אויש שאלוהים יעזור...
כתבתי הודעה שלמה והיא כאילו נעלמה. אולי אני הוזה!?!?! בקיצור, רשמתי שהגעתי לאחרונה למסקנה- שכדי להתגבר ולצאת מעניין המחשבות עליו (הבחור...) ובכלל כל המחשבות השליליות- אני צריכה לא להתנגד לדיכאון אלא לאמץ אותו, לתת לו לחלחל אליי ולעבד אותו, ובסיום החוויה אפשר יהיה להמשיך הלאה. הגעתי למסקנה הזו בעקבות ניתוח של מה שהיה עם החבר הקודם שנפרדתי ממנו (לפני 4 שנים)- כשנפרדנו לא התנגדתי לדיכאון, נתתי לו להגיע אליי, נתתי לו את הזמן שלו. בחודשים הראשונים לא עשיתי דברים שלא התחשק לי, לא הכרחתי את עצמי- לא יצאתי הרבה מהבית (עבודה, קצת יציאות וזהו), הרשיתי לעצמי גם לשקוע במחשבות. בהתחלה היו בעיקר מחשבות, יותר מאוחר קצת שיחות, טלוויזיה, ספרים אבל בלי שום דבר מחייב. פתאום, אחרי 3-4 חודשים, הגיעו ימים שהמחשבות עליו נעלמו, גם מחשבות טורדניות אחרות הושקטו. היציאה, בהדרגה ובאיטיות (כמו שמתאים לי, בקצב שלי), הגיעה מעצמה ולא כפיתי אותה על עצמי. זה בדיוק ההפך מהמשפט- כדי לצאת מהדיכאון צריך להכריח את עצמך לעשות דברים, להיות פעיל, לא לחשוב עליו. בשנים האחרונות סבלתי הרבה, אולי בעיקר סביב הדחקת הדיכאון והימנעות בכל דרך אפשרית מלחוות אותו (בעיקרון לא היו לי הרבה ברירות, הייתי צריכה לנהל אורח חיים מלא שכלל שתי עבודות במקביל ללימודים, התנדבות וחיי חברה פעילים). אולי... זו הסיבה שהוא נתקע לי בראש? אף פעם לא הרשיתי לעצמי להיכנס לשם, אולי הבריחה הביאה למצב המוזר שהוא תקוע בראש שלי. אז החלטתי.. שאולי אני לא צריכה להלחם בדיכאון הזה, שהוא שם מסיבה אחת- כדי שאני אוכל לעכל אותו, לעבד אותו ולהמשיך הלאה (במקביל לטיפול פסיכולוגי רציני). ואולי זה לא מקרי שהוא נתקע לי בראש, וזה לא שהמוח שלי עובד בצורה כל כך משונה אלא אפילו קצת הגיונית. ואולי אני צריכה כבר להפסיק לעשות דברים שאין לי ממש דרייב פנימי לעשות, כמו לצאת עם בחורים, לבלות הרבה, להעמיד פנים שהכל בסדר (ותוך כך לקיים קשרים עם אנשים שעיוורים לגמרי לרגשות שלי, לא מדברת עליו דווקא כי הוא לא, גם אם להתמודד קשה לו או שהוא לא יודע איך- וגם זה יגרום לצמצום הכרחי של הקשר, אלא על אנשים אחרים שכולם נדבקים זה לזה מתוך כורח יומיומי, פוזה וכו'- אני ארחיב בפסקה הבאה). אולי... אני קצת אוותר לעצמי, אתכנס, אחשוב, ארגיש ואמצה את הרגש. בלי לבזבז אנרגיות מיותרות. לגבי אנשים שעיוורים אליי- יש לי ידיד שנפרד לאחרונה מחברה שלו. הכרנו ממש זמן קצר לפני כן אך הייתי שם בשבילו- בנסיונות לשדך, בהקשבה, ביחס שנתתי לו באופן כללי (תוך כדי התהליך קצת נדלקתי עליו, אבל זה לא מה שדחף אותי לעזור, אני יודעת שאני מסוגלת לעשות את זה גם בלי "מוטיבציה נוספת"). הוא? לא שם בשבילי בכלל. הכיר מישהי חדשה ולא מתקשר אפילו לשאול מה נשמע. זה מילא.. אבל כשאנחנו לפעמים יושבים לאכול צהריים ביחד ואני מספרת לו משהו שהוא קצת מעבר, קצת יותר אישי- הוא מגיב בצורה כל כך... קרירה. אני לא יכולה אלא להסיק מכך שהוא אגואיסט ברמות על, והלב שלי נחמץ. נחמץ שיש אנשים כאלה בכלל.
