נאורה, לילה טוב!
אני, מתוך נקודת תצפית של נער בתיכון, אשמח לשתף אותך במה שאני מרגיש, לפחות לגבי הבטלה שלנו והמחשבה הרעה על כך. אני משקיע חלק נכבד מחיי בנגינה על גיטרה. אני לומד במגמת מוסיקה והמוסיקה היא אהבת חיי. להיות נגן טוב- זה לא קל, צריך להתאמן שעות, להפנים טעויות, להתייאש המון, לקום ולהתחיל מחדש, כמו הרבה מקצועות בחיים, ובכלל, לאו דווקא מקצועות. כשלוח הזמנים שלי צפוף ןלחוץ (והוא לחוץ...במהלך השבוע), אני מרגיש שאני מספיק הכל, הרי נאמר :"האנשים העסוקים ביותר מספיקים הכי הרבה", או משהו בסגנון. כשמגיעה השבת, כל מה שאני עושה- יושב לי עם הקפה במרפסת ומתעלם מכל השאר. לא משנה שיש לי עבודה גדולה בתנ"ך להגיש, מבחן בהיסטוריה מורחב ושיעור גיטרה ביום ראשון, שלא הספקתי להתאמן כמעט... אני יושב לי שם ונרגע. ביום ראשון אני מגיע לבית ספר ב-8:00 , לומד, קצת כא ראש, חוזר הביתה, מכין פעולה שאני צריך להעביר לחניכים ביום שלישי, עובד, ו 20:00 שסיימתי את כל סידורי, אני מנגן עד 23:00, ועד 23:30 קצת לומד ומשוטט בפורום. ככה פחות או יותר כל יום, ולקראת סופ"ש, אני אומר: "עכשיו יהיה לי זמן לכל דבר", ואז- אני מוצא את עצמי שוב יושב, נשכב על המיטה, אוכל לאט, לא ממהר לשום מקום... אנחנו אלו שנכתיב לעצמנו את משימתינו בחיים, לחלקנו המשימה היא- להצליח, לחלק- לצחוק, לחלק- לחיות, ויש כאלו שיודעים לשלב, וזו הגדולה של האדם. זמן איכות עם עצמך הוא זמן יקר וחשוב! ושום מבחן בספרות לא ייקח לי אותו. אני חושב שלא הייי מדבר ככה אם לא הייתי מתחנך לזה ובונה לעצמי תאוריה במהלך השנים. "כשיוצאים החוצה להרגע, יש הרגשה כל כך כבדה שמשהו במקום אחר קורה ואתה לא נמצא שם יושב לך שם עם הקפה, תחת שמיים מעוננים וחושב ללכת לנצל את הזמן כדי שתספיק עוד משהו לעשות זה כיף להתנתק לרגע מן העולם, אבל רק לרגע לשבת בחוץ, רגל על רגל לעצום את העיניים להריח את הסתיו כאן יותר טוב ה מה שבטוח בגלל שכאן אני לבד" "אלמנה בורוד"