אני רוצה לשתף...
- פותח הנושא flipflop83
- פורסם בתאריך
flipflop83
New member
אני רוצה לשתף...
אני פעיל בעיקר בפורומים המקצועיים בתפוז ולא רוצה להחשף - אז אני כותב ביוזר אחר.
אני בן 32 והיא בת 26. בשבילי היא הייתה הקשר הראשון בו הכרתי במסגרת דייט ולא דרך קשר קודם במסגרת לימודים או ידידים שהוביל למערכת יחסים.
הכרנו דרך אשתו של חבר שהכירה אותה באקראי.
אז יצאנו לדייטים. התלהבנו האחד מהשני מהדייט הראשון. היא לא נראתה כמו בתמונה, אבל בדייט השני/שלישי זה כבר לא עניין אותי בכלל.
העניינים זרמו. דיברנו המון האחד עם השני. שיחות קלילות ושיחות עמוקות. חוסר הניסיון שלה במערכות יחסים התגלה די מהר אל מול הניסיון שלי. היא כבר לא
ניסתה להסתיר את זה. בדייט השני היא דיברה איתי על עצם היותי "רק הנדסאי" "הנדסאי זה י'ג-י'ד כזה" [תודו שזה תיאור פשוט גאוני] ושבעצם ושיש לה
"צ'ק ליסט" שלפיו היא עובדת. צרם לי, אבל הסברתי לה שזו היא השכלתי הפורמאלית, אך זוהי לא ההשכלה עליה אני נשען בתחום בו אני עוסק ובשבילי זו תעודת
בטחון. ולדוגמא מהמצב היום בחוץ, נתתי לה את אחותי הגדולה שסיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות ואפילו הון עצמי למשכנתא עדיין אין בעתיד הקרוב, מה שלהמון
קורה היום ומכל סוגי המעמד, ושאני כבר מזמן דאגתי להתחיל ולהכין את עצמי לקראת המטרה אותה אני רוצה בעתיד שהיא בית מרווח וחיים יותר טובים למשפחה
שתהיה לי ממה שהיה לי כילד [אגב, יכול להיות שאני טועה. כי היום אני מבין שהחלום הזה לקח לי הרבה מהחיים].
נראה שהיא הבינה, ואולי הבינה שהיא סטאג'רית של ראיית חשבון אבל גם להגיע למרוץ החיים במצב מבוסס הרבה יותר מהממוצע גם חשוב, או שמה שעשתה זה לא
במקום ולא צריך להיכנס לבחינת מעמד אקדמאי/פוטנציאל כלכלי/וואטאבר בשלב כה מוקדם. ולמה? כי כשחזרנו כל אחד לביתו ואני כבר חשבתי על צורה מכובדת
לסיים את הקשר, קיבלתי הודעה: "אני קורעת את הצ'ק ליסט". משפט שנראה לי ילדותי, אבל החלטתי לקחת נשימה ארוכה ולהמשיך. הרי בכל אופן, היא התנצלה.
המשכנו. הפגישות כולם היו באזור שלה. היא בת 26, בעלת רישיון נהיגה אך לא יוצאת החוצה מהסביבה הקרובה לביתה עם הרכב, עדיין לא עבר חודש אז לא
הכרנו בית והורים, אז מה שעשינו היה ללכת למסעדות, קניון, ולחרוש כל ספסל באזור. בספסל, שהיה חשוך רומנטי ונחמד, דיברנו שיחות עמוקות יותר.
אני הייתי הוורבאלי. אני זה שפתח נושאים החל מענייני היום יום ועד למשחקי "נדמה לי" בקשר לעתיד שאנחנו חושבים שיהיה לכל אחד מאתנו או יחד.
אם הייתי משתתק, כי כמה כבר אפשר לדבר, אחרי חצי דקה היא הייתה שואלת "אז מה נשמע?" היה קשה לה עם שקט, קצת לנשום אוויר ולהקשיב לרוח,
ומצד שני לא יזמה הרבה. אבל סבבה, תמיד ידעתי לפוצץ את האווירה עם קצת הומור כזה או אחר שגרם לנו לצחוק מתגלגל או לשיחה רצינית על החיים שהייתה מעניינת.
