אני חושבת שפספסנו משהו

[עוסג]

אני חושבת שפספסנו משהו

בעניין של חסויה אך גאה. יכול היה להתפתח דיון מעניין וחשוב בנושא התגובות שלנו תחת מתקפה. אני הרגשתי את פנייתה של חסויה אלינו כרגשית מאוד (ויש הרבה מה להגיד על כך, אבל אני מעדיפה שלא, כרגע) שנכתבה בחשש, והתגובות, כמו שאני חשתי, היו מתגוננות ומנומקות (שכלתניות). מה באמת קורה לנו כשאנחנו מותקפים ככה?

 

[אבי חברוני]

מסכים בהחלט

גם אני הרגשתי שהיא מנסה לומר משהו אחר, אבל הסגנון המאשים שלה עורר מיד את כל רגשי האשם שיש כנראה לעו"סים שלא מצליחים להושיע, וכך יצאנו למתקפת נגד למען שמנו הטוב.

 

[shooGS1]

מה לדעתך היא או אחר במצב דומה

מנסה לומר מעבר ל: נפגעתי משכמותכם, אני כועסת עליכם ושונאת אותכם, אבל אני עדיין זקוקה לעזרה ובואו תוכיחו לי שלא כולם אותו הדבר, כדי שאני אוכל לקבל תקווה שאולי ניתן לחפש מישהו שיתגייס לעזרתי מבלי לנסות להרוס אותי.

 

[עוסג]

שו, אני לא יודעת מה מנסים לומר

אני מנסה לחשוב איזה מסר אני הייתי רוצה להגיד במצב כזה - אולי, שאני פה, שאני לא נבהלת ולא בורחת בגלל המתקפות, שאני מזמינה להשאר ולבדוק ביחד - אם תרצה/ירצה, בקצב שלו/שלה. בסך הכל, לא הייתי מצפה שיגידו לי - לפני שנוצר איזשהו בסיס של אמון - וזה מתייחס גם לרגש וגם לסיפור האוביקטיבי.

 

[shooGS1]

אז אם כך...

נראה לי שהמטרה הושגה, כיוון שכל התגובות לחסויה שיקפו את העמדה שלך: הזמינו אותה להישאר, ההודעה כמובן לא נמחקה, והתגובות היו רגשיות בחלקן ושכלתניות בחלקן, אך כולם עודדו אותה להמשיך ולהישאר. בנוגע למתקפה: יש לי סיפור טרי מהשבוע האחרון, אבא של אחת הילדות סיכם איתה שהיא יוצאת מהמועדונית בשעה רבע לחמש, הוא איחר והגיע עצבני בחמישה לחמש, נכנס למועדונית, ראה שהילדה עדיין עסוקה במטלה מסויימת וצרח עלי ועל הצוות בחימה שפוכה. כשניסינו להסביר לו שהילדה עסוקה במטלה שמהווה אינטייק לטיפול באומנות - צרח עלי: תסתמי את הפה שלך, אני לא רוצה לשמוע אותך! אמרתי לך להכין אותה והיא לא מוכנה, בפעם הבאה תעשי מה שאומרים לך! זו ילדה שאנחנו משקיעים בה המון, יש לך קשיי למידה ניכרים, קשיים חברתיים, עודף משקל, דימוי עצמי בריצפה ומה לא. באותו רגע הרגשתי רע מאד: מותקפת, מתוסכלת, לא מוערכת. בהרגשה שלי כל מה שהשקעתי בילדה, שנה וחצי, כל ההתקדמות נמחקה באותו רגע, כל זה לא שווה כלום להורה, אם לא עשיתי מה שהוא ציווה עלי.

 

[SuperGirl 25]

כ"כ מבינה אותך ../images/Emo24.gif

ההתקפה מצד הפונים גורמת לתסכול גדול, כל הטוב נשכח ורק אותן מילים מלאות בארס מהדהדות... השבוע קיבלתי פידבק מאוד חיובי במהלך ועדה מקצועית מצד אמא של נער, ממש היתי נבוכה ממילותיה הרכות, אך מיד קול בתוכי אמר-מה זה שווה אם עכשיו יבוא איזה הורה מתוסכל ויטיח בי את כעסו

אגב, עם אותו הורה שכעס עליי מאוד (סיפרתי על המקרה כאן) אני משתמשת הרבה בהכלה ולמרות שהוא עדיין מתוסכל מאוד, חסר אונים וחש שכל העולם נגדו, אני מנסה לתת לו את התחושה שאני כאן, איתו, למרות הכעס והתסכול. אני לא מנסה להתנגח איתו או להראות לו את השתדלותי, אלא להיות שם בשביל להכיל את הכאב. אני מנסה, לא יודעת עד כמה זה יצליח... זה מתקשר למה שרשמה עוסג על מה שהיא היתה רוצה לומר לחסויה אך גאה.

 

[עוסג]

אבל זה שווה לילדה, לא?

אני לא חושבת שאפשר להתחבר לכל אדם ולכל כעס. ובנוסף, לכל עו"ס יש את הנקודות הרגישות שלו ואת האנשים שהוא לא מסוגל לקבל מהם. בכל מקרה, אני חושבת שכשאנחנו לא מצליחים, כדאי לברר עם עצמנו מה מפריע לנו בבן אדם ומה זה עושה לנו (ואני בהחלט חושבת שלא תמיד חייבים להצליח).

 

[shooGS1]

../images/Emo45.gifמסכימה מאד!

באמת שאי אפשר להתחבר לכל אחד בכל מצב. לדעתי צריך לדעת להבחין בין המיקרים, והקו שעובר ביניהם הוא מאד עדין, מחד המקרים שבהם צריך להתמיד ולצמוח מתוך את הכעס. ומאידך המיקרים שבהם אסור להתעקש, למרות לחץ מצד ההדרכה, לזהות שאין כימיה עם אדם מסויים, ולהודות שאנחנו לא תמיד מסוגלים לטפל בכל אחד. הפנטזיה היא להתעלות מעל כל רגש שלילי, ולהצליח לעשות את הטוב ביותר, זה לא תמיד בריא (לאף אחד מהצדדים). איך לדעתכם ניתן לשים את האצבע ולזהות שאין בך את היכולת להתחבר?

 

[SuperGirl 25]

איך מזהים? פשוט מרגישים

רגשות שליליים-כעס, עצבים, עצב, תסכול. זאת בניגוד למקרים בהם כן מצליחים להתחבר לפונים ואז מרגישים סיפוק, שמחה וכו'. כשאני לא מצליחה להתחבר לפונים, גם המדריכה שלי שמה לב לכך, אני שקופה והתסכול ניכר על פניי. אני משתפת אותה בקשיים, אך אין לי את היכולת להעביר את המקרה למישהו אחר... צודקת, יש מקרים בהם רצוי להתמיד למרות הכעס, כי הסיטואציה מלמדת הרבה גם על עצמנו- על הנקודות הרגישות שלנו ולמה דווקא הן ולא אחרות, למה אדם מסויים גורם לנו להעברה נגדית, מה עושים כדי להתגבר על הרגשות וכו'.

 

[shooGS1]

אצלי זה דווקא אחרת

כשאני מרגישה שאני לא יכולה לטפל זה לא תסכול, אלא דחיה. כשמישהו מעורר בי דחיה, אני יודעת שמבחינתי המצב אבוד, וכדאי להפנות למטפל אחר.

 

[SuperGirl 25]

קרה לי פעם אחת שהרגשתי ממש

ממש חנוקה, נותנת פול גז בניוטרל

בעבודה עם נער והוריו. הגעתי לרמות תסכול ואכזבה מעין כמוהם ופשוט החלטתי שאני מתרחקת מהם, שאני צריכה אויר לעצמי וגם אויר כדי לחזור בכוחות מחודשים לאותה משפחה, כי הזמן מרפא פצעים. ואכן חזרתי להיות עימם בקשר לאחר תקופה מסויימת, אבל חזרתי עם גישה אחרת לגמרי. לדעתי גם הם עברו תהליך התבגרות מסויים, הפנימו דברים וכו'. לעומת זאת, עם ההורה שכעס עליי (המקרה ששיתפתי) דווקא חיפשתי את הקרבה, על אף העלבון. נראה לי שהיה חשוב לי להיות איתו בקשר, לחוש את מפלס הרוגע/עצבים ולדאוג שהכעס לא יציף שוב. מין הגנה עצמית כזאת... האם קרה לך שחשת דחייה כלפי פונה? והאם יש לך את היכולת להעביר פונים?

 

[אמילי11]

זה מעלה בי שאלה...

בהכשרה המעשית היו לי שני מקרים של מטופלים שהייתה לי תחושה לא נוחה איתם, ממש דחייה פיזית ונפשית. כמובן שבתור סטודנטית ניסיתי כמה שיותר להתגבר על רגשות אלה ולהמשיך בטיפול. המענה שהיה לי מהמדריכה לא היה מספק, אך עם הזמן הבנתי למה אני לא מרגישה נוח -גם עכשיו קשה לי ממש להגדיר זאת, אבל אפשר לומר שהיה במבטים שלהם משהו מיני, ולשניהם היו הערות שכאלה... זה היה נורא מבלבל,ממש לא ידעתי מה לעשות, וכל פעם שזה נעשה מצדם דיי ברחתי מזה וניסיתי להיות כמה שיותר אמפאתית ורגישה ולהמשיך לעזור להם. המדריכה שלי ניסתה להראות לי צדדים אחרים בזה (תחושת חולשה שלהם וכדומה), אך בעיני זו ממש דוגמא לחוסר רגישות שלה והיום אני מבינה שהיינו צריכות יותר להתעקב על זה. אני קיבלתי תחושה כאילו אנחנו צריכים לספוג הכל - העיקר לעזור ולטפל ולהגיד תודה שיש לי מטופלים, אפילו במחיר של הטרדה מינית "קלילה". היום זה נראה לי מגוחך, מטריד ומרגיז ביותר. מה דעתכם? מה עושים במקרה כזה? האם יש מקום לדבר על התחושות האלה עם המטופל או שפשוט צריך לוותר עליו ולהבין שלפעמים צריך לשים את עצמנו בראש הרשימה???

 

[shooGS1]

חייבת לענות לך../images/Emo13.gif

אבל עוד מעט....

 

[עוסג]

רמזים מיניים

אני חושבת שאת צודקת בקשר למדריכה שלך. אני לא חושבת שמטפל צריך לחפש חולשות של מטופלים כדי להרגיש בטוח יותר בטיפול, אלא לחפש את הנקודות הבריאות והחזקות של המטופלים שלו. בעניין הרמזים המיניים, קשה להתייחס בלי להכיר יותר, אבל אני חושבת שזה עניין של נסיון, ביטחון ויכולת להעמיד גבולות. לפעמים זה נובע מחוסר ביטחון של המטופל או המטופלת. לפעמים (לא תמיד) הרמיזות המיניות הן בדיקה של גבולות או בדיקה של המטפלת (testing) והיכולת שלה לטפל בהם ואם עוברים את המשוכה הזו, לפעמים הדברים מסתדרים. וכמובן, יש את הפעמים שפשוט חבל לבזבז את הזמן והאנרגיות.

 

[shooGS1]

בדיוק מה שרציתי להגיד../images/Emo24.gif

וזה באמת עניין של ניסיון, כי תחושה של הטרדה מינית כמו שאמילי חשה, היא מאיימת ביותר ולא כל אחד מספיק בטוח בעצמו, על אחת כמה וכמה בתחילת הדרך, על מנת לעבד את זה באופן מעמיק, בצורה נכונה ועם התוצאות הרצויות. הנושא המיני הוא לא קל בסיטואציה הטיפולית, מכל הבחינות. וזו למשל סיבה מצויינת להימנע ולהעביר למישהו שמרגיש יותר בטוח לטפל.

 

[shooGS1]

חייבת לכל אחד מאיתנו

להיות היכולת להטיל מדי פעם ווטו ולהיות מסוגל לומר, באדם הזה אני לא יכול לטפל, אם כופים עלינו פונה מבלי יכולת להעביר הלאה, איך יראה הקשר איתו? בכל מקום יכולה וחייבת להיות האפשרות הזו. יש לפעמים דחיה כלפי פונה, בהחלט. לפעמים את נדחית מפונה שרואה בך אובייקט מיני, או פונה שגרמה להרגיש נבלעת בים של מלל, תובענות וצורך בלתי נדלה בתשומת לב (אבל ברמות פנומנליות) עד שלא יכולתי יותר לשאת את קרבתה. הדרכה טובה היא הצלה במקרים רגילים שמתעוררת בך העברה נגדית, אבל יש מקרים שפשוט לא צריך להסתבך איתם, כי הרצון שלך לגונן על עצמך במקרים שבהם באופן קיצוני את מרגישה מותקפת קשות מאישיות של פונה, זה פשוט יגרום לך להתגונן בצורה לא בריאה. מעולם לא נדחיתי מפונה כתוצאה ממראה חיצוני או נכות זו או אחרת. אבל אני מכירה עו"סים שיש להם רתיעה מסוג מסויים של נכות, למשל עיוורון.

 

[SuperGirl 25]

כן, מכירה את זה,

היה לי נער שעבדתי איתו בעבר, הוא פשוט "בלע" אותי. ממש כמו שאת מתארת-היה לו צורך גדול מאוד בתשומת לב וזה היה בסדר בקשר פרטני, שם נתתי לו את המקום שלו, אך בקבוצה שהנחיתי זה היה גרוע, כי הוא ביקש את תשומת הלב שלי יותר מאחרים ולי היה קשה לספק אותה כשיש עוד נערים מסביב. זה התחיל ממש לעצבן אותי, לא יכולתי להסתכל עליו...פתחתי איתו את הנושא, אך לא יודעת עד כמה זה עזר לו...מה שכן, אני לא ממש מסוגלת לערוך איתו שיחות... זה מקרה קיצוני עבורי. בדר"כ אני מתרחקת ואחרי רגיעה מסויימת אני חוזרת לקשר עם הפונה. לפעמים המרחק עוזר. זה תלוי מאוד ברגשות שליוו את הסיטואציה. יש רגשות שניתן יותר להתמודד עימם ויש שפחות.

 

[shooGS1]

ומה זה עושה לאדם הדחוי

כשאנו חשים צורך להדוף אותו מעלינו? אנחנו לוקחים על עצמנו את הטיפול, מגיעים לקצה היכולת ודוחים אותו, אולי כשידענו מהתחלה שניתקל בקושי איתו. הדרכה טובה נותנת אפשרות להמנע מהטיול המיותר הזה, לא?

 

[עוסג]

אתגרים בטיפול

אני, באופן אישי, אוהבת אתגרים בטיפול. אבל לשם כך אני זקוקה לתנאים מתאימים לעבודה - בייחוד הדרכה טובה וגם זמן. אני מכירה את התחושה שאי אפשר לטפל במישהו - אבל לפעמים דווקא אז יש תפנית שמשנה את התמונה. היה לי מקרה של אדם שהרגשתי שאני לא יכולה לדבר איתו יותר, תמיד ענייני בירוקרטיה, כעס ותסכול (מוצדק) על המערכות ותחושה של תקיעות וחוסר מוטיבציה לעשות משהו. פתאום הבנתי שאני בעצמי עוברת תקופה כזאת, שאני מרגישה תקועה, שאני לא יכולה לשמוע יותר אנשים ונמאס לי מהכל. אחר כך פתאום שמעתי אותו, שמעתי את המצוקות והפחדים שמעבר למילים הסתמיות, חרדת מוות נוראה. כל כך כעסתי על עצמי שלא שמעתי אותו קודם.

 

[אבי חברוני]

יכול להיות שהיא לא בטוחה שיקשיבו לה

כי היא מרגישה לא מורגשת, וכדי שירגישו שהיא נמצאת היא מקימה רעש ומהומה ופותחת את דבריה במתקפה חריפה ובמילים קשות, שנעלמו מהר מאד ברגע שקיבלה את מבוקשה (תשומת לב). מרגע ששמנו לב אליה (איך לא?) היא קיבלה את שרצתה והסתלקה, כי היא לא באמת רוצה לטפל במשהו. היא מסתפקת בלהרגיש ששמו לב אליה. לעניין ההתגוננות מולה, זה כמעט אופייני לעובדים סוציאליים. באמת תודה שמישהו מרשה לנו לטפל בו. מבזים אותנו במשכורות מעליבות, מפריטים את השירותים שלנו, מקצצים בתבן ודורשים שנכין לבנים, ואנו מרגישים לא בסדר כשמישהו נובח עלינו שלא טיפלנו בו/בבן משפחתו כראוי. כמה באמת מסוגלים לעשות את מה שאנו עושים? כמה בכלל מסוגלים לעבוד עם אנשים אחרים? סליחה שאנחנו נושמים.