Justin Angel
New member
אני פשוט לא זוכר...
מתי ירדתי מהאוטובוס חזרה מהמפגש מחייך. זה פשוט דבר באמת מתמיהה, אני בן-אדם שתמיד אבל תמיד מחייך ושמח, אבל שאני עושה את הדרך הביתה אני פשוט לא מחייך ובטח לא שמח. זה לא משהו ספציפי, זה שילוב של גורמים. למה כל פעם שאני עוצר לחשוב במהלך המפגש יש לי את התחושה המציקה הזאת שאני הילד האיטי והמפגר הזה שכולם סובלים וצוחקים עליו בשנייה שהוא כבר לא שם? רציני, זאת התחושה שאני מקבל אחרי כל מפגש. אני לא מגיע לסטארבאקס וישר אומר "בואו נפגש כאן". זה דבר שדורש שבועות של תכנון מראש. זה לדבר עם המקום, כל פעם לקבל עוד משהו לטובתנו (לסגור את המוזיקה בסבב השמות, להחליף את המוזיקה, לשים שלט, לככה וככה). והאי-מיילים שכולם מקבלים, זה לא איזה מערכת אוטומטית שבניתי, אני שולח את זה אי-מייל אי-מייל רק כדי להיות בטוח שכולם קיבלו. ואנשים שלא מגיבים לאי-מייל או פשוט מתעלמים ממנו פשוט זורקים לי בפרצוף "אתה עשית את זה סתם". יותר טוב, אני הלכתי ביום שלישי בבוקר לקצה הפאקינג שני של ראשון (לפחות בשבילי) רק כדי להשיג את האגסים והתפוזים החמודים האלו מעץ שכולם קיבלו. ואז מה קורה שמגיע המפגש? יש את האנשים שבכלל לא בוטחים בי מספיק כדי לעצום עיינים ולהושיט יד קדימה, ויש את האנשים שאומרים "אההה, זהו?" כאילו זה לא מספיק. לא מספיק שהשקעתי שעות של מחשבה מה להביא, לא מספיק שהלכתי לקצה השני של ראשון, לא מספיק שהוצאתי מהכסף שלי לקנות את זה, העיקר זה להתלונן. ות'אמת? אני לא כועס עליהם, אני לא מאוכזב, את הדברים האלו אני באמת מפנים וחושב "איזה פראייר אני, כל העבודה הזאת סתם." יודעים מה יותר טוב? מנהל פורום נענע. טיפש ממדרגה ראשונה. אני יושב לנסח הודעה בקשר למפגש באופן מדוקדק ובודק איות, ומדבר עם גרסיאלה וכך הלאה וזה תהליך לא קטן. ועל מה הוא מתווכח איתי? על זה שיש קישור לפורום הזה. כאילו מה? אתה חושב שאני אבוא לבקר כל יום בפורום שלך לבדוק עם יש שאלות? אז פרסמתי קישור, והוא משנה את ההודעה. אז מה לי נשאר לעשות? לצעוק עליו? להתווכח איתו? יאללה, התקפלתי ופשוט בדקתי את הפורום המוזנח הזה כל יום. אכפת לו שאני צריך להשקיע זמן בלבדוק עם יש שאלות? להיכנס כל פעם רק לוודע שהכל בסדר? לא, העיקר שאין קישור. מה עוד? האמת לאמיתה זה לא באמת מסדר גודל של הדברים הקודמים, אבל זה עדיין מציק. כבר אמצע-סוף המפגש ככה ואני רואה שני אנשים שבאו ביחד יושבים בצד ומדברים, וזה מציק. זה פאגאן איכותי שאני מכיר כבר כמה שנים טובות ברשת וזאת הפעם הראשונה שאני פוגש אותו. אז באמת, אני פיזית צריך להרים אותו בכוח ולהושיב אותו ליד שולחן עם אנשים מדברים? גם משהו טוב, הצילום במפגש. את כל יום שלישי שלי מהרגע שיצאתי מהחנות עד כמה שעות אחרי השקיעה ביליתי באתם יודעים מה? נכון, לכייל את המצלמה של המפגש. לשחק עם ליאת עם כל האופציות האלו רק כדי להיות בטוח שהכל יפעל יפה במפגש. ומה יצא לי מהכמה שעות האלו של עבודה? שש תמונות של שלוש אנשים. עוד מה? יומיים לפני המפגש אני רואה שמישהי אישרה הגעה למפגש, מכיוון ואני מכיר אותה כבר כמה חודשים אז אני שולח לה הודעה מנוסחת יפה ורק מציין שהיה שינוי בתאריך ובמקום ושתשאר בבקשה את קבלת ההודעה. מה אני מקבל בחזרה? גישה. היא צועקת עליי שאני צריך להתאדות כי עצבנתי את הוד-מלכותה. ברצינות, שתיים בלילה, אני חולה כבר שבוע וחצי, אני יושב לארגן את המפגש, ובסופו של דבר אני צריך לשמוע את