לא היה לי מי יודע מה קשה, היה לי עוד הרבה בצד מזה. היא מצידה חזרה ואמרה שמעולם לא הייתה לה תקשורת כזו עם בני המין השני. שתמיד היו שתיקות מביכות,
שפוחדת שהיא משעממת. היה לי נחמד לשמוע את זה, הרגשתי שהולך לנו טוב, אחרי שחזרתי מתקופות ארוכות בעסקים בחו"ל עם דעה קצת שונה על הפחד הראשוני
מנישואין, אחרי שנולד לי אחיין ראשון שהוציא ממני רגשות שמעולם לא יצאו קודם, או שאולי פשוט התבגרתי. הרגשתי שבשלב ההוא בחיי אני בשל יותר,
ושהחיים זימנו לי מישהי נחמדה שמוצאת חן בעיניי ואני בעיניה.
כשנישקתי אותה בפעם הראשונה, היא הגיבה בשמחה "אתה פשוט מקסים!!!" ואני לא הבנתי על מה המהומה. עד שסיפרה לי שחברה טובה אמרה לה
שאם לא נישקתי אותה עד עכשיו, אז אני פשוט לא נמשך אליה. מה שהיה בדיוק ההיפך. אני בכלל רציתי לנשק אותה לפני אבל כיבדתי את המעמד.
"התיאוריה" עניינה אותי, והיא אמרה שאם הייתי שולח יד או מנשק אותה בדייט השלישי ומטה, היא הייתה גומרת איתי במקום. כי ככה זה. כי ככה המבחן.
כי בחור שנישק אותה כשיצאה מהרכב שלו לא שמע ממנה יותר. ואני, לקחתי את זה באיזי. מה הבעיה? שהרי לא טעיתי...
ידעתי שהיא באה מבית דתי. כך הם הוריה. היא, לא נוסעת בשבת אבל נפתחה לגבי טלוויזיה, מחשב, וואטסאפ וכל הדברים הנחמדים שעוזרים להעביר את
השבת. ואני, באתי מבית ששומר על מסורת, אוכל כשר ויודע מה ההבדל בין קודש לחול, אבל נוסע בשבת. כמעט ולא, אבל לפחות מוגדר ככזה. לא מסכים לכתוב לעצמי על
המצח "לא נוסע" עוד לפני שהחיים המשפחתיים שלי התחילו בתכלס ושאני לא יודע אם השבת היא היום היחיד בו נוכל לבלות כמשפחה עם ילדים אחרי ששנינו
נחזיק בקריירה ובית. על זה היא אמרה לי שהיא לעולם לא תגביל אותי. שהיא לעולם לא תיקח ממני משהו.
והיא סיפרה לי שהיא בתולה בהרבה היסוס. ואני, סיפרתי לה שבעבר הייתי במערכת יחסים עם דתיה. ושחיכיתי לה שנתיים וחצי.
שאלתי אותה, מבלי לצאת נגדה, למה? שהרי אמרה שהיא לא רוצה בחור דתי. שניסתה. שהיה רע. וחשבתי לעצמי שהרי אם כך, הסיכויים שלה למצוא בתול בגיל כזה
שהוא לא דתי די נמוכים. שבעלה לעתיד מסתובב אי שם כרגע ולא חוסך מעצמו. אז למה שיגיע לו אחת כמוה? באמת שהתעניינתי, ועוד לאור העובדה שהיא אמרה
שהשמירה על עצמה היא לא מטעמי דת. התשובה שלה הייתה שהיא "מחכה לאחד". שלו היא תיתן את המתנה הזו "כמו יהלום".
אבל לא לקחתי את זה ממש קשה. פשוט מאד. אני כבר לא בנוי למשחקים. היא, עושה רושם של רצינית ורוצה מערכת יחסים רצינית. היא בתולה בת 26,
ועם בתולה בגיל הזה אין משחקים של חתול ועכבר. אין מה להיות בקשר עם אחת כזו רק כדי להתפזז לנו ולשחק בכאילו. קשר עם אחת כמוה זה קשר
שאמור להוביל לחתונה. כך זה נראה, כך גם הבית שהיא גדלה בו נראה, וכך, גם אני בעצמי נראה. שהרי לא משנה מה הן הסיבות של כל אחד,
העיקר שאנו מגיעים לאותה שורה תחתונה. אז הסברתי לה שככל שאוהב אותה יותר ארצה אליה יותר קרבה אבל אנחנו נצליח. ושאני יודע שאחרי
החתונה אקבל את כולה ושאני מוכן לזה [בנינו, חיכיתי כבר שנתיים וחצי בעבר, אז נו, אני מסוגל גם עכשיו].
