ואז השקיף הירח מן השמים
אל חנה´לה הקטנה. השקיף ושאל- שאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה´לה שמעה: - מה לך פה, ילדה? ולמה תבכי? ולחנ´לה קשה לדבר, והיא רק מראה באצבע על השמלה: - ראה, ירח... וזה מן השק... משק הפחם. והירח מביט... והוא שואל שוב- שואל בלי קול, בלי מילים, רק חנה´להשומעת: - האת מתחרטת חנה´לה, שעזרת לו, להולך?... וחנה´לה אומרת: - לא. איני מתחרטת, אבל השמלה... שמלת השבת הלבנה... ואימא ... ואז אמר הירח לחנה´לה: - אל תבכי, ילדה. קומי לכי לביתך. שמלתך תהיה יפה יותר... - והירח שלח את קויו, קוי האור שלו. ואך נגעו קוי האור בכתמים השחורים שעל שמלת חנה´לה- וראה: הכתמים נעלמו, אינם... ובמקומם אור!... הנה פה היה תו שחור, ועתה- הנה תו אור... ופה הייתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה... וכך הייתה שמלתה של חנה´לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור, והם ככסף טהור מתנוצצים, מתנוצצים--- וחנה´לה הולכת, מאירה כולה, ולקראתה בדרך באה אימא שלה, באה ומדברת:: - מיה היא זאת?... וחנה´לה שומעת, רצה את אימה, צוחקת: - אימא, האם לא תכיריני? וחנה´לה סיפרה הכול לאימה שלה. נכנסו הביתה וכל החדר נתמלא אור- אור שמלת השבת של חנה´לה קטנה--- שבת שלום