השטויות האלה? על מה עוד אני יכול לקטר? אהה... כן... לא צריך לשכוח את כמובן מישהי מקסימה שאמרה משהו (כבר לא זוכר מה בדיוק) ואני באמת בצורה מעודנת וחביבה הסבתי את תשומת ליבה לקלסר שיש לי ביד והעובדה שהוא יכול לעוף לכל כיוון. אז מה כמובן התגובה? "אני בטוח שהיית שמח לעשות את זה". ברור מאליו, זה מה שאני עושה, מפנטז בלהרביץ לאנשים עם הקלסר שלי. כאילו אין לי משהו יותר טוב לעשות מלהרביץ לאנשים פאראנואידים שחושבים שאני לא אוהב אותם בגלל דברים טריוואלים. הממ... אההה... כן. בזמן סבב השמות אני מפגש אחד מדבר ראשון ומפגש אחד מדבר אחרון ככה שזה ייצא שווה לכולם. אבל מה? בזמן שהודתי לגרסיאלה על הכזרה בתכנון המפגש (והיא באמת עזרה) אז אני שם לב לשני-אנשים שמדברים בין עצמם ועוד מישהו בכלל לא מקשיב, ואתם יודעים מה זה? אני יושב ועובד כמות לא מבוטלת של זמן על הטקסטים האלה שאני עומד להגיד, וזה פשוט "נהדר נהדר, קשקשן, תפסיק לדבר כדי שאני אוכל להמשיך לשבת ולשתות קפה", כאילו לבקש מאנשים להיות בשקט לחמש דקות כדי שהם יוכלו להכיר אחד את השני בצורה מאורגנת זה מוגזם. זה לא שהמפגש הזה לא יצא טוב, אנחנו מדברים על הקמת חנות בעלת אופי פאגאני, על סדרת הרצאות, על זוג אתרים שעתיד לקום לשרת את הקהילה, על הקורס החדש של ירון (פרטים בהמשך), ועל כל מיני דברים שבאמת תורמים הרבה לעתיד הקהילה. ומה ייצא מכל זה? כמובן, עוד אנשים שצועקים עליי, שמתלוננים, שבאמת בפרטים הקטנים פוגעים בי ובעשרות השעות שאני אבלה לארגן דברים כסתם עוד משהו. אז מה? ציפיתם לחוויות מהמפגש? לא אצלי, פשוט גיליתי היום שמסתבר שלכולכם יש בעיה עם סגנון הכתיבה שלי ולאף אחד מכם נמושות אין את הכבוד העצמי לבוא ולהגיד לי את זה בצורה בונה.
מתי ירדתי מהאוטובוס חזרה מהמפגש מחייך. זה פשוט דבר באמת מתמיהה, אני בן-אדם שתמיד אבל תמיד מחייך ושמח, אבל שאני עושה את הדרך הביתה אני פשוט לא מחייך ובטח לא שמח. זה לא משהו ספציפי, זה שילוב של גורמים. למה כל פעם שאני עוצר לחשוב במהלך המפגש יש לי את התחושה המציקה הזאת שאני הילד האיטי והמפגר הזה שכולם סובלים וצוחקים עליו בשנייה שהוא כבר לא שם? רציני, זאת התחושה שאני מקבל אחרי כל מפגש. אני לא מגיע לסטארבאקס וישר אומר "בואו נפגש כאן". זה דבר שדורש שבועות של תכנון מראש. זה לדבר עם המקום, כל פעם לקבל עוד משהו לטובתנו (לסגור את המוזיקה בסבב השמות, להחליף את המוזיקה, לשים שלט, לככה וככה). והאי-מיילים שכולם מקבלים, זה לא איזה מערכת אוטומטית שבניתי, אני שולח את זה אי-מייל אי-מייל רק כדי להיות בטוח שכולם קיבלו. ואנשים שלא מגיבים לאי-מייל או פשוט מתעלמים ממנו פשוט זורקים לי בפרצוף "אתה עשית את זה סתם". יותר טוב, אני הלכתי ביום שלישי בבוקר לקצה הפאקינג שני של ראשון (לפחות בשבילי) רק כדי להשיג את האגסים והתפוזים החמודים האלו מעץ שכולם קיבלו. ואז מה קורה שמגיע המפגש? יש את האנשים שבכלל לא בוטחים בי מספיק כדי לעצום עיינים ולהושיט יד קדימה, ויש את האנשים שאומרים "אההה, זהו?" כאילו זה לא מספיק. לא מספיק שהשקעתי שעות של מחשבה מה להביא, לא מספיק שהלכתי לקצה השני של ראשון, לא מספיק שהוצאתי מהכסף שלי לקנות את זה, העיקר זה להתלונן. ות'אמת? אני לא כועס עליהם, אני לא מאוכזב, את הדברים האלו אני באמת מפנים וחושב "איזה פראייר אני, כל העבודה הזאת סתם." יודעים מה יותר טוב? מנהל פורום נענע. טיפש ממדרגה ראשונה. אני יושב לנסח הודעה בקשר