Lady In Blues
New member
אני רוצה לפרוש. די, נמאס לי!
היי, צהריים טובים
אני אוֹרי, בת 16 וקצת מהמרכז. אני מרגישה שאין לי כוח יותר למרוץ הזה של החיים. אני חייבת להצליח בבית הספר, כדי שאצליח בצבא, כדי שאצליח באוניברסיטה, כדי שאצליח בחיים. ואם אני רואה שכבר עכשיו אני לא מסוגלת להתמודד עם בית הספר התיכון, אז מה הטעם להמשיך? אע"פ שאני נערה אינטיליגנטית הציונים שלי ממש לא טובים. אין לי את המשמעת העצמית בשביל לשבת על התחת וללמוד ולמרות שניסיתי כמה פעם (כל שנה מחדש אני מבטיחה לעצמי שהשנה אני אלמד), אני פשוט לא מצליחה. כשעשיתי איבחון פזיכודדיקטי גילו הפרעת קשב קטנה אבל לא משמעותית, וקיבלתי הקלות בבגרויות. זה לא עוזר ואו שאני לא מצליחה להעביר את הידע לכתב, או להספיק לכתוב את הכל או שאני פשוט לא יודעת (למרות שאני לומדת). היחסים עם ההורים שלי ממש לא טובים בגלל הלימודים. אנחנו רבים על בסיס כמעט יום-יומי ובכל ויכוח שלנו, לא משנה מה שנושא שלו הם מקפידים להזכיר לי ש"אני לא לומדת ושום דבר לא יצא ממני אם אני אמשיך ככה". חשוב להדגיש שאני נפגשת עם פסיכולוג, אבל אני לא רואה שהפגישות שלנו עוזרות לי במשהו (הוא לא הולך לעשות את הבגרות במקומי, נכון?) אני רוצה פשוט לצאת מכל הלחץ והתחרותיות הזו ו... לא יודעת! לעבור לאי בודד או משהו. פשוט לא להיות כבולה ללימודים ושזה יהיה הדבר הכי חשוב. אני שואפת להיות עיתונאית או קופרייטרית (ויש לי כישרון לשני בתחומים) ובשביל להגיע לתחומים האלה אני חייבת ציונים מעולים, דבר שאין לי. אני מרגישה פשוט חוסר אונים מוחלט. למה בגלל השלילי בהיסטוריה אני לא להגשים את החלום שלי? למה אני חייבת ללמוד מקצועות שאני לא סובלת עם ידע שלא עוזר לי (וזה ברור שמערכת החינוך לא רוצה שאני באמת אלמד דברים, היא רק רוצה שאעבור את הבגרות), לריב עם ההורים שלי כל הזמן, להיות כל הזמן בחרדות אם ההורים שלי גילו את הציון הזה/ המורה התקשרה אליהם/ הם בדקו בבית הספר ולא להנות מהחיים שלי? זה מתסכל כ"כ! ההיגיון אומר לי שהדרך היחידה לברוח מכל זה היא פשוט להתאבד. וגם חשבתי על זה אל פעם ולא פעמיים. כל הכישלונות המצטברים האלה פשוט גורמים לי לחשוב שלא עדיף לסיים את זה כבר עכשיו ולחסוך את כל המריבות העתידיות ומלחמה האין סופית הזאת. אני צריכה עזרה. מה לעשות?
היי, צהריים טובים
