אני מתפקדת!! חשבתי שאצליח להתחמק...
זה מורכב... כן, אני חושבת שזה נורא להכות ילדים ובכלל, נורא להיות כוחניים איתם... אבל, כשנולדתי השארתי את הבייגלה בצד השני
אסביר: לפעמים, ´הילד משתגע´ ומאבד שליטה לחלוטין מרוב עייפות, למשל. פליק בטוסיק, 5 דקות של בכי, והוא נרדם - נגאל מייסוריו. הבעיה היא עם פליקים שנובעים מ- כשאנחנו עייפות / חולות / משוגעות כבר מכל היום או השבוע הכעס, חוסר האונים והצורך להפסיק את מה שקורה - משתלט! כשאנחנו מגיעות לזעם ולצורך לתלוש שערות או להחזיר את הילד, קשה עוד יותר להשתלט על היד... זה לא קורה לכולם, ויש מי שאולי לא יבינו על מה אני מדברת. אבל רבות ורבים מכירים את התחושה. בהתבוננות עמוקה אל פנימיותו של ההורה המכה, נמצא ילד פנימי פגוע. אנחנו נוטים לשפוט בחומרה הורים שכאלו. אבל האמת היא, שזה לא ממש בשליטתם. האם לערוף את ראשם? ´לא משתמשת´ בוודאי הייתה שמחה לשים יד על ילדיהם
בטח הייתה תוקפת את מידת אהבתם, את זכותם להורות ועוד... האמת היא, הם פשוט זקוקים לעזרה. עזרה בניתוב הכעס והתיסכול, תמיכה ואהבה לילד הפנימי הפגוע שבהם. אבל יש עוצמות שונות של ´פליק´ ותדירות שונה גם. בשורה התחתונה, אנחנו אנושיים/יות, ורובנו מפליקים מדי פעם... יש עוד משהו... אני לא מאמינה ברגשות אשמה - הם סוגרים את החיים והורגים את הדימוי העצמי שלנו. אני לא מאמינה ב´סליחה´ על מכות. נתת פליק, זה לא ניתן לביטול. נראה לך שלא הגיע לו, בעצם... בחני את כל הנסיבות מסביב, ובדקי מה יכולת לעשות כדי להימנע מהפליק. למדי לפעם הבאה והכי חשוב!!! בפעם הבאה, עיצרי באותה נקודה ובחני את האופציות. אם למדת משהו, אולי זה יסתיים אחרת. אבל אם תראי, שפליק יסיים את זה ב- 5 דקות והאופציות האחרות יסיימו את זה בחצי שעה או 3 שעות ואם תרגישי שפשוט ´אין לך כוח´ ואת רוצה לסיים את זה מהר... אל תהרגי את עצמך!!! שוב, בחני את הנסיבות מסביב, כולל השתלשלות העניינים בדקי מתי יכולת לזהות שזה הולך לכיוון זה, מה יכולת לעשות, ובאיזה שלב כדי לא להגיע למצב הנתון ולמדי לפעם הבאה!!! לא מכים ילדים!!! שום התנצלות לא מחזירה את המכה ליד!!! ההתנצלות באה ´לנקות´ אותנו קצת... אל תתפתו לשם. במקום להתנצל, לימדו את המקרה ופתחו שיטות להימנע מתוצאות דומות בעתיד... ו... הניחו לרגשות האשמה - לעולם אי אפשר ללמוד מהם. עקשנית, כבר יש 10?
מבינה למה התחמקתי? נושא קשהההה, מורכב.... ואני, אני לא ממש קדושה
עברנו תקופות קשות, יהונתן ואני - אנחנו לומדים יהונתן עדיין מתנצל כשהוא מאבד שליטה, אני כבר הרבה פחות מתפרקת. למדתי לחכות שיירגע, או ללכת לחדר אחר (הוא בא אחרי וממשיך להציק...)למדתי לבחון מה קורה ולשנות את הסיבה. למשל: לתת לו לאכול כשהוא מתחיל להשתגע - זה רעב... או לאכול בעצמי כשאני לא מסוגלת לספוג כלום. (יהונתן ואני היפוגליקמיים. כשאנחנו רעבים, הסוכר נופל. זה מטריף אותנו: פיוז קצר, חוסר יכולת לדחות סיפוקים, אגרסיביות, כעסים, זעם ותיסכול בלתי נסבל... זה בלתי נשלט) או לשים לב למהפכות בחיינו שאולי משפיעות ולדבר על זה... או לבדוק מה קרה ליהונתן שהוא פורק אגרסיות (בדרך כלל נעלב או רב עם חבר) או שמה לב שאני עסוקה ולא נגישה זמן רב, אז עוצרת את מה שמעסיק אותי ומתפנה להיות איתו קצת. יש ´פליקיפ´ שהם "בסדר" ויש כאלו שמשמעותם: טפלו בילד הפנימי
פעמים רבות, הכעס, התיסכול ועוד קשורים לילדותנו. אתרו את הפצעים, חיבשו אותם ותנו לילדה הפנימית
זהו. תודה שהכרחת אותי, עקשנית (כשמך, כן את...)
לכל מי שעוד מתקשה לתת לעצמה... אני מקפידה מאוד לומר ליהונתן שאני אוהבת אותו במיוחד אני מקפידה כשאני כועסת... כשהיה ממש קטן עוד היה נרתע ממני כשהתקרבתי אליו אחרי שכעסתי, מתוך מחשבה שאני לא אוהבת אותו. יש להם מין משוואה כזאת: אימא כועסת = אימא לא אוהבת. כשהיה בן 3, כעסתי עליו יום אחד. ישבתי לי מול המחשב זעופה לחלוטין. אמרתי ליהונתן משהו כמו: "אני עדיין מאוד כועסת עליך!" הוא נעצר מולי, שם חיוך מקסים ואמר: "אבל את אוהבת אותי" איך שהלב לא יימס מיד? לסיום: אין שום קשר בין ´פליק´ לבין גבולות אנחנו נותנים ´פליק´ מסיבות אחרות לגמריי.