בפגישה אחת, הסברתי לה משהו על עצמי. אמרתי לה שראיתי מהצד וגם חוויתי בעצמי דברים שהעיבו על מערכות יחסים. היה לי פייסבוק בעבר
ואיננו עוד [למרות שאין לי התנגדות שלצד השני יהיה], היו לי בעבר ידידות וחברות "טובות" והן אינן עוד. אני רוצה לחיות בשקט ולתת לבת הזוג שלי
לישון טוב בלילה גם אם אני עושה גיחה לחו"ל לשבועיים. כי אישה רגועה זו זוגיות רגועה [אבל אני מבין שיכול להיות שאני טועה. כנראה שאישה לעולם
לא תעריך את זה כשזה בא מהכיוון של הגבר]. ומה שאני מצפה מעצמי אני מצפה מבת הזוג שלי. השאלה הייתה פשוטה, האם את רואה אותי או אותך
מקיימים קשר ידידותי עם בני המין השני כאנשים נשואים? אז למה לעשות זאת עכשיו? האם את מסכימה? והיא הסכימה. מה שגם לה אין קשרי ידידות עם
בני המין השני. הרגשתי שיש לי עסק עם מישהי שאפשר לצאת איתה לדרך זוגית רצינית.
המשכנו. בית. הורים. הזהירה אותי שאבא שלה הוא אדם קצת קצר רוח. קצת הזעתי, קצת מפחיד. אבל נכנסתי לתוך זה.
המשפחה שלה הראתה חיבה. אפילו האבא [שאחרי שעשיתי טעות והוכחתי לו שגוודלחרה היא לא בקולומביה, לא התווכחתי יותר]
ולא, לא הייתי צבוע ולא שיחקתי משחק. נפתחתי המון. כיבדתי, אבל נפתחתי. אמא שלה מקסימה. ושמחתי שנתקלתי דווקא בה. היא הייתה בקשר איתי
בוואטסאפ "אל תגיד לה שאנחנו מדברים היא תהרוג אותי". כשהיינו יושבים החמיאה לפעמים "אנחנו באמת שמחים שהיא הביאה אותך, אתה יודע איזה
ילדים היא הייתה מביאה הביתה?" "אתה יכול לדבר איתי על כל דבר, אפילו להתייעץ איתי עליה" "פתאום היא שמחה, יוצאת החוצה"...אמא שלה תמיד
הכינה ארוחות ואת מה שאני אוהב במיוחד. כי החברה מעולם לא הכינה וגם הצהירה על זה שהיא לעולם לא תבשל. ושעדיף שתהיה לנו מנקה. כי היא לא
רוצה להיות כמו אמא שלה "במטבח ובבית". ואני תמיד הרגעתי אותה ואמרתי שהשליטה בידיים שלה ושהיא תראה בעתיד שהפחדים [שלעיתים מדומים]
שאנו מקבלים מהורינו יירגעו.
ואחותה הקטנה...ממש חיבבנו אחד את השניה. התחברתי אליה מאד, לקחנו אותה לבילויים משותפים אתנו, בטלפון הייתי אצלה "גיסי לעתיד".
ילדה באמת מקסימה.
באיזשהו מקום קצת קצת היה נראה לי מוזר. למה האמא בקשר איתי בוואטסאפ בלי שבתה תדע? למה אני יכול לבוא ולהתייעץ איתה עלינו?
למה אחותה הקטנה זרקה לה פעם "ואוו החזקתם יותר משלושה חודשים שמת לב?" למה בעצם כל ההתעניינות הזו סביב לקשר?
אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, לא דאגתי מזה, כי אתה הרי שם לב שהכוונות הן טובות בסך הכל. ואולי אני השתניתי ופשוט יותר פתוח מבעבר?
אני פעיל בעיקר בפורומים המקצועיים בתפוז ולא רוצה להחשף - אז אני כותב ביוזר אחר.
אני בן 32 והיא בת 26. בשבילי היא הייתה הקשר הראשון בו הכרתי במסגרת דייט ולא דרך קשר קודם במסגרת לימודים או ידידים שהוביל למערכת יחסים.
