אנונימית333
New member
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ../images/Emo7.gif
אני בת 18 ויש לי חרדה חברתית מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי גם בעיות של דיכאון מאז שאני קטנה וניסיתי להתאבד כמה פעמים הסיבה לכל זה היא שגדלתי ואני עדיין גרה עם אמא שהתעללה בי, מעט פיזית ובעיקר נפשית עם קללות, ירידות, השפלות וצרחות כל היום וכל הזמן שנה שעברה היא אמרה לי שהיא מצטערת שהיא לא שרפה אותי כשהייתי קטנה... אני גרה איתה כי אין לי לאן ללכת קשה לי נורא לגור פה אבל פשוט אין לי לאן ללכת אין לי חברות בכלל, אין לי בני משפחה שמתעניינים בי או שאכפת להם ממני בכלל... ההורים שלי גרושים ואבא שי גר איתנו באותה העיר אבל הוא אדם מאוד קשה, שאם משהו שעושה לי טוב נראה לו ילדותי או דבילי או מפגר הוא יאמר לי את זה וירד עליי גם כן... כשניסיתי לומר לו מה שאני מרגישה הוא זילזל בי כי לדעתו ההרגשה הזו דבילית... אני יכולה לדבר איתו רק אם אני אומר מה שהוא רוצה לשמוע... כשפעם אחת לא הלכתי לעשות מבחן מגן (סירבתי ללכת) הוא אמר לי שהוא יתנקם בי.. רק בשביל שתוכלו להבין... יש לי המון בעיות, הפרעות אכילה (שכרגע הן בשקט ולא פעילות במיוחד), היסטוריה של cutting והמון המון חרדות... הייתה תקופה פעם גם שהייתי לוקחת כל שבוע או פעמיים בשבוע כמות ענקית של כדורים (בין 5 ועד ל20 ומעלה), כל מיני כדורים, אפילו סתם כדורים שמיועדים לחולי סכרת שהיו של חבר של אמא שלי... עשיתי את זה כי הם גרמו לי להרגיש רע ולהיות חולה והיה לי תירוץ לא לעשות כלום או לא ללכת לבי"ס.. הפסקתי באיזשהו שלב כי זה הפסיק להשפיע עליי וכי לראות כדורים עשה לי בחילה נוראית עד כדי הקאה.. עד היום אני לא מסוגלת לקחת כדור נגד כאב ראש כי רק לראות אותו עושה לי בחילה... יש לי חבר שאוהב אותי מאוד. אנחנו ביחד כבר כמה שנים והוא עוזר לי המון. אני נורא רוצה למות ולהתאבד ואני לא עושה את זה כי אני לא מסוגלת לעזוב אותו ולעשות לו את זה. הוא יהיה שבור אם יקרה לי משהו. אבל הוא מוותר על המון דברים בגללי וזה גורם לי להרגיש רע... אני רוצה ובניגוד לפעם מסוגלת לראות חיים משותפים שלי ושלו ועתיד בכלל... פעם לא האמנתי שאני אגיע עד לגיל 18... אני כותבת פה עכשיו כי בתקופה האחרונה חשבתי שהצלחתי להתגבר על המון דברים... לא חתכתי איזה חצי שנה ולא הקאתי ואכלתי יחסית נורמאלי... הכי היה חשוב לי לנסות למצוא עבודה למרות החרדה החברתית (שמונעת ממני אפילו לדבר בטלפון עם אחותי הגדולה מרוב שאני מתביישת) אמא שלי סידרה לי ראיון עבודה עם מכרה שלה שמנהלת חנות צעצועים והעזתי והלכתי וקיבלו אותי. נורא רציתי להצליח כדי להרוויח כסף ולצאת מהבית ולעבור לגור עם חבר שלי בדירה משלנו היום הראשון הלך טוב, הצלחתי להתמודד למרות שהייתי היסטרית לפני כן אני עדיין לא יודעת איך עשיתי את זה כי לפעמים אני לא מסוגלת אפילו לצאת מהבית וללכת לקניון בגלל החרדה אני חושבת