אני מרגישה כבולה ואבודה

[ילדונט]

רשמית? שנתיים.

יחד עם צבא וסטאז' - חמש.

 

[פיצהלה]

לא באנו הנה להנות....

אמרה לי פעם חברה כשישבתי וניהלתי איתה שיחה בדיוק על הנושא הזה. לא הסכמתי איתה אז, ואני לא מסכימה עם זה היום אבל אני יודעת בוודאות שההרגשה הזו שלך אינה רק שלך, ועוד אני יודעת שהפתרון למצוקה הזו הוא לא חד משמעי. גם אני על אף העיסוק השונה מקצועית בחרתי במסלול קרייריסטי ולא נהנתני. תיכון - צבא - ומיד עבודה קשה ותובענית כדיי להחזיק את הדירה אליה עזבתי שבוע לאחר הצבא. תואר 1 עשיתי איפשהו באמצע תוך כדיי ג'ינגול בין 3 עבודות וגם היום אני בתחום תובעני מאוד עם שעות ארוכות ואנשים וורקוהוליקים. לא נסעתי לטיול ארוך, לא הלכתי לגור במדינה אחרת (על אף שיש לי דרכון זר והאפוציה קיימת) ולא עשיתי הרבה דברים שיכולתי. אבל... פגשתי את האיש שאוהב אותי נורא בגיל 25. התחתנתי איתו באותה שנה. חייתי איתו 4 שנים מאושרות רק שנינו (+כלבים וחתולים) בדירות שכורות בלי גרוש על התחת, עם המון מריבות אבל המון ימים יפים. מצאתי עבודה שעושה לי לפעמים נורא רע אבל גם המון טוב. אני טובה במה שאני עושה ויודעת שמי שמסביבי יודע שאני טובה בזה. ולפני חודשיים וחצי ילדתי בת. אלוהים! אני אמא... אז טפו טפו טפו כמו שנהוג להיזהר, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. נכון שאני עובדת המון שעות ואין לי זמן אפילו לקחת איזה חוג בשביל הנפש, נכון ששיר תראה אותנו בעיקר בסופי שבוע ונכון שיש עוד המון מקומות בעולם שלא ראיתי. אבל עם כל הקלישאה שבזה, אין אף מקום בעולם שדומה לצחוק שלה באמבטיה, ואין אף מקום אחר שהייתי מרגישה בו בטוחה כמו בין הזרועות של האיש שלי על הספה בסלון שלנו אחרי יום קשה . ויש המון אנשים שמסתובים להם בעולם ובחפירות ארכיולוגיות שמחפשים בדיוק את מה שלנו יש. וחוץ מזה שאם את נורא רוצה להשתתף בחפירה ארכיאולוגית, אחת החברות הכי טובות שלי היא דוקטורנטית לארכיאולוגיה ויוצאת מדי קיץ לחפירות ואם נורא תרצי - שחר ושיר כבר יהיו מספיק גדולות בקיץ ואפשר לקחת כמה ימים להשאיר אותם עם הבעלים ולנסוע לחפירה. אם תרצי - מבטיחה לארגן . ועד אז - תתעודדי יש לנו המון דברים טובים, צריך פשוט לכוון עליהם את האור מדי פעם, ולחייך

 

[nubi]

גם אני רוצה...