הכרנו דרך אשתו של חבר שהכירה אותה באקראי.
אז יצאנו לדייטים. התלהבנו האחד מהשני מהדייט הראשון. היא לא נראתה כמו בתמונה, אבל בדייט השני/שלישי זה כבר לא עניין אותי בכלל.
העניינים זרמו. דיברנו המון האחד עם השני. שיחות קלילות ושיחות עמוקות. חוסר הניסיון שלה במערכות יחסים התגלה די מהר אל מול הניסיון שלי. היא כבר לא
ניסתה להסתיר את זה. בדייט השני היא דיברה איתי על עצם היותי "רק הנדסאי" "הנדסאי זה י'ג-י'ד כזה" [תודו שזה תיאור פשוט גאוני] ושבעצם ושיש לה
"צ'ק ליסט" שלפיו היא עובדת. צרם לי, אבל הסברתי לה שזו היא השכלתי הפורמאלית, אך זוהי לא ההשכלה עליה אני נשען בתחום בו אני עוסק ובשבילי זו תעודת
בטחון. ולדוגמא מהמצב היום בחוץ, נתתי לה את אחותי הגדולה שסיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות ואפילו הון עצמי למשכנתא עדיין אין בעתיד הקרוב, מה שלהמון
קורה היום ומכל סוגי המעמד, ושאני כבר מזמן דאגתי להתחיל ולהכין את עצמי לקראת המטרה אותה אני רוצה בעתיד שהיא בית מרווח וחיים יותר טובים למשפחה
שתהיה לי ממה שהיה לי כילד [אגב, יכול להיות שאני טועה. כי היום אני מבין שהחלום הזה לקח לי הרבה מהחיים].
נראה שהיא הבינה, ואולי הבינה שהיא סטאג'רית של ראיית חשבון אבל גם להגיע למרוץ החיים במצב מבוסס הרבה יותר מהממוצע גם חשוב, או שמה שעשתה זה לא
במקום ולא צריך להיכנס לבחינת מעמד אקדמאי/פוטנציאל כלכלי/וואטאבר בשלב כה מוקדם. ולמה? כי כשחזרנו כל אחד לביתו ואני כבר חשבתי על צורה מכובדת
לסיים את הקשר, קיבלתי הודעה: "אני קורעת את הצ'ק ליסט". משפט שנראה לי ילדותי, אבל החלטתי לקחת נשימה ארוכה ולהמשיך. הרי בכל אופן, היא התנצלה.
המשכנו. הפגישות כולם היו באזור שלה. היא בת 26, בעלת רישיון נהיגה אך לא יוצאת החוצה מהסביבה הקרובה לביתה עם הרכב, עדיין לא עבר חודש אז לא
הכרנו בית והורים, אז מה שעשינו היה ללכת למסעדות, קניון, ולחרוש כל ספסל באזור. בספסל, שהיה חשוך רומנטי ונחמד, דיברנו שיחות עמוקות יותר.
אני הייתי הוורבאלי. אני זה שפתח נושאים החל מענייני היום יום ועד למשחקי "נדמה לי" בקשר לעתיד שאנחנו חושבים שיהיה לכל אחד מאתנו או יחד.
אם הייתי משתתק, כי כמה כבר אפשר לדבר, אחרי חצי דקה היא הייתה שואלת "אז מה נשמע?" היה קשה לה עם שקט, קצת לנשום אוויר ולהקשיב לרוח,
ומצד שני לא יזמה הרבה. אבל סבבה, תמיד ידעתי לפוצץ את האווירה עם קצת הומור כזה או אחר שגרם לנו לצחוק מתגלגל או לשיחה רצינית על החיים שהייתה מעניינת.
לא היה לי מי יודע מה קשה, היה לי עוד הרבה בצד מזה. היא מצידה חזרה ואמרה שמעולם לא הייתה לה תקשורת כזו עם בני המין השני. שתמיד היו שתיקות מביכות,
שפוחדת שהיא משעממת. היה לי נחמד לשמוע את זה, הרגשתי שהולך לנו טוב, אחרי שחזרתי מתקופות ארוכות בעסקים בחו"ל עם דעה קצת שונה על הפחד הראשוני
מנישואין, אחרי שנולד לי אחיין ראשון שהוציא ממני רגשות שמעולם לא יצאו קודם, או שאולי פשוט התבגרתי. הרגשתי שבשלב ההוא בחיי אני בשל יותר,
ושהחיים זימנו לי מישהי נחמדה שמוצאת חן בעיניי ואני בעיניה.