שהרצון העז לצאת מפה ולהפסיק להיות מקור ללעג עשה את שלו.. גם זה לא היה יום מלא, הייתי בסכ"ה כמה שעות ובשעות הפחות לחוצות... אבל אתמול היה היום השני ואחרי שעה התחילו לכאוב לי הרגליים והתחלתי להרגיש רע... היו מלא אנשים ואישה אחת שניסיתי לעזור לה דיברה אליי מאוד לא יפה... לא ידעתי לעזור לה במה שהיא ביקשה והיא ירדה עליי ושאלה בטון לא נעים אם לא עשו לנו שום הכשרה וניסיתי להסביר לה שאני חדשה אז היא פקדה עליי לקרוא למישהו אחר שכן יודע... רציתי לבכות או לפחות לקחת כמה דקות שקט להירגע אבל לא יכולתי כי היו מלא אנשים וכולם רצו שאני אעזור להם והיו לי כמה אנשים ברצף שכולם שאלו אותי שאלות על דברים שאני לא יודעת ואני רק רוצה לבכות... ואני כל שניה מתחילה לבכות וחייבת לעצור את עצמי כי אסור לי... ואחראי המשמרת שואל אותי אם אני עושה משהו כרגע כי הוא רצה שאני אעשה משהו ואני בדיוק חיפשתי משהו ללקוחה ואמרתי לו שכן, והוא שאל שוב במבט כזה של "כאילו שאת מסוגלת לעשות משהו"... והתחלתי לרעוד, והיה לי צפוף ולא יכולתי לנשום.. והרגשתי שכל האנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני מטומטמת שלא יודעת כלום... והראש שלי התפוצץ ולא הייתי מסוגלת לעמוד... שאלתי את האחראי משמרת אם אני יכולה ללכת לשירותים והוא אמר שכן, לקחתי את התיק שלי והלכתי לשירותים בבית קפה ליד ומהרגע שיצאתי מהחנות התחלתי לבכות בכי היסטרי ובקושי נשמתי וככה ישבתי בשירותים במשך 10 דקות ולא יכולתי להפסיק לבכות וניסיתי לדבר עם חבר שלי בטלפון שבקושי הבין מה אני אומרת וניסה לעודד אותי לחזור לשם אבל לא הייתי מסוגלת... פחדתי, לא הייתי מסוגלת לזוז בכלל... אז יצאתי משם במהירות ותפסתי מונית ונסעתי אל חבר שלי... בלי להודיע לאף אחד... מהרגע שיצאתי מהחנות ועד עכשיו אני לא מפסיקה לבכות. למרות שיצאתי מהחנות אתמול אחה"צ הגעתי אל חבר שלי וחוץ מלשעה שבמהלכה נירדמתי לא יכולתי להפסיק לבכות ולדבר על זה שאני הורסת לו את החיים ולכולם ואני כישלון שלא מסוגל לעשות שום דבר והתחפרתי לו במיטה מתחת לשמיכה וזהו, לא רציתי לזוז כשהוא היה צריך ללכת לכמה דקות להסיע את אחותו לקחתי סכין גילוח וחתכתי פעם ראשונה אחרי המון זמן... זה שרף וזה הגיע לי שיכאב לי אבל זה גם עזר לי.. רציתי לחתוך עוד אבל הוא חזר... היום בבוקר הגעתי הבייתה והמשכתי לישון.. ישנתי בערך 12 שעות או יותר בסכ"ה... ואמא שלי מאז שקמתי מתנכלת אליי, מדברת אליי לא יפה וחושבת שאני סתם עצלנית שרוצה לחיות על חשבונה... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני פשוט לא יודעת כמובן שבאותה חנות אני כבר לא עובדת... חבר שלי התקשר ודיבר עם המנהלת וניסה להסביר לה והיא די כועסת עליי כי הרסתי לה בגלל שאני הייתי רשומה לכמה משמרות ואין מי שיחליף אותי אני פשוט הורסת לכולם ולא יודעת מה לעשות... אני כל כך רוצה למות ולגמור עם החיים האלו כבר כי נמאס לי אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה... אני כן רוצה לחיות וכן רוצה שיהיה לי עתיד אבל לא רואה איך זה אפשרי בכלל.. אני בשום פנים ואופן לא רוצה להתאשפז או משהו כזה... אבל אני גם לא רואה מה אני כן יכולה לעשות... לגור אצל חבר שלי אני לא יכולה כי הוא גר עם ההורים שלו והם לא מחבבים אותי וניסו לשכנע אותו להיפרד ממני כי אני לא יושבת איתם ומדברת איתם (ואמא שלו יודעת על הבעיות שלי בבית ועל החרדה החברתית וזה לא ממש מזיז לה כי היא בטוחה שזה משהו שאני פשוט צריכה להתגבר עליו וזהו)... החרדה חזרה אליי במלוא העוצמה וגם הרצון לחתוך... אני מפחדת לצאת אפילו מהבית עכשיו שלא לדבר על לנסות למצוא עבודה אחרת כי אני מפחדת שאני לא אעמוד בזה שוב... אני גם מפחדת שאמא שלי תחליט להעיף אותי מהבית... היא כבר רצתה להעיף אותי מהבית בגלל שאני בת 18 אבל אחותה (דודה שלי) ידעה על זה ו"שטפה" אותה על זה (אומנם אותה דודה לא בקשר איתי אבל לשתיהן חשוב מאוד מה אנשים אחרים יגידו...) ובגלל זה אני עדיין גרה פה בבית... בעיר שבה אני גרה אין שום מסגרת שיכולה לעזור ולתמוך.. שום אישפוז יום או משהו כזה... אני לא יודעת אם אני בכלל יכולה ללכת לפסיכיאטר או לפסיכולוג כי אין לי כסף לשלם אפילו אם ידרשו ממני 10 שקלים בשביל כל טיפול אין לי כלום ואמא שלי בטח שלא תשלם... אפילו במה אני יכולה לאכול בבית יש לי הגבלה כי היא אומרת שיש לה בעיות כלכליות אז טיפול ? מהצבא אגב יש לי פטור... מה אני יכולה לעשות ? סליחה על ההודעה הארוכה אני פשוט מרגישה אבודה...
אני בת 18 ויש לי חרדה חברתית מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי גם בעיות של דיכאון מאז שאני קטנה וניסיתי להתאבד כמה פעמים הסיבה לכל זה היא שגדלתי ואני עדיין גרה עם אמא שהתעללה בי, מעט פיזית ובעיקר נפשית עם קללות, ירידות, השפלות וצרחות כל היום וכל הזמן שנה שעברה היא אמרה לי שהיא מצטערת שהיא לא שרפה אותי כשהייתי קטנה... אני גרה איתה כי אין לי לאן ללכת קשה לי נורא לגור פה אבל פשוט אין לי לאן ללכת אין לי חברות בכלל, אין לי בני משפחה שמתעניינים בי או שאכפת להם ממני בכלל... ההורים שלי גרושים ואבא שי גר איתנו באותה העיר אבל הוא אדם מאוד קשה, שאם משהו שעושה לי טוב נראה לו ילדותי או דבילי או מפגר הוא יאמר לי את זה וירד עליי גם כן... כשניסיתי לומר לו מה שאני מרגישה הוא זילזל בי כי לדעתו ההרגשה הזו דבילית... אני יכולה לדבר איתו רק אם אני אומר מה שהוא רוצה לשמוע... כשפעם אחת לא הלכתי לעשות מבחן מגן (סירבתי ללכת) הוא אמר לי שהוא יתנקם בי.. רק בשביל שתוכלו להבין... יש לי המון בעיות, הפרעות אכילה (שכרגע הן בשקט ולא פעילות במיוחד), היסטוריה של cutting והמון המון חרדות... הייתה תקופה פעם גם שהייתי לוקחת כל שבוע או פעמיים בשבוע כמות ענקית של כדורים (בין 5 ועד ל20 ומעלה), כל מיני כדורים, אפילו סתם כדורים שמיועדים לחולי סכרת שהיו של חבר של אמא שלי... עשיתי את זה כי הם גרמו לי להרגיש רע ולהיות חולה והיה לי תירוץ לא לעשות כלום או לא ללכת לבי"ס.. הפסקתי באיזשהו שלב כי זה הפסיק להשפיע עליי וכי לראות כדורים עשה לי בחילה נוראית עד כדי הקאה.. עד היום אני לא מסוגלת לקחת כדור נגד כאב ראש כי רק לראות אותו עושה לי בחילה... יש לי חבר שאוהב אותי מאוד. אנחנו ביחד כבר כמה שנים והוא עוזר לי המון. אני נורא רוצה למות ולהתאבד ואני לא עושה את זה כי אני לא מסוגלת לעזוב אותו ולעשות לו את זה. הוא יהיה שבור אם יקרה לי משהו. אבל הוא מוותר על המון דברים בגללי וזה גורם לי להרגיש רע... אני רוצה ובניגוד לפעם מסוגלת לראות חיים משותפים שלי ושלו ועתיד בכלל... פעם לא האמנתי שאני אגיע עד לגיל 18... אני כותבת פה עכשיו כי בתקופה האחרונה חשבתי שהצלחתי להתגבר על המון דברים... לא חתכתי איזה חצי שנה ולא הקאתי ואכלתי יחסית נורמאלי... הכי היה חשוב לי לנסות למצוא עבודה למרות החרדה החברתית (שמונעת ממני אפילו לדבר בטלפון עם אחותי הגדולה מרוב שאני מתביישת) אמא שלי סידרה לי ראיון עבודה עם מכרה שלה שמנהלת חנות צעצועים והעזתי והלכתי וקיבלו אותי. נורא רציתי להצליח כדי להרוויח כסף ולצאת מהבית ולעבור לגור עם חבר שלי בדירה משלנו היום הראשון הלך טוב, הצלחתי להתמודד למרות שהייתי היסטרית לפני כן אני עדיין לא יודעת איך עשיתי את זה כי לפעמים אני לא מסוגלת אפילו לצאת מהבית וללכת לקניון בגלל החרדה אני חושבת שהרצון העז לצאת מפה ולהפסיק להיות מקור ללעג עשה את שלו.. גם זה לא היה יום מלא, הייתי בסכ"ה כמה שעות ובשעות הפחות לחוצות... אבל אתמול היה היום השני ואחרי שעה התחילו לכאוב לי הרגליים והתחלתי להרגיש רע... היו מלא אנשים ואישה אחת שניסיתי לעזור לה דיברה אליי מאוד לא יפה... לא ידעתי לעזור לה במה שהיא ביקשה והיא ירדה עליי ושאלה בטון לא נעים אם לא עשו לנו שום הכשרה וניסיתי להסביר לה שאני חדשה אז היא פקדה עליי לקרוא למישהו אחר שכן יודע... רציתי לבכות או לפחות לקחת כמה דקות שקט להירגע אבל לא יכולתי כי היו מלא אנשים וכולם רצו שאני אעזור להם והיו לי כמה אנשים ברצף שכולם שאלו אותי שאלות על דברים שאני לא יודעת ואני רק רוצה לבכות... ואני כל שניה מתחילה לבכות וחייבת לעצור את עצמי כי אסור לי... ואחראי המשמרת שואל אותי אם אני עושה משהו כרגע כי הוא רצה שאני אעשה משהו ואני בדיוק חיפשתי משהו ללקוחה ואמרתי לו שכן, והוא שאל שוב במבט כזה של "כאילו שאת מסוגלת לעשות משהו"... והתחלתי לרעוד, והיה לי צפוף ולא יכולתי לנשום.. והרגשתי שכל האנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני מטומטמת שלא יודעת כלום... והראש שלי התפוצץ ולא הייתי מסוגלת לעמוד... שאלתי את האחראי משמרת אם אני יכולה ללכת לשירותים והוא אמר שכן, לקחתי את התיק שלי והלכתי לשירותים בבית קפה ליד ומהרגע שיצאתי מהחנות התחלתי לבכות בכי היסטרי ובקושי נשמתי וככה ישבתי בשירותים במשך 10 דקות ולא יכולתי להפסיק לבכות וניסיתי לדבר עם חבר