האומנם "אבל"
היי ירון, על פי דבריך אני מבין שלדעתך רק חולי טרשת יכולים להבין את משמעותה של העייפות הזאת. תראה מה אנחנו עושים, מצד אחד אנו אומרים שאנשים בריאים (או אם להיות עוד יותר החלטיים אלו שלא חולים בטרשת) לא יבינו לעולם על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו אומרים עייפות. אבל מצד שני אתה מציע לקבוע שכל חולי הטרשת מבינים(ןחווים) באותו אופן עייפות זאת. לדעתי כדאי לבחון את ההנחות האלו בזהירות רבה. אתה למשל מתאר את העייפות כ"מהלומת תשישות פיתאומית שפשוט מוציאה אותך לשביתה תפקודית" האם אתה חושב שבמידה ותתאר תיאור מעין זה לאדם שבאמת מתעניין בך ומעוניין להבין איך אתה מרגיש אין סיכוי שהוא יבין את הרגשתך (לא יחווה את העייפות אבל יבין את המכה שכרוכה בה). ומעניין מה היה מתקבל אם עוד חולים היו מתארים את העייפות הזאת (ובעיקר את התחושות המתלוות אליה שניראו בעיני תמיד יותר משמעותיות)האם היו מתקבלות אותם תחושות. ואם לא, האם השימוש המתמיד במשפטים כמו אני יודע בדיוק על מה את/ה מדבר כי אני ואתה חולים באותה מחלה איננו נימהר מידי?