למפגש באופן מדוקדק ובודק איות, ומדבר עם גרסיאלה וכך הלאה וזה תהליך לא קטן. ועל מה הוא מתווכח איתי? על זה שיש קישור לפורום הזה. כאילו מה? אתה חושב שאני אבוא לבקר כל יום בפורום שלך לבדוק עם יש שאלות? אז פרסמתי קישור, והוא משנה את ההודעה. אז מה לי נשאר לעשות? לצעוק עליו? להתווכח איתו? יאללה, התקפלתי ופשוט בדקתי את הפורום המוזנח הזה כל יום. אכפת לו שאני צריך להשקיע זמן בלבדוק עם יש שאלות? להיכנס כל פעם רק לוודע שהכל בסדר? לא, העיקר שאין קישור. מה עוד? האמת לאמיתה זה לא באמת מסדר גודל של הדברים הקודמים, אבל זה עדיין מציק. כבר אמצע-סוף המפגש ככה ואני רואה שני אנשים שבאו ביחד יושבים בצד ומדברים, וזה מציק. זה פאגאן איכותי שאני מכיר כבר כמה שנים טובות ברשת וזאת הפעם הראשונה שאני פוגש אותו. אז באמת, אני פיזית צריך להרים אותו בכוח ולהושיב אותו ליד שולחן עם אנשים מדברים? גם משהו טוב, הצילום במפגש. את כל יום שלישי שלי מהרגע שיצאתי מהחנות עד כמה שעות אחרי השקיעה ביליתי באתם יודעים מה? נכון, לכייל את המצלמה של המפגש. לשחק עם ליאת עם כל האופציות האלו רק כדי להיות בטוח שהכל יפעל יפה במפגש. ומה יצא לי מהכמה שעות האלו של עבודה? שש תמונות של שלוש אנשים. עוד מה? יומיים לפני המפגש אני רואה שמישהי אישרה הגעה למפגש, מכיוון ואני מכיר אותה כבר כמה חודשים אז אני שולח לה הודעה מנוסחת יפה ורק מציין שהיה שינוי בתאריך ובמקום ושתשאר בבקשה את קבלת ההודעה. מה אני מקבל בחזרה? גישה. היא צועקת עליי שאני צריך להתאדות כי עצבנתי את הוד-מלכותה. ברצינות, שתיים בלילה, אני חולה כבר שבוע וחצי, אני יושב לארגן את המפגש, ובסופו של דבר אני צריך לשמוע את השטויות האלה? על מה עוד אני יכול לקטר? אהה... כן... לא צריך לשכוח את כמובן מישהי מקסימה שאמרה משהו (כבר לא זוכר מה בדיוק) ואני באמת בצורה מעודנת וחביבה הסבתי את תשומת ליבה לקלסר שיש לי ביד והעובדה שהוא יכול לעוף לכל כיוון. אז מה כמובן התגובה? "אני בטוח שהיית שמח לעשות את זה". ברור מאליו, זה מה שאני עושה, מפנטז בלהרביץ לאנשים עם הקלסר שלי. כאילו אין לי משהו יותר טוב לעשות מלהרביץ לאנשים פאראנואידים שחושבים שאני לא אוהב אותם בגלל דברים טריוואלים. הממ... אההה... כן. בזמן סבב השמות אני מפגש אחד מדבר ראשון ומפגש אחד מדבר אחרון ככה שזה ייצא שווה לכולם. אבל מה? בזמן שהודתי לגרסיאלה על הכזרה בתכנון המפגש (והיא באמת עזרה) אז אני שם לב לשני-אנשים שמדברים בין עצמם ועוד מישהו בכלל לא מקשיב, ואתם יודעים מה זה? אני יושב ועובד כמות לא מבוטלת של זמן על הטקסטים האלה שאני עומד להגיד, וזה פשוט "נהדר נהדר, קשקשן, תפסיק לדבר כדי שאני אוכל להמשיך לשבת ולשתות קפה", כאילו לבקש מאנשים להיות בשקט לחמש דקות כדי שהם יוכלו להכיר אחד את השני בצורה מאורגנת זה מוגזם. זה לא שהמפגש הזה לא יצא טוב, אנחנו מדברים על הקמת חנות בעלת אופי פאגאני, על סדרת הרצאות, על זוג אתרים שעתיד לקום לשרת את הקהילה, על הקורס החדש של ירון (פרטים בהמשך), ועל כל מיני דברים שבאמת תורמים הרבה לעתיד הקהילה. ומה ייצא מכל זה? כמובן, עוד אנשים שצועקים עליי, שמתלוננים, שבאמת בפרטים הקטנים פוגעים בי ובעשרות השעות שאני אבלה לארגן דברים כסתם עוד משהו. אז מה? ציפיתם לחוויות מהמפגש? לא אצלי, פשוט גיליתי היום שמסתבר שלכולכם יש בעיה עם סגנון הכתיבה שלי ולאף אחד מכם נמושות אין את הכבוד העצמי לבוא ולהגיד לי את זה בצורה בונה.