לבוא לחפירות. צריך לארגן משהו. כתבת מאוד יפה, קרן. אני מרגישה כמוך. גם אני, 5 ימים אחרי הבקו"ם נכנסתי לבי"ס לרפואה. 6 שנים של קריעת תחת ואין חיים. בשנה האחרונה-נכנסתי להריון. לא מתחרטת לשניה. לא הייתי במזרח (אבל הייתי עם הבעל באירופה, בטיולים קסומים)וזה לא חסר לי. אני מתה לפעמים להשתחרר-אבל אני באמת אסע עכשיו להודו? שנה הבאה אנחנו מתכננים טיול לארה"ב, עם שי. זה יכולה להיות חוויה מדהימה. ולגבי הקריירה-לא התקבלתי להתמחות בגלל ההריון. אז לא נשארתי בירושלים וחזרתי הביתה, לחיפה. רק טוב יצא מזה. ההתמחות תחכה. זה קשה. החיים עכשיו יותר מסובכים (שי למשל תינוקת לא כל כך נוחה, ואנחנו כמעט ולא יוצאות מהבית ביחד-אני יוצאת מדעתי בבית, אבל בחוץ יותר קשה) אבל מצד שני גם יותר מעניינים. תני לזה זמן. שנה מהיום-הכל יסתדר. זה אולי נראה הרבה זמן, אבל לקח 9 חודשים להביא את הקטנה לעולם-והזמן טס. יצא לי קצת מבולבל אבל מקווה שיעודד אותך. וחוץ מזה אתם תמיד מוזמנים אלינו ליום שישי בערב...

 

[ציף שלי]

גם אנחנו מוזמנים? ../images/Emo185.gif

 

[ילדונט]

באמת כתבת נהדר...

אנחנו חייבים לרוץ לטיפת חלב, אז לא אגיב ארוך, אבל עשית לי לחשוב הרבה. וגם לי יש במשפחה דוקטורנט לארכיאולוגיה, אז נוכל לבחור חפירות

 

[ילדותי השניה]

בעצם את מעלה שתי בעיות

האחת היא התלבטות לגבי בחירת מקצוע/מקום עבודה/ לימודים והשניה היא תחושת ה"אל חזור"- כל הדברים שלא תוכלי לעשות, כל הדברים שיכולת לעשות והחמצת... לגבי הראשונה- נראה לי שאת צריכה לשקול היטב, ואם את אכן רוצה לעשות שינוי מקום עבודה/מקצוע- תמצאי את הדרך לעשות (גם אם לא בטווח המיידי), ולגבי תחושת האל-חזור...יכולה להציע לך רק

ולחזור על דברי קודמותי כיי תחושת החנק הקשה הזו מושפעת ודאי מהתקופה המורכבת הזו בחיים (הפיכה לאם...), וכי עם הזמן ודאי תראי את הדברים קצת אחרת, תשלימי עם מה שכבר אבוד (טיול תרמילאים של חצי שנה במזרח), ותגלי מה אפשר לעשות למרות שאת אם (טיול משפחות הרפתקני...

)

 

[ילדותי השניה]

ועוד דבר- לגבי עתודה אקדמית

כמי שמוקפת בעתודאים (בעל, אח, חברה טובה), אני חושבת שהמסלול הזה הוא מאד לא בריא (בלי שום קשר לדעתם של הנ"ל על המסלול שלהם)- להחליט בגיל 17 מה תרצה לעשות כל החיים, להגיע לאונ' בגיל כל כך צעיר ומשם בריצה מטורפת לצבא ואז לעבודה... מקבלים החלטות כל כך חשובות בגיל "ינקות", מפספסים את החוויות של הצבא עם כולם, את תקופת הטיולים וההתלבטויות של אחרי הצבא, חלק מהחוויות של האוניברסיטה, ובנוסף- מגיל 21/22 ועד עולם לעסוק באותו מקצוע...

 

[dorlim]

