לימור
אני רואה בפורום במה או מרחב בו יכול כל אחד להעלות נושאים, תכנים, רעיונות, ותחושות, כפי שכתבתי במכתב הפתיחה, המופיע באתר: " לראשונה בישראל ניתנה לנו במה פומבית, "מקום" לדבר בו, להשמיע, לשמוע, לשאול, לשתף, לשוחח, להתווכח, לחשוב ולתכנן ביחד, לתרום ולהירתם, להרגיש שאינך לבד, שלמצוקה יש מקום, לתמוך ולקבל תמיכה, להתייעץ ולהיפגש. פורום זה נועד לכולנו: ליתומים למצוא אמפתיה והזדהות, ולציבור להבין את מצוקתנו". לא קשה להבין מכך, כי כל נושא הינו לגיטימי בעיני. יחד עם זאת, בתפקידי כמנהל הפורום ומתוך האחריות הכרוכה בכך, אני שוקל ובוחר מתי יש מקום לאמירה או להתערבות שלי. במקרה שלך, בחרתי להגיב לא רק משום שפנית אלי ושומה עלי להגיב מעצם קיומם של כללי נימוס בסיסיים, אלא גם על מנת להעמיד דברים על דיוקם ולשמר את אותה אוירה (לזה קוראים "תרבות דיון") שתאפשר התנהלות בונה, ולבוחרים בכך לבטא את עצמם, מבלי לחשוש שיותקפו באופן בוטה (כפי שנהוג בקרב מרבית מנהלי הפורומים). וכך, כשאת כותבת: "בקשתי ממך לא לקחת זאת אישית, החלטת להיפגע זו זכותך המלאה", איני יכול אלא לראות בכך סוג של היתממות של אדם הבוחר לטעון כי אין "פוגעים" אלא יש רק "אלה שנפגעים", וכי אין "תוקפן" אלא יש רק "מי שחש עצמו מותקף", דרכה את מסירה מעצמך אחריות לסגנון ההידברות שבו נקטת ולהשלכותיו על סביבתך/ הפורום, ועוד מספרת לעצמך שאת גם מכבדת את זכותו של אדם לרגשותיו ("זו זכותך"). את כותבת: " להתייחס לכעסי ולראות בו מקור הבעיה זו דרך דמגוגית ולא עניינית". את זכאית לומר את דעתך, כמובן, אך אני רואה בכך ניסיון להכתיב לזולת את גבולות התגובה שלו. קשיים והתמודדויות קיימים בכל מקום, אך לא ניתן היה שלא לחוש בעוצמות הזעם שבתוכך, ולתהות כיצד הקשיים, שעליהם ניסית להצביע, מולידים עוצמות כאלה כתגובה ראשונית, וטרם שיכולת לדאוג להתפתחותו של דו שיח ענייני ומעודן יותר. לא יכולתי להימנע מלראות כיצד עוצמות אלה מכסות על יכולתך לעצור אותן כדי שתוכלי להתפנות ולהעלות את אותם נושאים בדרך שאינה ספוגה בתוקפנות קשה, לברר ולבדוק דברים טרם שאת מסיקה מסקנות שגויות ומעלה אותן על הנייר, להישאב עד כדי עיוות המציאות לכדי ראיית של הכוס כריקה ושל האין, ולפסוח על המסרים המופנים אליך. כך למשל, הצעתי לך לפגוש אותי על מנת לקבל מענה לסוגיות שאת מעלה- אך את "פספסת" והזכרת פגישה שהתקיימה לפני 4 שנים. בחלק נוסף של תגובותיך את מעלה שוב את הטענה כי מתייחסים אליהן שלא ברמה העניינית, לתפל ולא לעיקר. על כך אני חולק הן ברמה המציאותית, הן משום שבכך את נוטלת לעצמך זכות להתייחס לזולת ולסגנונו אך מעדיפה שלא כן יעשה ביחס אליך, והן משום שהדינאמיקות המיוצרות בפורום הינן חלק בלתי נפרד מהתכנים, והן שתקבענה גם את עתידו (ביטויים של כעס אפשריים, אך השאלה היא של הסגנון. אנשים מרגישים לרב נוח להתבטא באווירה שאינה תוקפנית. תפקידי, כאמור, הינו להגן על מסגרת הפורום כדי שיתאפשר דיאלוג פורה ומקדם). ברמה העניינית: מכיוון שמינית עצמך לאיש מקצוע (אולי פסיכולוגית?) הבוחן ושופט את אישיותי ואת כושר המנהיגות שלי מבלי שיש בידיך את הכלים לכך, ומעצם העובדה שהייתי מועמד לקורס קצינים בצה"ל (לכך סירבתי על רקע נפילתו של אבי שהיה קצין ונהרג בהיותו ראש ענף מחקר בחיל המודיעין), הנני בוחר שלא להגיב עוד להתייחסותך בהקשר זה. אומר רק, כי תפקיד היו''ר, הועד וועדת הביקורת עמד ועומד לבחירות מידי שנה. עד היום לא קם אף אדם, גבר או אישה ודרש את התפקיד. מכיוון שהנושא קרוב לליבך, אני מציע שוב שנפגש, איתך ועם חבריך לשיחה על מנת לבחון כיצד אפשר לפעול יחד לקידום רווחתם של יתומי צה"ל ומערכות ישראל, ולפתרון מצוקותיהם. מאז הפעם האחרונה שפגשתי אותך ואת חברייך עברו למעלה מארבע שנות עשייה, שרובה אגב, דווח ופורסם ברבים דרך התקשורת ואתר האינטרנט שלנו. חברים משלמים ומתנדבים רבים ממשיכים לפעול לקידום מטרות העמותה. כמו כן, למיטב ידיעתנו, לפני קום העמותה לא נעשה שום מחקר על יתומי צה''ל הבוגרים. אנו בקשר הדוק עם האקדמיה. בשיחה טלפונית עם האחראית הארצית באגף השיקום, הגב' לבנה, שנערכה בחודש שעבר הובהר לנו חד משמעית כי לא מתקיימת ולו קבוצת תמיכה אחת ליתומים צעירים או בוגרים בכל רחבי המדינה! (נכון לתאריך השיחה)/ מספרי הטלפון שלי לרשותך ולכל אדם החושב כי הוא יכול לכוון להשפיע, ורוצה להשתתף בהתוויית הדרך. 03-6200629 בבית. 052-515500 סלולארי. מאחל רק טוב, עדי
