שיריה התמימים לילדים הם שהעניקו לה הכרה והערכה ציבורית ובסופו של דבר את פרס ישראל, אבל אנדה עמיר-פינקרפלד גילתה כישרון, תעוזה וליברליות שהקדימו את זמנם, והתבטאו בכתיבתה ובמעשיה. זהו סיפורה של אישה פורצת דרך, סוערת ונאמנה לעצמה שחייה האישיים הסתתרו מאחורי פזמונות לפעוטות
יעל אינגל18.07.2023
אנדה עמיר-פינקרפלד. צלם: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. שיר בכתב ידה וחתימתה מתוך ארכיון גנזים - עמותת הסופרים.
אם קראתם את "פונטנלה" של מאיר שלו, ודאי נתקלתם בשיר "האוגר", של אנדה עמיר-פינקרפלד. שיר הילדים המתוק הוא דקלום יום ההולדת הקבוע של גיבור הספר, מיכאל יופה, מאז שהיה בן חמש. לא בכדי בחר שלו את השיר הזה לככב בספרו, שכן פינקרפלד הייתה מדור משוררי הילדים שעיצבו את שירת הילדים העברית. הסופר המצליח גדל על שיריה של פינקרפלד ומאז ילדותו ידע לצטט רבים מהם בעל-פה.
מי היא האישה ששירי הילדים שלה, כמו "כושי כלב קט", "הקיפוד", "הבובה חולה", "תרנגול אני" ורבים אחרים הפכו לקלאסיקות עבריות? מסע בעקבות אנדה עמיר-פינקרפלד מגלה לנו חיים סוערים ולא שגרתיים שהיו יכולים בקלות להשתלב ברומן של מאיר שלו.
אנדה פינקרפלד נולדה ב-1902 בפולין, כשלישית מבן 4 ילדים צמודים, למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני-גבוה. היא כתבה מגיל צעיר בשפת אימה, פולנית. רק בעקבות פוגרום לבוב ב-1918, שטלטל את המשפחה, עברה ללמוד במסגרת יהודית ונחשפה לרוח הציונית שנשבה אז בין צעירי גליציה. לאחר לימודים גבוהים בתחום מדעי הטבע עלתה ארצה בשנת 1923 עם בעלה, אריה (קרמפנר) עמיר, והתפרנסה בתחילה כמיקרוביולוגית. כשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, ציפור, שנקראה על שם אחותה של אנדה, ציפורה, שנפטרה בגיל צעיר ממגיפת השפעת הספרדית.
המשורר אורי צבי גרינברג, איתו הייתה בקשרים, היה זה שדחף אותה לכתוב גם בעברית והבטיח כי יסייע לה: "מעתה כתבי רק בעברית ואם תחסר לך מלה – כיתביה בפולנית ואני אתרגם אותה". אך הסיבה המרכזית לכך שפנתה לכתיבה לילדים נבטה ממהלך חייה שלה:
"חרוזים עליזים",1944, מאת אנדה פינקרפלד, ציורים נחום גוטמן ו"כוכבים בדלי", 1957, מאת אנדה עמיר (פינקרפלד), ציורים חוה נתן. שימו לב לשם המשפחה המשתנה.
"סודי עם אחי הגדול" 1975, ו"תעלולי עין אחת עקשת" (שנה לא ברורה), שניהם מאת אנדה עמיר-פינקרפלד ואוירו על ידי נחום גוטמן.
משנות ה-30' ועד לשנות ה-50' של המאה ה-20 נודעה עמיר-פינקרפלד בזכות עשרות השירים והסיפורים שכתבה לילדים ולנוער, שירים שפורסמו בעיתונים ואוגדו בספרים רבים. במהלך כל השנים היא כתבה גם למבוגרים – שירה ומחזות, ערכה ספרי זיכרון לנופלי מלחמת העצמאות וכתבה יצירות בהשראתם ועוד, אך אלה לא זכו להצלחה דומה לזו של ספרי הילדים שלה.
