אני רוצה ילדים ../images/Emo12.gif
אני כותבת כאן בפורום עוד מהיותו בן 3 עמודים. אני זוכרת שכל כך שמחתי לגלות את הפורום ושישבתי לקרוא את כל ה-3 עמודים שהיו בו כולל הכל כדי לא לפספס שום דבר. חברות וחברי הפורום הקבועים והותיקים כבר מכירים אותי וירטואלית, וחלקם גם נפגשו איתי אישית, ואף שאינני רוצה להחמיא לעצמי יתר על המידה, נראה לי שמספר מכובד של אנשים פה מעריכים אותי כאדם, כאישה וכחברה בפורום הזה. ועדיין, מתוך ידיעת הדברים שאני עומדת לומר, אני מוצאת עכשיו את עצמי מתנסחת בזהירות כהולכת על ביצים. למרות כל ההיסטוריה שלי פה בפורום, אני חוששת שמישהי תחליט, בעקבות הדברים שיש לי לומר, שאני איזה סוג מתוחכם מאד של טרול. אף על פי כן, זהו בדיוק המקום שבו הייתי רוצה לכתוב את הדברים. רק כאן אמצא נשים (וגברים) שיוכלו להבין את דברי בהקשר הנכון. אז זהו. נגמרה ההקדמה. עכשיו, לקחת אויר ולקפוץ למים. זה היה אתמול בערב, אחרי שהלכו כל ההורים, אחרי שהעליתי לפורום את הסיפור הארוך על סידור הדירה, אחרי שנגמרו הסדרות המעניינות בטלויזיה (אין לי כבלים, ככה שזה קורה די מהר). אני והאיש יושבים בסלון. בסלון ה"מחודש" שלנו - זה המסודר, זה בלי ערימות הארגזים בכניסה, זה עם השטיח ש'צמח' במרכזו והחתולות ש'נשתלו' עליו. האיש יושב וקורא ספר, בשיא הזולה של החיים שלו. אבל אני לא רגועה. אני מסתכלת על הדירה, שסוף סוף, אחרי כמעט שנה שאנחנו גרים בה, מתחילה להראות כמו בית. אני מסתכלת על השטיח בסלון, ונזכרת איך בילדותי שיחקתי על השטיח בבית הורי. איך בימי שבת בבוקר, הייתי משחקת עם הורי ואחי 'מונופול' ו'משחק הזיכרון' כך על השטיח בסלון. אני נזכרת, ורוצה לחזור לשם, לשבת על השטיח ולשחק 'מונופול' או 'משחק הזיכרון' או 'לגו', אבל לא כילדה. אני רוצה לחזור לשם כהורה. פתאום הרגשתי שחסר לי בבית איזה ילד או שניים. פתאום הרגשתי שאני רוצה ילד. כבר אמרתי כאן בעבר שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם, אבל אני כן רוצה לגדל ילדים. הדברים היו נכונים גם אז ועדיין הינם נכונים. אבל עדי עכשיו כל נושא הילדים היה רחוק ממני - ידעתי שאני רוצה שפעם יהיו לי ילדים. מה שהשתנה אמש הוא שהעניין הפך להיות קרוב. כבר לא תכנית כללית לעתיד הרחוק, משהו שיקרה פעם אבל לא ברור מתי. לא עוד. אני רוצה ילדים. אני רוצה אותם עכשיו. והגיע הזמן להתחיל לפעול בעניין. אני אומרת את הדברים, ורגשותי עדיין מעורבים. זה שינוי גדול בחיים, וגם ברור לי שהשינוי לא יהיה מיידי (להיפך - הוא עלול לקחת הרבה מאד זמן), אבל השינוי קרה אתמול, ואני עדיין בסערת הרגשות. רציתי לשתף דוקא אתכן חברות הפורום היקרות (וגם החברים היקרים), כי רק אתן יכולות לראות את הדברים מתוך ההקשר הנכון (וצר לי, אימהות יקרות, אבל לא אליכן אני מדברת כעת. לא את הקשבתכן ותמיכתכן אני מבקשת, אלא את זו של הלא-אימהות שכאן).