כשנישקתי אותה בפעם הראשונה, היא הגיבה בשמחה "אתה פשוט מקסים!!!" ואני לא הבנתי על מה המהומה. עד שסיפרה לי שחברה טובה אמרה לה
שאם לא נישקתי אותה עד עכשיו, אז אני פשוט לא נמשך אליה. מה שהיה בדיוק ההיפך. אני בכלל רציתי לנשק אותה לפני אבל כיבדתי את המעמד.
"התיאוריה" עניינה אותי, והיא אמרה שאם הייתי שולח יד או מנשק אותה בדייט השלישי ומטה, היא הייתה גומרת איתי במקום. כי ככה זה. כי ככה המבחן.
כי בחור שנישק אותה כשיצאה מהרכב שלו לא שמע ממנה יותר. ואני, לקחתי את זה באיזי. מה הבעיה? שהרי לא טעיתי...
ידעתי שהיא באה מבית דתי. כך הם הוריה. היא, לא נוסעת בשבת אבל נפתחה לגבי טלוויזיה, מחשב, וואטסאפ וכל הדברים הנחמדים שעוזרים להעביר את
השבת. ואני, באתי מבית ששומר על מסורת, אוכל כשר ויודע מה ההבדל בין קודש לחול, אבל נוסע בשבת. כמעט ולא, אבל לפחות מוגדר ככזה. לא מסכים לכתוב לעצמי על
המצח "לא נוסע" עוד לפני שהחיים המשפחתיים שלי התחילו בתכלס ושאני לא יודע אם השבת היא היום היחיד בו נוכל לבלות כמשפחה עם ילדים אחרי ששנינו
נחזיק בקריירה ובית. על זה היא אמרה לי שהיא לעולם לא תגביל אותי. שהיא לעולם לא תיקח ממני משהו.
והיא סיפרה לי שהיא בתולה בהרבה היסוס. ואני, סיפרתי לה שבעבר הייתי במערכת יחסים עם דתיה. ושחיכיתי לה שנתיים וחצי.
שאלתי אותה, מבלי לצאת נגדה, למה? שהרי אמרה שהיא לא רוצה בחור דתי. שניסתה. שהיה רע. וחשבתי לעצמי שהרי אם כך, הסיכויים שלה למצוא בתול בגיל כזה
שהוא לא דתי די נמוכים. שבעלה לעתיד מסתובב אי שם כרגע ולא חוסך מעצמו. אז למה שיגיע לו אחת כמוה? באמת שהתעניינתי, ועוד לאור העובדה שהיא אמרה
שהשמירה על עצמה היא לא מטעמי דת. התשובה שלה הייתה שהיא "מחכה לאחד". שלו היא תיתן את המתנה הזו "כמו יהלום".
אבל לא לקחתי את זה ממש קשה. פשוט מאד. אני כבר לא בנוי למשחקים. היא, עושה רושם של רצינית ורוצה מערכת יחסים רצינית. היא בתולה בת 26,
ועם בתולה בגיל הזה אין משחקים של חתול ועכבר. אין מה להיות בקשר עם אחת כזו רק כדי להתפזז לנו ולשחק בכאילו. קשר עם אחת כמוה זה קשר
שאמור להוביל לחתונה. כך זה נראה, כך גם הבית שהיא גדלה בו נראה, וכך, גם אני בעצמי נראה. שהרי לא משנה מה הן הסיבות של כל אחד,
העיקר שאנו מגיעים לאותה שורה תחתונה. אז הסברתי לה שככל שאוהב אותה יותר ארצה אליה יותר קרבה אבל אנחנו נצליח. ושאני יודע שאחרי
החתונה אקבל את כולה ושאני מוכן לזה [בנינו, חיכיתי כבר שנתיים וחצי בעבר, אז נו, אני מסוגל גם עכשיו].
בפגישה אחת, הסברתי לה משהו על עצמי. אמרתי לה שראיתי מהצד וגם חוויתי בעצמי דברים שהעיבו על מערכות יחסים. היה לי פייסבוק בעבר
ואיננו עוד [למרות שאין לי התנגדות שלצד השני יהיה], היו לי בעבר ידידות וחברות "טובות" והן אינן עוד. אני רוצה לחיות בשקט ולתת לבת הזוג שלי
לישון טוב בלילה גם אם אני עושה גיחה לחו"ל לשבועיים. כי אישה רגועה זו זוגיות רגועה [אבל אני מבין שיכול להיות שאני טועה. כנראה שאישה לעולם
לא תעריך את זה כשזה בא מהכיוון של הגבר]. ומה שאני מצפה מעצמי אני מצפה מבת הזוג שלי. השאלה הייתה פשוטה, האם את רואה אותי או אותך
מקיימים קשר ידידותי עם בני המין השני כאנשים נשואים? אז למה לעשות זאת עכשיו? האם את מסכימה? והיא הסכימה. מה שגם לה אין קשרי ידידות עם
בני המין השני. הרגשתי שיש לי עסק עם מישהי שאפשר לצאת איתה לדרך זוגית רצינית.
המשכנו. בית. הורים. הזהירה אותי שאבא שלה הוא אדם קצת קצר רוח. קצת הזעתי, קצת מפחיד. אבל נכנסתי לתוך זה.
המשפחה שלה הראתה חיבה. אפילו האבא [שאחרי שעשיתי טעות והוכחתי לו שגוודלחרה היא לא בקולומביה, לא התווכחתי יותר]
ולא, לא הייתי צבוע ולא שיחקתי משחק. נפתחתי המון. כיבדתי, אבל נפתחתי. אמא שלה מקסימה. ושמחתי שנתקלתי דווקא בה. היא הייתה בקשר איתי
בוואטסאפ "אל תגיד לה שאנחנו מדברים היא תהרוג אותי". כשהיינו יושבים החמיאה לפעמים "אנחנו באמת שמחים שהיא הביאה אותך, אתה יודע איזה
ילדים היא הייתה מביאה הביתה?" "אתה יכול לדבר איתי על כל דבר, אפילו להתייעץ איתי עליה" "פתאום היא שמחה, יוצאת החוצה"...אמא שלה תמיד
הכינה ארוחות ואת מה שאני אוהב במיוחד. כי החברה מעולם לא הכינה וגם הצהירה על זה שהיא לעולם לא תבשל. ושעדיף שתהיה לנו מנקה. כי היא לא
רוצה להיות כמו אמא שלה "במטבח ובבית". ואני תמיד הרגעתי אותה ואמרתי שהשליטה בידיים שלה ושהיא תראה בעתיד שהפחדים [שלעיתים מדומים]
שאנו מקבלים מהורינו יירגעו.
ואחותה הקטנה...ממש חיבבנו אחד את השניה. התחברתי אליה מאד, לקחנו אותה לבילויים משותפים אתנו, בטלפון הייתי אצלה "גיסי לעתיד".
ילדה באמת מקסימה.
באיזשהו מקום קצת קצת היה נראה לי מוזר. למה האמא בקשר איתי בוואטסאפ בלי שבתה תדע? למה אני יכול לבוא ולהתייעץ איתה עלינו?
למה אחותה הקטנה זרקה לה פעם "ואוו החזקתם יותר משלושה חודשים שמת לב?" למה בעצם כל ההתעניינות הזו סביב לקשר?
אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, לא דאגתי מזה, כי אתה הרי שם לב שהכוונות הן טובות בסך הכל. ואולי אני השתניתי ופשוט יותר פתוח מבעבר?
flipflop83
New member
המשך...
כשהקשר המשיך הבנתי ממנה כמה תשובות. לא ממש ממש חיפשתי...על הדרך, תוך כדי שיחות. היא סיפרה לי שמעולם לא היה לה קשר שנמשך
יותר משלושה חודשים. או שהם היו פשוט אומרים לה שזה לא הולך לשום מקום, או שהיא הייתה חותכת. והיא אמרה שהיא פשוט יודעת לחתוך. סיפרה שפעם חתכה
קשר רציני עם מישהו ביום ההולדת שלו. והיה מאד לא נעים [מעניין למה באמת]. אבל תמיד אמרתי לעצמי שלנו זה לא יקרה. אין מצב. אנחנו ננטרל את המטענים לפני
שהם מתפוצצים.