נכדתה של עמיר-פינקרפלד, האמנית זהר ופסי, העלתה מופע המבוסס על חייה של סבתה שנפטרה כשופסי הייתה בת 13, מופע שעדיין עולה על במות ברחבי הארץ. כששוחחנו איתה על רוחב היריעה של הנושאים בהם עסקה עמיר-פינקרפלד אי אפשר שלא לתהות – כמה צדדים יש לו לאדם? ניכר כי אנדה הייתה הרבה יותר מאשר משוררת וכותבת, ובכל תחום בו עסקה – הייתה חדשנית ומובילה. ופסי מספרת שסבתה מעולם לא הייתה קונפורמיסטית, והיא דאגה לקחת בחשבון את צרכי הנפש והמאויים האישיים שלה, גם כשזה לא היה מקובל. כאישה וכאם עובדה זו הייתה בולטת, במיוחד בשנים שלאחר הקמת המדינה בחברה שמרנית שניסתה לשמור על התפקידים המסורתיים בחברה ובתא המשפחתי.
דוגמא טובה לכך היא הבחירות שעשתה לגבי שמה הפרטי ושם משפחתה. אנדה שמרה לאורך כל חייה את שם נעוריה, דבר שלא היה מקובל כלל באותן שנים. גם לאחר שהתחתנה, שם המשפחה של בעלה, עמיר, לא נוסף לשמה מייד – בספרה "דודאים" מופיע שמה 'אנדה פינקרפלד'. מאוחר יותר הוסיפה את שם המשפחה "עמיר" לאחר השם פינקרפלד. כך לדוגמא בספר "גדיש ועמר" משנת 1949. הייתה תקופה בה שמה נכתב 'אנדה עמיר (פינקרפלד)' ובשנותיה האחרונות התקבע – 'אנדה עמיר-פינקרפלד'. החוקרת שרה בן ראובן טוענת בספרה "אנדה ויצירתה" כי אנדה הייתה "פזיזה ומיהרה להחליף אידאות ואהבות", ואולי גם מיהרה להחליף שמות, כל פעם בחרה את מה שהתאים לה ביותר באותה העת.
"דודאים", 1943, בין ספרי השירה הראשונים של אנדה פינקרפלד, מיועד למבוגרים. עותק זה הנמצא בספרייה הלאומית מוקדש "ללאה גולדברג, בידידות, אנדה. תל אביב, תשרי, תש"ד". בן השתיים היו קשרי ידידות מתוחים.
"אחת", 1947, פואימה מחורזת ייחודית המתארת את קורות אישה אחת בשואה והמלחמת השחרור, ו"גדיש ועמר", 1961, ספר שירים למבוגרים. שימו לב שוב לשם המשפחה המשתנה של המחברת: אנדה פינקרפלד-עמיר.
לעומת זאת את שמה הפרטי, אנדה, שלא היה "ישראלי" – מעולם לא שינתה, למרות פניות מפורשות ובקשות כי תעברת אותו. (הנה דוגמה ממכתבו של פרופ' יוסף קלוזנר אליה בשנת 1937 – "למה לעבריה ומשוררת בארץ ישראל להקרא בשם זר?", באדיבות מכון גנזים). לעיתים אף חתמה רק בשמה הפרטי, אנדה, שהיה כה מזוהה איתה, כמו בספרון מחורז מתוק בשם, "אני בריא!" שיצא לאור בשנת 1943:
גם יחסיה של פינקרפלד עם בעלה לא התאימו לתבנית המסורתית של אותם ימים. בריאיון גלוי לב שהתפרסם במלאת לה 75 שנה סיפרה על הקשר ביניהם: "הוא באמת העריץ אותי אך היו לו חיים משלו. היה לו עולם משלו ולי עולם משלי. אתן לך דוגמא: פעם אחת היתה לו ישיבה עם אנשי משרד החקלאות, כאן בביתנו. מישהו אשר ראה אותי יוצאת מאחד החדרים, שאל אותי: 'אנדה מה את עושה פה?' עד כדי כך היה לו עולם משלו, והיה לי עולם משלי. ועם זאת שררו בינינו יחסי כבוד והערכה לא הפרענו אחד לשני ואולם אני מבינה עכשיו שהרבה מאוד חטאתי לבית, שלא התמסרתי לבית די הצורך. נהגתי לנסוע הרבה, לא היה ישוב חדש שלא ראיתי ושלא 'טעמתי'."
עמוס עמיר, בנם, שהיה תת אלוף וסגן מפקד חיל האויר לשעבר, תיאר בספר אוטוביוגרפי שכתב בשם "אש בשמיים" את הקשר בין הוריו כקשר בין ניגודים:
