"אני יותר רעה מהבן של בעלך"...

[עוד קרן אור]

אלוניס ../images/Emo24.gif

טוב לראות אותך. תודה ששיתפת אותנו בסיפור.

 

[rolan]

אויייייייייייי כמה קשה

אלוניס

קרעת לי את הלב... אני חייבת לעצור רגע, כדי לסדר את הנשימה. תודה שהבאת לנו את הדברים האלו, זה מסדר להרבה אנשים את המחשבות בראש. חשבתי שילדים להורים פרודים יהוו כאן קושי ואני רואה שטעיתי, שהם רק מוסיפים לנו עוד זויות שבלעדיהם לעולם לא היינו יכולים ללמוד עוד על ילדינו... ואלוניס - שוב תודה ע נ ק י ת לך אל תלכי - השארי איתנו

 

[נעמצי]

טוב, אז קראו לנעמה ונעמה הגיעה ../images/Emo9.gif

קדם כל, אני בכלל לא ידעתי על קיומו של הפורום שלכם... מישהו שקורא את הבלוג שלי פשוט החליט לתת לי קישור להודעה של שחר של יום חדש. בשנים האחרונות לא הרגשתי בכלל שאבא לבד. הוא לא היה לבד! אני כל הזמן היתי בית והשתדלתי לגרום לו לחייך. זה יהה קשה, במיוחד עם אחים שלי הקטנים שהיו רק בני 4 חודשים אבל הסתדרנו- היתה סבתא, היתה אופר וסה"כ אפשר לתפקד. בהתחלה אני שנאתי בקיצוניות את כולם. את לורה ,את הילדים שלה, ואת אבא. מה זה שנאתי? תיעבתי- כל דבר שהם נגעו בו הייתי רצה לחטא. זה נשמע תינוקי? אולי זה נשמע מגעיל? אולי אני בשלב בחיים שלי שעדיין מותר לי להתנהג ככה כשמתחשק לי. כבר חצי שנה שהיא פה- בכל מקום שאני הולכת ולא שאלו אותי בכלל אם אני רוצה שהיא תבוא. זה נקבע כעובדה שרירותית שאני צריכה להתמודד איתה. הפילו עלי לא פצצה , אלא פצצת אטום. אני צריכה להתמודד בבת אחת עם חברה של אבא ועוד חברה של אבא בבית. גם אם היא תרצה היא לא תוכל להחליף את אמא, כי אמא שלי היתה מדהימה והיא לא יכולה להשתוות אפילו לקרסוליים שלה. כואב לי שהוא המשיך בחיים שלו ואני עדיין אי שם מאחור. אני עדיין מתמודדת וכואבת את מה שקרה כשהוא מאושר והמשיך הלאה, והכי נורא ( וזה מש שהכי מגעיל בי ) זה שאחים שלי מבחינתם היא לא היתה קיימת אמא שלי- הם רק הולכים אחרי לורה. וכל היום אני רואה ושומעת רק לורה לורה לורה וזה כאילו רודף אותי. אני לא מתמודדת עם זה לבד, אני כן הולכת לפסיכולוג, כי אני עוברת מלבד זה עוד המון, וזה טוב שיש לי מישהו כמוהו, ואני ממש ממש ממש ממש מנסה עכשיו להיות נחמדה. בחיים שלי לא חשבתי שזה כל כך קשה להיות נחמדה למישהו. אבל זה כן. להפוך משיהו שבראש את שונאת אותו למישהו שתוכלי לחייך אליו מדי פעם זו משימה ממש בלתי אפשרית ואני לאט לאט מנסה לעשות את זה. אני לא יודעת אם אמא שלי מרוצה,, את זה אפשר רק לנחש ( או לעשות סייאנס אבל זו אפשרות פחות רלוונטית) בכל מקרה ברור לי שלי אין מה לעשות אלא לנסות איכשהוא להתרגל לזה ולכן זה מה שאני עושה עכשיו, ואלוהים זה קשה. לראות אותו אוהב מישהי, וצוחק אליה, ולראות משיהי אחרת מסתובבת בבית, ועוד את הילדים שלה מסתובבים בבית.... כאילו, גם פתאום הפכנו למלא מלא אנשים בבית- אנחנו 5 ילדים בבית עכשיו- זה המון! אני רואה איך הם מתסכלים אחד על השני כשאני נחמדה אליה. אני רואה את הלחות החיוכים שלהם- כאילו הם אומרים "ניצחנו" וסליחה, אבל קשה לי לרות אותם מתלהבים מזה- כאילו- קאט דה בולשיט- תפסיקו עם זה כבר. אתם יכולים לדבר כמה שאתם רוצים על זה פה בפורום- אתם יכולים לנחש מה עובר לילדים שלכם בראש. אתם לא יכולים לדעת אלא אם כן הם רצים ומספרים לכם הכל. היא יכולה להתחנף, ולהציע כל מינינ הצעות שכאילו "יקנו" אותי. אותי לא קונים בזול, וכל שלב וכל דבר לוקח לי המון מחשבות והמון מאמץ. לא רוצה שיבחנו אותי, לא רוצה את הדברים האלה. מה שהכי הייתי רוצה זה לחזור בזמן אחורה, בתקופה שהייתי מאושרת ורציתי שכולם יהיו מאושרים. הם יכולים להיות מאושרים פה בבית כולם, אבא, לורה, תום, ריקי, האלי וג'ון. אני כרגע לא מצטרפת לחגיגה. אחרי שהודיעו לי על הפורום הזה אולי אני אקרא בו מדי פעם אין לי מושג אם זה עמניין פה משיהו - זו תגובתי. ערב טוב, נעמה