שלי בטלפון שבקושי הבין מה אני אומרת וניסה לעודד אותי לחזור לשם אבל לא הייתי מסוגלת... פחדתי, לא הייתי מסוגלת לזוז בכלל... אז יצאתי משם במהירות ותפסתי מונית ונסעתי אל חבר שלי... בלי להודיע לאף אחד... מהרגע שיצאתי מהחנות ועד עכשיו אני לא מפסיקה לבכות. למרות שיצאתי מהחנות אתמול אחה"צ הגעתי אל חבר שלי וחוץ מלשעה שבמהלכה נירדמתי לא יכולתי להפסיק לבכות ולדבר על זה שאני הורסת לו את החיים ולכולם ואני כישלון שלא מסוגל לעשות שום דבר והתחפרתי לו במיטה מתחת לשמיכה וזהו, לא רציתי לזוז כשהוא היה צריך ללכת לכמה דקות להסיע את אחותו לקחתי סכין גילוח וחתכתי פעם ראשונה אחרי המון זמן... זה שרף וזה הגיע לי שיכאב לי אבל זה גם עזר לי.. רציתי לחתוך עוד אבל הוא חזר... היום בבוקר הגעתי הבייתה והמשכתי לישון.. ישנתי בערך 12 שעות או יותר בסכ"ה... ואמא שלי מאז שקמתי מתנכלת אליי, מדברת אליי לא יפה וחושבת שאני סתם עצלנית שרוצה לחיות על חשבונה... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני פשוט לא יודעת כמובן שבאותה חנות אני כבר לא עובדת... חבר שלי התקשר ודיבר עם המנהלת וניסה להסביר לה והיא די כועסת עליי כי הרסתי לה בגלל שאני הייתי רשומה לכמה משמרות ואין מי שיחליף אותי אני פשוט הורסת לכולם ולא יודעת מה לעשות... אני כל כך רוצה למות ולגמור עם החיים האלו כבר כי נמאס לי אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה... אני כן רוצה לחיות וכן רוצה שיהיה לי עתיד אבל לא רואה איך זה אפשרי בכלל.. אני בשום פנים ואופן לא רוצה להתאשפז או משהו כזה... אבל אני גם לא רואה מה אני כן יכולה לעשות... לגור אצל חבר שלי אני לא יכולה כי הוא גר עם ההורים שלו והם לא מחבבים אותי וניסו לשכנע אותו להיפרד ממני כי אני לא יושבת איתם ומדברת איתם (ואמא שלו יודעת על הבעיות שלי בבית ועל החרדה החברתית וזה לא ממש מזיז לה כי היא בטוחה שזה משהו שאני פשוט צריכה להתגבר עליו וזהו)... החרדה חזרה אליי במלוא העוצמה וגם הרצון לחתוך... אני מפחדת לצאת אפילו מהבית עכשיו שלא לדבר על לנסות למצוא עבודה אחרת כי אני מפחדת שאני לא אעמוד בזה שוב... אני גם מפחדת שאמא שלי תחליט להעיף אותי מהבית... היא כבר רצתה להעיף אותי מהבית בגלל שאני בת 18 אבל אחותה (דודה שלי) ידעה על זה ו"שטפה" אותה על זה (אומנם אותה דודה לא בקשר איתי אבל לשתיהן חשוב מאוד מה אנשים אחרים יגידו...) ובגלל זה אני עדיין גרה פה בבית... בעיר שבה אני גרה אין שום מסגרת שיכולה לעזור ולתמוך.. שום אישפוז יום או משהו כזה... אני לא יודעת אם אני בכלל יכולה ללכת לפסיכיאטר או לפסיכולוג כי אין לי כסף לשלם אפילו אם ידרשו ממני 10 שקלים בשביל כל טיפול אין לי כלום ואמא שלי בטח שלא תשלם... אפילו במה אני יכולה לאכול בבית יש לי הגבלה כי היא אומרת שיש לה בעיות כלכליות אז טיפול ? מהצבא אגב יש לי פטור... מה אני יכולה לעשות ? סליחה על ההודעה הארוכה אני פשוט מרגישה אבודה...
