אני התייאשתי. אני מבקשת עזרה מכם.

[אני כאן כדי לדבר]

?

לשנות את הניק שלי? ובמה זה יעזור?

 

[א ש לי]

את מתוקה של ממש

אני בחיוך כתבתי במקום שהניק שלך יהיה " אני פה לדבר" ישמע יותר טוב אם את מתכוונת ל: "אני פה כדי להקשיב" (לא רק לדבר) עכשיו אני זו שמקשיבה לך אם את טוענת שניסית לדבר עם ההורים אחיות וכלום לא עוזר? אני במקומך פשוט לא הולכת לאבא! ומודיעה לכולם שבכדי לא לגרום לאי עימות ולהוציא צו הרחקה שיניחו לך כולם. בטוחה שבצעד זה י ק ש י ב ו לך. בהצלחה מתוקה.

 

[אני כאן כדי לדבר]

הבעיה העיקרית היא

שמכריחים אותי ללכת, אמרתי לאמא שאני לא רוצה לראותו. היא אמרה לי שמחובתי ללכת. תודה שאת מקשיבה. ואני פתוחה להצעות. העיקר שזה לא יהיה סבל של שנים. תודה. תודה שהקשבת. תודה שעזרתם, בכך שהצעתם הצעות, ושהקשבתם. תודה.

 

[א ש לי]

הלוואי ויכולתי לעזור../images/Emo10.gif

אף אחד לא אמור להכריח אותך!!! אוףףף המעט שאני יכולה לעזור זה בתיבת הדואר שלי כיתבי לי מתי שרק תירצי לצעוק או לבכות. אני פה.

 

[ענת אדרת]

אשלי יקרה

בגלל שאת אימא שמקשיבה לילדים שלך, קשה לך להאמין שיש הורים שלא מקשיבים לילדים שלהם, וזה קורה. "אני פה לדבר" לא לבד, יש עוד המון ילדים שלהורים שלהם אין סבלנות לשמוע אותם, הם לא מקשיבים, הם לא קשובים, הם קוטעים את הילד באמצע כשהור מדבר ומסובבים לו את הגב, עד שהילד מפסיק לדבר, הילד מרגיש שקוף, כמו שאני הרגשתי כמו עציץ שמשקים אותו, כמו רהיט. המצוקה של "אני פה לדבר" היא מצוקה אמיתי, מצד אחד אבא שצועק, מצד שני אימא שלא מקשיבה ולא נותנת גיבוי, ולא מייעצת, ולא נותנת כתף. אשלי, לא לכולנו היה את המזל להוולד לאימא נהדרת כמוך, וכשההורים לא מושיטים יד, אנחנו כאן כדי לתמוך לעודד ולייעץ. זה התפקיד של ההורים, אבל במקרים רבים הם לא מבצעים את תפקידם. "אני פה לדבר" יכולה להחליט שהיא לא הולכת לאבא שלה, זה מאד קשה כשאין גיבוי מההורים.

 

[א ש לי]

היי ענת

את צודקת אני כאמא שמקשיבה וחשוב לי להקשיב בטח חוטאת בדברים אחרים הרי לא בכל אנחנו ניפלאים רק מאמינים שכך. אז כן, ניראה לי שלא יכול להיות שהורים לא מקשיבים אם פונים אליהם אם מבקשים את הזמן שלהם. באמת יש הורים שלא ייתנו יד? שלא יכאבו שיראו את דמעות ילדיהם? שלא ישמעו לבד את השקט הרועם? שלא ידברו וילחמו בשם ילדיהם???

 

[ענת אדרת]

כן אשלי באמת יש הורים כאלו

אני פרסמתי סיפור בשם "צלקת", רצ"ב קישור. הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לי בכיתה א', כשרצתי ונפלתי על ממטרה, זה היה בשבת או בחג, ונפצעתי ברגל, אבל מה שבאמת הדאיג אותי לא היה הכאב, אלא התגובות של המשפחה: "למה זה קרה לך", "למה רצת", "מי צריך את זה עכשיו", אף אחד לא טרח פשוט לחבק אותי ולהגיד שזה בסדר, שפשוט אוהבים אותי, אף אחד לא חשב שזה נחוץ. עד היום יש לי צלקת ברגל, אבל כמוני יש הרבה ילדים עם צלקת - בלב.

 

[א ש לי]

צלקות נפשיות

הן הצלקות שבאמת הכי כואבות. עצוב ומרגש היה לקרוא את ה"צלקת" שלך מקווה שהאהוב אכן הצליח להוות ריפוי לנישמתך ולהעלים את הצלקת. הלוואי ויכולתי ללטף את הצלקות של ילדי העולם כולו.

 

[אני כאן כדי לדבר]

שמי.

את יכולה לקרוא לי אביב. או בכינוי, חורף.