 

[*יערית]

נעמה../images/Emo24.gif

ברוכה הבאה נערונת,לא קלים הם החיים איך שאני קוראת אותם דרך המישקפיים שלך..מרגישה הרבה כוחניות ורצון למצוא את המקום שלך בתוך כל "התיסבוכת" הזו שכלל לא בחרת ובטח הורייך לא בחרו עם אמך ניפטרה ז"ל. השיחות עם פסיכולוג אולי עוזרות לך...אבל רק את תוכלי באמת לעזור לעצמך להשתחרר מהכאב הזה שחנוק לך בגרון..רק את תוכלי בעזרת האהבה שיש סביבך למצוא את מקומך בתוכם.. את יכולה לומר שאת לא רוצה,ולא מעוניינת,ורוצה להדוף אותם כמה שיותר רחוק ממך...התת מודע שלך כ"כ כמהה לזה..תפרגני לעצמך ילדה, תפרגני לאבא..תפרגני ללורה ולילדיה..מאוד קשה לעשות במיוחד כשאין את אמא לידך..אבל זה אפשרי..רק תושיטי יד את נשמעת לי מאוד מקסימה ולבבית....תוציאו את הכל מבפנים ילדה.. הכאב הזה הופך להיות לך למסך ולמראה ..מעבר לזה זה מפריע לך אולי לראות את המציאות כפי שהיא.

 

[תמיד שניה]

נעמה

אני אתחיל מהסוף זה בהחלט מעניין אותנו ואת מוזמנת להשאר אני לא אתחיל להסביר לך את המצב כי נראה שאת מבינה אותו היטב,לכן לא נשאר לי אלא לחזק את ידייך ולשלוח לך חיבוק ענק ענק ענק. נכון שאת היית שם בשביל אבא וגם האחים היו שם,אבל זה לא מספיק.אהבה של ילד שונה מאהבת אישה וכולנו רוצים מישהו שנוכל לאהוב ולגעת ולהזדקן ביחד. את לא צריכה להרגיש מובסת והנצחון הוא לא שלהם הוא שלכם,של כולכם,ובעיקר שלך,לחזור בזמן אי אפשר וגם לא להחזיר את מי שלא איתנו.מה שנשאר זה לנסות למלא את החללים שהתרוקנו ולמצוא פינה בלב לאנשים שעדיין פה איתנו,לסלוח להם על החולשות ועל הטעויות לדבר,להבין ולנסות לגשר,כי נכון,אמא יש רק אחת ואף אחת לא תמלא את מקומה לעולם,אבל אולי תנסי למצוא מקום בלב לאותה אחת שהצליחה לשמח את האחד שנשאר עם לב כל כך שבור ועזרה לו לאסוף את פיסות ליבו ולמצוא אהבה חדשה,אני בטוחה שעם כל אהבתו ללורה גם בלב של אבא יש פינה אחת סגורה במפתח ששמורה לאותה אחת שאהב ואיננה עוד. אותך לא קונים בזול-ברור,את לא למכירה,אבל אף אחד לא נתן לה שיעורים איך להתמודד וגם היא מנסה בדרכים שהיא מכירה להתמודד איתך,יכול ליהיות שהיא טועה ויכול ליהיות שהיא מנסה להיכנס לנעליים לא לה,אבל נראה ממכתבך שהיא מנסה ורוצה שיהיה לכן טוב ביחד. עצתי לך-תזמיני אותה לקפה,רק את והיא תפתחי את הקלפים בלי לתקוף ובלי להאשים,אולי באמת היא פשוט לא יודעת איך לגשת לעיניין,תעזרי לה להבין מה בדיוק מפריע ולמה ותחפשו ביחד את הנוסחה ליחסים תקינים בבית. מגיע לאבא שלך אהבה חדשה,מגיע לו לא להזדקן לבד.בעוד שנים מהיום אתם תצאו מהבית תקימו משפחות ואז מה יהיה עליו? ולך?גם לך מגיע בית שהשקט והשלום שולטים בו,והכח להשכין את השלום נמצא בידיים שלך,מאחלת לך שתדעי להשתמש בו בכחמה המון בהצלחה לכולכם ושלא תדעו עוד צער

 

[תמיד שניה]

טוב נו אז בכ"ז הסברתי../images/Emo9.gif

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

נעמונת מקסימונת, כמה טוב שבאת

כל כך הרבה כאב זורם מהכתיבה שלך. קשה לי לדעת מאיפה להתחיל. אני רק יכולה להגיד לך שאני כל כך מזדהה עם הכאב שלך וכואב לי כל כך לשמוע ולקרוא את מה שאת כותבת. את נשארת שם, מעבדת את האבל על אמא הנפלאה שלך ומסרבת להמשיך הלאה, ובהרבה צדק, אפשר בהחלט להבין אותך, כי זה כאב ענקי ועצום שהלב לא מסוגל להכיל. אבל תחשבי שכל מה שקורה מסביב זה לא נגדך, זה לא כי אבא שכח את אמא ולא אוהב אותה יותר ולא כי האחים הקטנים שלך שכחו, הם פשוט בקושי הכירו את אמא, אם היא נפטרה כשהם היו בני ארבעה חודשים. מבחינתם לורה היא כמו אמא, היא הדמות הכי קרובה ל"אמא" שהם מכירים מבחינתם והיא מטפלת בהם ואוהבת אותם כל כך והם קטנים וזקוקים לה. אבל את, נעמה, היית גדולה כשאמא נפטרה והיית קשורה מאוד לאמא וקשה לך להמשיך. אני מקווה מאוד שהפסיכולוגית עוזרת לך ותמשיך לעזור. אנחנו כאן תמיד אם תרצי להקשיב, לשפוך, לבכות על כל מה שאת מרגישה. וזה כן מעניין מישהו. נראה לי שאת כולם. תרגישי טוב עד כמה שאפשר, ודברי עם אבא עד כמה שאת יכולה. אני בטוחה שהוא יהיה קשוב אלייך וישתדל לעזור לך להבין גם אותו.

 

[פרח 11]

נעמה ../images/Emo140.gif

עושה רושם שקשה לך לקבל עובדות מסוימות. קשה לך עוד יותר עם זה שחלק מהדברים החשובים האלה בכלל לא בשליטתך. ז"א הדברים נעשים בין אם את רוצה ובין אם לא. תראי, את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה מה שנותר הוא לזרום ולא ללכת נגד הזרם ולקבל דברים כמו שהם. לא בשביל אביך, לא בשביל לורה ולא בשביל אף אחד. רק בשביל עצמך. את לא תאמיני כמה החיים יכולים להראות אחרת. כמה הם הופכים להיות יותר קלים. אין מה לעשות, החיים ממשיכים הלאה. עם כל הכאב והצער יש לנו את האפשרות להמשיך הלאה ולעשות לעצמנו חיים טובים למרות שקרה מה שקרה. טוב שכך, כי אם היינו נשארים באבל כל החיים ומתייסרים, אז אילו חיים היינו חיים? היינו נקראים חיים מתים. זוועה לחיות כך. מאחלת לך כל טוב וכמו שיערית אמרה, רק את יכולה לעזור לעצמך ואני מוסיפה שרק בזכותך יכול להיות שינוי כלשהו באורח חייך.

 

[rolan]

נעמת לי נעמה

אהבתי את הכנות והישירות בהן השתמשת בכתיבתך, אני מעריכה זאת מאוד

אני מבוגרת ממך, אולי יש לזה משמעות בהקשר לדברים שאומר, אולי לא... גם אמי נפטרה. לפני שנתיים נפרדנו מאמי בדרך כואבת, קשה אך מאוד מאוד מיוחדת. בימים שלפני פטירתה, שוחחה איתנו אמי רבות וארוכות, סיפרה זיכרונות, השאירה לנו הוראות ומעיין צוואה... בין היתר ביקשה מאיתנו אמי, חזור ובקש, לטפל באבא, לדאוג לו, לא להזניח אותו.... כולנו מבוגרים, לא ילדים המתגוררים עם ההורים, לכן בקשתה היתה קשה לנו לביצוע ביומיום. אבי שנותר לבד עם פטירתה, סבל קשות, עבר תקופה לא קלה. אנחנו, אחי ואנוכי, ניסינו להוות לו משענת ובסיס להמשך חיים, אך לצערי לא יכולנו להיות שם בשבילו מדי יום ביומו, בעיקר מסיבות של מרחק פיזי... לפני כ - 5 חודשים פגש אבי אלמנה שהביאה אור לחייו. הם חיים ביחד, מאושרים, שמחים ונהנים האחד מהשניה. בשבת האחרונה ביקרנו (בן זוגי ובנותיי) בביתם בפעם הראשונה. ראיתי את השמחה בעיניהם, ראיתי את "שפת הסימנים" שלהם ושמחתי... אם כי, היתה לי צביטה קטנה בלב... כן, צביטונת כזאת ---- מה עם אמא שלי? זה דיגדג לי שם בלב, צבט והכאיב בשביל אמא שלי שאיננה כאן ואבא הלך לו לאחרת... מהר מאוד, הבנתי שאין בזה ממש, הבנתי שבעצם החיים ממשיכים, ואבא שלי - שורד ואין בזה כל רע, להיפך, זו בעצם היתה משאלתה של אמי. נדמה לי נעמצי, שאת עדיין מתאבלת על אמא, שקשה לך הפרידה ממנה וזה התהליך הראשון שאת צריכה למעשה לעבור - הפרידה מאמא. כאשר תביני, במשך הזמן, שאבא לא נטש את אמא, או אתכם, שאבא מנסה להמשיך את החיים - למענו ולמען ילדיו.... או אז תפתחי לעוד אפשרויות ולהבנה שגם לאבא, אחרי הכל, מגיע להנות, לחיות ולהמשיך את החיים יחד אתכם במקום הכי טוב שיכול היה לבחור עבורכם. תנסי לחשוב על זה כך... אולי יהיה לך קל יותר...