כמו שילדותי אמרה - יש כאן שתי נקודו

למחשבה האחת בנוגע לעתיד המקצועי - האם בחרת במקצוע הנכון והאפשרות של שינוי. לדעתי, את ורק את יכולה לתת על כך את התשובה. גם בעלי הוא עו"ד וור לאחרונה החליט לנטוש את המקצוע, כיוון שהוא הבין שזה לא בשבילו... הוא כעת מחפש כיוון חדש. אם באמת את מגיעה למסקנה שזה לא בשבילך (ויהיו נימוקייך אשר יהיו) - כל יום שתקדימי לעשות למען שינוי יטב (גם אם בהתחלה לדוגמא זה יתבטא "רק" בללמוד משהו אחר...) הנקודה השניה נוגעת לאבדן העצמי ותחושת האל חזור - זה חלק מעצם השינוי וההפיכה לאמא, נדמה לי שאם מישהי תגיד שהיא לא חוותה רגשות דומות (כל אחת בנושאים שקרובים לליבה) היא תרמה את עצמה... לכל אחת מאיתנו (וכן גם לבעלים) יש את הנקודות שהוא/היא היו רוצים "להספיק" לפני ולא הספקנו ושנראים "אבודים" כהורים. אבל , מי אמר שאי אפשר לטייל עם תינוק, אפשר גם אפשר! אני מכירה זוג שכשהילד הראשון היה בן כמה חודשים (ורק ינק) הם נסעו איתו לחודש להודו (!!!!!) וכהילדה השניה היתה בגיל דומה עם נסעו איתה (רק איתה) לשבועיים בספרד. אז לי כאמא לא נראה לקחת את הבת שלי לחודש להודו (גם לגבי עצמי יש לי תהיות, בעיקר בנושאי ההגיינה שם

) אבל לטיול "מתורבת" יותר - למה לא?! שולחת

לעידוד

 

[ילדונט]

הן מאד מחוברות אצלי

בעיקר משום שאני מרגישה שאם הייתי עכשיו רק אני, או רק אני ובן זוגי, הייתי יכולה להרשות לעצמי "לחפש", ומכיוון שאני צריכה לפרנס גם את שחר, אני לא יכולה לעזוב את העבודה שלי, ולהתחיל לחפש מה מתאים לי, בדיוק באותה מידה שאני לא יכולה *עכשיו* לנסוע לכמה שבועות לחפירה ארכיאולוגית. דווקא לחפירה אני אוכל לצאת מתישהו, אבל היום בו אני לא אצטרך לפרנס את משפחתי עוד מאד רחוק.

 

[בזזזזזזז]

דחיית סיפוקים

את יודעת, כמו שמלמדים ילדים שצריך עכשיו לשבת בריכוז ורק אחר כך אפשר ללכת לשחק בחול. גם את, ואני נורא מצטערת אם זה נשמע "מחנך" כי לא זו הכוונה, תגישי לעצמך שזו פשוט דחיית סיפוקים לטווח יותר רחוק- -ואח"כ יבוא הפיצוי, אבל על זה כבר כתבתי.

 

[POOH*]

לא קראתי את התגובות עדיין אבל....

מרגישה בדיוק כמוך. כמעט... הכיוון הכללי ברור לי שנכון - עבודה עם גיל רך. אבל לא יודעת מה בדיוק. כרגע אני מובטלת כך שאני לא בעבודה לא מתאימה ולא מרגישה שפיספסתי משהו - כמו טיול או משהו כזה... אבל כן מרגישה שיש איפושהו משהו שמתאים לי בדיוק ולא יודעת מה זה ולא איך למצוא מה זה... רק יודעת שאני צריכה למצוא וכרגע רק מוטרדת ממה אני אעשה כשאצטרך להכניס את גיא לבית תינוקות ולחפש עבודה... אז בקיצור אין לי עצות רק הרבה הזדהות! POOH

 

[ציף שלי]

מזדהה איתך עם התחושה ../images/Emo24.gif

אני ממש נלחמת ללמוד לתואר שני ולמרות שזה יקח הרבה זמן - לא אכפת לי! חפירות ארכיאולוגיות דווקא?! החלום שלי היה לנסוע לטיול באוסטרליה ו...לא יצא! אח שלי הגשים לי את החלום - הוא נסע לאוסטרליה-ניו זילנד ותאילנד, בזמן שכולם אמרו לו שחבל על הכסף אני אמרתי לו שאם הוא לא יסע עכשיו הוא לא יסע בזמן הקרוב והוא נסע. בכל אופן יש משפחות שנסעו לטיול משפחות בחו"ל - לא ממש אותו דבר אבל גם זה משהו...