אני כותבת כאן בפורום עוד מהיותו בן 3 עמודים. אני זוכרת שכל כך שמחתי לגלות את הפורום ושישבתי לקרוא את כל ה-3 עמודים שהיו בו כולל הכל כדי לא לפספס שום דבר. חברות וחברי הפורום הקבועים והותיקים כבר מכירים אותי וירטואלית, וחלקם גם נפגשו איתי אישית, ואף שאינני רוצה להחמיא לעצמי יתר על המידה, נראה לי שמספר מכובד של אנשים פה מעריכים אותי כאדם, כאישה וכחברה בפורום הזה. ועדיין, מתוך ידיעת הדברים שאני עומדת לומר, אני מוצאת עכשיו את עצמי מתנסחת בזהירות כהולכת על ביצים. למרות כל ההיסטוריה שלי פה בפורום, אני חוששת שמישהי תחליט, בעקבות הדברים שיש לי לומר, שאני איזה סוג מתוחכם מאד של טרול. אף על פי כן, זהו בדיוק המקום שבו הייתי רוצה לכתוב את הדברים. רק כאן אמצא נשים (וגברים) שיוכלו להבין את דברי בהקשר הנכון. אז זהו. נגמרה ההקדמה. עכשיו, לקחת אויר ולקפוץ למים. זה היה אתמול בערב, אחרי שהלכו כל ההורים, אחרי שהעליתי לפורום את הסיפור הארוך על סידור הדירה, אחרי שנגמרו הסדרות המעניינות בטלויזיה (אין לי כבלים, ככה שזה קורה די מהר). אני והאיש יושבים בסלון. בסלון ה"מחודש" שלנו - זה המסודר, זה בלי ערימות הארגזים בכניסה, זה עם השטיח ש'צמח' במרכזו והחתולות ש'נשתלו' עליו. האיש יושב וקורא ספר, בשיא הזולה של החיים שלו. אבל אני לא רגועה. אני מסתכלת על הדירה, שסוף סוף, אחרי כמעט שנה שאנחנו גרים בה, מתחילה להראות כמו בית. אני מסתכלת על השטיח בסלון, ונזכרת איך בילדותי שיחקתי על השטיח בבית הורי. איך בימי שבת בבוקר, הייתי משחקת עם הורי ואחי 'מונופול' ו'משחק הזיכרון' כך על השטיח בסלון. אני נזכרת, ורוצה לחזור לשם, לשבת על השטיח ולשחק 'מונופול' או 'משחק הזיכרון' או 'לגו', אבל לא כילדה. אני רוצה לחזור לשם כהורה. פתאום הרגשתי שחסר לי בבית איזה ילד או שניים. פתאום הרגשתי שאני רוצה ילד. כבר אמרתי כאן בעבר שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם, אבל אני כן רוצה לגדל ילדים. הדברים היו נכונים גם אז ועדיין הינם נכונים. אבל עדי עכשיו כל נושא הילדים היה רחוק ממני - ידעתי שאני רוצה שפעם יהיו לי ילדים. מה שהשתנה אמש הוא שהעניין הפך להיות קרוב. כבר לא תכנית כללית לעתיד הרחוק, משהו שיקרה פעם אבל לא ברור מתי. לא עוד. אני רוצה ילדים. אני רוצה אותם עכשיו. והגיע הזמן להתחיל לפעול בעניין. אני אומרת את הדברים, ורגשותי עדיין מעורבים. זה שינוי גדול בחיים, וגם ברור לי שהשינוי לא יהיה מיידי (להיפך - הוא עלול לקחת הרבה מאד זמן), אבל השינוי קרה אתמול, ואני עדיין בסערת הרגשות. רציתי לשתף דוקא אתכן חברות הפורום היקרות (וגם החברים היקרים), כי רק אתן יכולות לראות את הדברים מתוך ההקשר הנכון (וצר לי, אימהות יקרות, אבל לא אליכן אני מדברת כעת. לא את הקשבתכן ותמיכתכן אני מבקשת, אלא את זו של הלא-אימהות שכאן).
