המשך..
ב 27.11.92 - גיליתי שהחיים לא כאלה טובים... לא היו לי מחשבות אובדניות אז.. ב 27.11.96 - שנאתי שהגיע היום הולדת שלי, שנאתי את עצמי... ופשוט רציתי להתאבד. מאז שנאתי תמיד את תאריך הלידה שלי, והימי הולדת, תמיד היה קשה לי לצאת למקומות, והייתי מקבל מכות מההורים על זה שעשיתי בעיות בלצאת מהבית, או לבית ספר, הייתי עומד מול הארון בגדים שעות... ושונא את כל הבגדים שהיו לי, הייתי מנסה כל פעם לשים על עצמי בגד אחר, אבל הכל היה נראה לי מגעיל, חולצות קצרות לא העזתי אפילו .... הכל היה ארוך, היה קיץ, והכל היה ארוך, וההורים התביישו בי, שבקיץ אני הולך עם ארוך.. "שאני תמהוני"... פשוט לא הייתי מסוגל, הייתי יכול רק לבגדים ארוכים ועבים. תמונות שלי, שנאתי להצטלם, הייתי קורע תמונות שהייתי מופיע בהם, שנאתי את הדרכון שהיה שם את התמונה שלי, ושהיה כתוב זכר... ו..."הוא אבד לי אחר כך".. בשנת 98. עכשיו יש חדש.. שלא ממש אוהב אבל אין ברירה. בשנת 97 עד 98 וחצי.. כל הזמן הייתי מבריק את החדר, הכל היה נוצץ, ולא הייתי מסכים שיכנסו לחדר שלי עם נעליים, חוץ מחברים שכמובן לא אמרתי להם כלום, כי לא נעים.. בכל מקרה המשפחה זלזלה בזה, והיו נכנסים עם נעליים.. רציתי שהחדר שלי יהיה נקי, שתהיה בו אנרגיה טובה, עיצבתי אותו יפה, שיהיה כמו מקדש. שנים שאחרי זה, ביליתי ביערות, בים, בטיילות, והייתי מדבר כל הזמן אל הכוכבים, ואל העצים, והירח... שמאוד מאוד מאוד הייתה לי חיבה אליו ואליה... והם היו ההורים שלי, הם אלה שהקשיבו לי ... ואני רוצה לחזור אליהם, אני רוצה שהם יבואו לקחת אותי..