 

[*יערית]

צביטה בלב ../images/Emo7.gifשלום לך../images/Emo141.gif

בסיפור שלך יש עוצמה גדולה...כאב גדול.... מקווה שיום מן הימים תשכחי לאביך על כך שבחר בך כשליח.. משום מה מתבלבלת ולא מוצאת את יתר המילים.... סליחה

 

[פרח 11]

איזה סיפור כואב ../images/Emo7.gif

כאן רואים בבירור איך מישהו התעסק בתפל ולא בעיקר. נשאר תקוע באותו מקום בלי יכולת להתקדם הלאה ופיספס כ"כ הרבה. חבל...

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

פרח, את מתכוונת לסיפור של אלוניס

נכון? יש איזה בלבול בשרשור קצת. גם התגובה הקודמת של יערית נראית לי לאלוניס. ואני חושבת כמובן כמוך. איזה פספוס, בפרט שהחיים כאן נגדעו בלי יכולת לתיקון.

 

[פרח 11]

כן, התכוונתי לסיפור של אלוניס

כל העניין הוא, שאף אחד מאיתנו לא יודע מה יילד יום ולכן כל אחד צריך לדעת לנצל את הרגע ולהנות ממנו בצורה הכי טובה.

 

[אלוניס]

תודה גדולה לכל המגיבים../images/Emo140.gif

אני זוכרת את המיתוס על עוף החול ומה שחשבתי עליו תמיד "איזה כיף לו, הוא צריך לקום מהעפר רק פעם באלף שנים". קמתי. ואני עומדת. ומדי פעם לא רק הולכת אלא אפילו רצה למרחקים קטנים, נדהמת כל פעם מחדש מהכוח ומההישגים. המוות מלמד אותנו הרבה דברים. לקחתי ממנו את החשיבות של להגיד. כי אין בהכרח מחר. היום אני כאן, מחר אולי כבר לא. כל עוד זה תלוי בי אין לי שום כוונות להיעלם אבל זה לא תמיד עוזר. לכן אני לא אוהבת לריב או לפחות להישאר עם המועקה להרבה זמן בלי להפיג את המתח, לפשר, להסביר, לנסות לגשר ולעבור הלאה מובנת יותר ומבינה יותר. ואם זה לא הולך לפחות יש לי קצת שלווה מזה שעשיתי את כל מה שיכולתי. אחותי הקטנה כבר חיילת בעצמה. עכשיו היא זאת שעל מדים. וכל פעם שאני רבה איתה אני תוהה אם יכול להיות שאלו יהיו המילים האחרונות שהיא תישמע ממני. זה לא קל. גם לא לוותר על מה שחשוב לי וגם לוודא ככל יכולתי שלא יהיה לה ספק לרגע כמה אני אוהבת אותה. אז ברגע שהאבק שוכך, והסערה עוברת, תנו ליטוף, תגידו גם מילה טובה, נסו לראות איפה אולי יכולתם להיות עדינים יותר ומתחשבים יותר ובקשו. בקשו יותר התחשבות, בדקו היכן יכולים לעזור לכם והסבירו למי שסביבכם איך לעזור. מקסימום יגידו "לא". ובתכל'ס לרוב מקבלים הפתעה מההיענות ומהרעיונות לשיפור. ואל תדחו דבר אחד קטן ואל תחשבו שהוא מובן מאליו. כשאתם אוהבים תגידו ותראו את זה. אף אחד לא יכול לקרוא את המחשבות שלכם. ומותר גם לשכוח את כל זה כי אנחנו בני אדם ומותר לנו לחטוף קריזה מדי פעם. ותודה לרולן, אני אבוא לבקר.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

אלוניס, שוב, מילים נהדרות

שיהיה רק טוב, אמן.