"עוף גוזל" או שמא "אוף, גוזל"?...
אמא יקרה, היססתי רבות באם לכתוב אליך. כפי שאת מבינה מהשם שבחרתי לעצמי, הילדים שלי סיימו את שירותם הצבאי והבן, שהיה קרבי בכל מהלך שירותו (פלס"ר נחל) - כבר הספיק לשרת ו"לטחון" הרבה הרבה ימי מילואים, רובם מבצעיים, במקומות ובתפקידים קשים ומסוכנים. במשך שנים אני ישנה עם מה שהגדרתי "עין תורנית פקוחה". מה שאני רוצה להבהיר לך הוא כזה: את לא התגייסת לצבא הבן שלך התגייס. את כל כך מעורבת בחייו, עד שכבר הפכתם לאחד. שימי לב שבשטף הכתיבה, יצא לך לכתוב: "למי ניתן לפנות בעניין הזה ואיך אפשר להוציא אותי מהקורסם הזה"? (ההדגשה של המילה "אותי" - נעשתה על ידי במכוון). הילד בסה"כ יומיים או שלושה בצבא. המצב לא מוכר. אנשים לא מוכרים, סדר יום נוקשה, בקיצור - הוא לא אצל אמא... תפקידנו כהורים הוא להכין את הילדים שלנו לחיים. אני מבינה שלך לא צריך לספר שהחיים הם לא בדיוק גן של שושנים. לא תמיד או, יותר נכון, בדרך כלל לא מקבלים את מה שרוצים. לכן צריך לדעת לבחור בין אלטרנטיבות. הבחירה הזאת היא לרוב לא בין אלטרנטיבה טובה לרעה - אלא בין טובה פחות וגרועה. את שמה עצמך במקומו. את רוצה ללכת לפניו ולסלק מדרכו את כל המכשולים. להזיז הצידה את כל האנשים "הרעים". שיתקל רק באנשים נחמדים ודורשי טובתו, ושכולם יכירו בכך שהוא הילד היחיד והמיוחד שלך! זה המצב בעצם שבפניו עומדות כל האמהות, וכדי שלא יכעסו עלי כאן האבות - אז ארחיב ואומר שזה המצב שבפניו עומדים כל ההורים. כל אחד יודע ובטוח בכך שהילד שלו הוא חכם ורגיש ויחיד ומיוחד - ומגיע לו, מגיע לו, רק הטוב ביותר - "מטוב השמיים ומשמני הארץ". מרבית ההורים מבינים שהצבא, מה לעשות, הוא מערכת המטפלת בהמונים, ואינה פנויה לטפל בכל אחד ואחד כפי שההורים שלו היו מטפלים בו. נבואות או הגדרות מהסוג של "ידעתי שזה יהיה ככה" "למה זה מגיע לי" "כל מה שקורה לי/לנו אלה רק דברים רעים" ועוד ועוד - "נבואות" או הגדרות כאלו נוטות להגשים את עצמן. אם מצפים רק לרע - קרוב לודאי שיהיה רע. אם משדרים לילד שהוא לא יכול - הוא לרוב באמת לא יוכל. בסופו של דבר - ההחלטה צריכה להיות שלו, לא שלך! את יכולה לעזור לו בכך שתלקטי אינפורמציה רבה ככל שניתן, מכל מיני מקורות ותביאי אותה בפניו. איך הוא יכול לדעת שהוא לא רוצה משהו שהוא בכלל לא מכיר? אני סמוכה ובטוחה שאם ישקול את המצב בשקט ובלי לחצים, ואת תעזרי לו בכך - הוא יגיע להחלטה מושכלת. הכנסי לפורום תמיכה נפשית לחיילים, כאן בתפוז, תשאלי חיילים שעברו מסלול דומה - ואז מסרי את מה שגילית לבנך. באשר אלייך - מומלץ בחום לצעוד שני צעדים לאחור וגם שניים הצידה. העירוב הזה, כפי שאת מגדירה אותו: "כשרע לו - אז רע לי" - הוא לא בריא לטווח הארוך, הוא לא מתאים לגיל המכובד שאליו הגיע בנך, ואני חוששת שיום אחד הוא פשוט יתפוצץ, דווקא בזמן ובמקום הכי לא צפויים. לסיכום: הבן שלך לא יהיה חייל קרבי, כי הוא בן יחיד ואת לא חתמת על המסמכים שבהם את מתירה לו להיות קרבי. מוצע לו תפקיד איכותי מאד והוא צריך לפחות לנסות. בקשר למצב הרפואי - כאן זה בהחלט ניתן ואפילו מומלץ להתערב, באם את חושבת שיש במצבו הבריאותי משהו מהותי שלא נלקח בחשבון ע"י הוועדה הרפואית. בקישורים כאן בפורום יש מספרי טלפון ופקס של נציב פניות הציבור, של מוקד חיל הרפואה ושל קציני הערים. את יכולה לנסות ולפנות, אבל חשוב מאד שתשבי בשקט ותגדירי קודם כל לעצמך על מה את קובלת. שהגישה שלך תהיה עניינית ולא טעונה ואולי אפילו לחוצה או היסטרית. הבן שלך צריך להרגיש שאת כאן בשבילו, אבל לא במקומו. שיוכל לספר לך ולהתייעץ איתך, מבלי שיצטרך לחשוש שהוא פוגע בך או "הורס" אותך, אחרת הוא יתחיל למדר אותך, כדי "להגן" עלייך. יש להניח שבגלל נסיבות החיים כפי שתיארת - הוא כבר בוגר יותר מרבים בני גילו ולקח על עצמו מבלי משים תפקידים לא לו. האם בזאת את רוצה? מיותר לציין כי אני, כמו כולנו כאן - לרשותך. גם מעל דפי הפורום וגם במסרים אישיים.
