להם לעלות לבמה בעוד 5 דקות, אוקיי?" ג'רארד רץ משם כדי לארגן את הבמה. הוא נתקל במייקי בדרך. "הי, מייקי, בדיוק חיפשתי אותך!" קרא בשמחה. "אתה יכול לעלות עם הציוד לבמה עוד 5 דקות, בערך?" מבטו של מייקי היה קפוא ואדיש כתמיד. הוא רק הנהן וג'רארד מיהר כדי להספיק לארגן בערך 101 דברים, וגם להספיק לתת נשיקה ללוסי לפני העלייה לבמה. "איפה מייקי לעזאזל?" הוא צעק על פרנק. עוד 2 דקות.. "ריי, תגיד לבוב שייקח את התופים כבר ויעלה לבמה! לא, לא זאת, השניה!" דקה – "תזוזו מטר אחורה! לא, לשם!" זה קורה. הוא עוד הספיק להעיף מבט על מייקי לפני העלייה לבמה. הוא עלה, ליבו קופץ מעלה-מטה ברטט בלתי פוסק, והוא סימן לריי להתחיל, מביט על פניה ההמומות והמאושרות בבת אחת של לוסי. הוא התחיל לשיר, ופתאום – בום. ג'רארד נבהל. פרנק, ריי ובוב הפסיקו לנגן והסתכלו כולם על מקור הרעש. בקצה האולם, באזור של החופה, עמד מייקי עם אקדח מכוון לראשו. בום נוסף. ג'רארד רץ ריצה מטורפת, לא מבין מה קורה, הוא רק רץ הכי מהר שיכל לקצה השני של האולם. צרחות בהלה וקריאות הפתעה נשמעו מכל עבר. הוא הגיע אל מייקי, שנפל מדמם על הרצפה, ראשו שותת דם באופן מפחיד. "ג'רארד –" הוא ניסה לדבר בקושי, וג'רארד החוויר ופכר את ידיו מעל מייקי, מנסה למחות את הדם מפניו החיוורים. "מה לעזאזל עשית?! למה? מה -?" צרחות בהלה נשמעו מעליו ורעש של טפיפות עקבים נשמע. הוא הספיק לשמוע את לוסי צועקת: "מה קורה פה? מה הוא עשה לעצמו?!" "ג'רארד-" מייקי בקושי נשם, "זה לא קרה, ולא יקרה.. רק תזכור – תזכור שאהבתי אותך – והכל כל כך –" הוא לא הספיק לסיים את המשפט, עיניו נעצמו והוא פשוט שכב שם בעיניים עצומות, בלי נשימה, בלי להשמיע קול, מתבוסס בדם של עצמו. ג'רארד צרח. הוא היה בהלם. מייקי – מייקי אהב אותו – מייקי – לעזאזל, ועכשיו הוא כבר לא פה, הוא – רק עכשיו התחיל ג'רארד לקלוט את המשמעות של דבריו של אחיו הצעיר, ששוכב פה עכשיו, רטוב מדם ארגמני, ממלכודת המוות שהוא טמן לעצמו. היית חייב, מייקי, ביום המאושר בחיי? חשב בכאב. – לא יכולת – לספר לי קודם – איך – הוא הסתובב, עדיין המום, וראה את אמם רצה בצעקות לכיוון מייקי. "מה –" היא שאלה בתדהמה ופניה החווירו. אמו צנחה על הרצפה, נרטבת בשארית כוחותיה בדם של בנה הצעיר, צווחת באימה. שני אנשים מיהרו לפנות אותה משם, והיא נאבקה בהם. הוא נפל, עדיין המום ולא קולט, על גופו המדמם של מייקי. החליפה היוקרתית שקנה במיוחד לכבוד המאורע החשוב בחייו התרטבה מדם קר ורטוב, אבל לא היה אכפת לו. לא עכשיו. לא כשמייקי – מייקי – לוסי התקרבה אליו, פניה אדומות ומבוהלות. "למה – איך – למה הוא עשה את זה?!" הוא ידע. הוא ידע למה מייקי עשה את זה. מייקי עשה את זה כי הוא אהב אותו במשך 27 שנים תמימות. מייקי אהב אותו כל אותו זמן והוא לא שם לב. היית חייב – בחתונה שלי - המחשבה שמייקי מת בגללו כאבה עד שהוא לא היה יכול לשאת את זה. קח אותי איתך, מייקי, חשב בכאב. מייקי מת בגללו. בגללו. הוא לא יספר את זה לאף אחד. הוא רק ישכב כאן ויבכה עד שימות, מתבוסס בדמו של מייקי, דם קר זולג על פניו ועל עיניו והוא מתרפק על הדם, דם מדמו, דם של מייקי. קח אותי איתך, מייקי. אם אתה הולך אז קח אותי. [אבל הוא שם בחלומות, שלא יתגשמו בלעדיך. הוא מחפש את המקום שבו לא יחשוב עוד עליך. אם אתה הולך אז קח אותי.]
J u s t M a y a
New member
תודה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.