פעם אחת לאחר שישנתי בחדר שלה לילה שלם כי יצאנו לטיול למחרת, אבא שלה ביקש ממנה שזה לא יקרה יותר. שלא נצא מהחדר בבוקר כמו זוג נשוי.
בהתחלה התרעמתי. שהרי, אמרה לי כבר פעם אחרי ששאלתי אם זה בסדר שאנו בחדר עד שעות מאוחרות, שאבא שלה מבין שיש לה חבר בחיים. אז נחרדתי כי זה לא נעים
לשמוע פידבק כזה בתור פידבק ראשון מהאבא. ואף אחד גם לא רוצה באמת לחזור אחורה בזמן אל גיל הטיפש עשרה. אבל בסדר, הבנתי את זה ממש ולהיפך, הוא צודק
לגמרי, יש לו ילדה בת 17 חדר ממול שכרגע לא צריכה רעיונות חדשים בראש. באותו הוויכוח, שהיה בעצם היחיד [והלוואי והיינו מתווכחים קצת יותר] היא אמרה לי "אתה יודע מה הבעיה?
שאני אוהבת אותך. אתה רואה את השביל הזה? אם לא הייתי אוהבת אותך הייתי הולכת משם ולא היית רואה אותי יותר" ואני, מיסטר יכול לפתור הכל והחיים הם ורודים בעצם,
לא ראיתי בין השורות. חשבתי שזו הדרך שלה להראות כמה אני חשוב לה. לך תדע. כמו שהבחורה שלך מספרת לך שמתחילים איתה והיא מנפנפת. אבל לא התייחסתי לפרוג'קטור
הענק הזה, האדום הזה, שנדלק לי מול העיניים נוכח יכולות העזיבה המרשימות שלה. לא היה לי נעים עם עניין החדר אבל ראיתי שהיא לקחה את זה קשה כמוני והייתה נבוכה.
אמרה פעם "יש לך את כל הסיבות לעזוב". ואמרתי לה שלא אעזוב. אמרתי לה שהכל זמני. הלאה זה מה שצריך לעניין אותנו. את כל החיים יש בשביל פרטיות ונוחות.
הייתי מספר לה המון על עצמי. על החלומות שלי. שתדע עם מי היא יוצאת. רציתי שתרצה בעצמה להיות איתי. לא הייתי חוסך ממנה מילים טובות. חיבה.
היא אמרה שקשה לה להיפתח. למרות שגם היא ידעה לתת מילים טובות. להפגין חיבה. אבל היה משהו סגור בה. ואני הבנתי את זה. לקחתי את זה בקלות.
אמרתי לה שפעם הייתי פוחד ומחשבן רגשות, שהייתי חייב לדעת שיש לי את הרגשות של הצד השני "בקרדיט" אצלי ואז הייתי נותן לעצמי להיפתח. ושהיום,
ואיתה, אני לא מפחד. אני לא חושב על להיפגע. אני הולך עד הסוף עם ההשקעה כי למה שאחסוך ממנה רגשות בגלל מסקנות מוטעות מקשרים מהעבר?
אפילו את הרגש הזה שכולנו מפחדים ממנו חשפתי פעם. הקנאה. כן נו...קינאתי בטרמפ שלה שזכה להיות איתה כמעט שעתיים ביום במשך תקופה מסוימת.
גם אני רציתי כך איתה. ולא תמיד היה אפשר. כי היא הייתה חוזרת סחוטה מאוחר מהעבודה. תקופה תובענית. גם לה התפלק איזה פעם והיא הראתה איזה
משהו שדומה לקנאה. ככה בזהירות בקטנה. נראה לי. זה דווקא נחמד. כמה שאני אוהב חופש, בסופו של דבר אתה רוצה להרגיש שייך למישהי אחת.
היא ידעה מה אני רוצה בעתיד. היא ידעה בשביל מה ביטלתי המון שנים מהחיים שלי. בשביל לבנות בית מרווח. אני רציתי מושב. היא התנגדה בתוקף.
לא משנה כמה הסברתי לה שמושב היום זה לא להתעורר עם פרות. זה בדרך כלל שכונה צעירה ומטופחת מחוץ למושב עצמו. אבל רצתה באזור ליד ההורים שלה.
אני אמרתי שהמחיר לבית פרטי בעיר יקר פי שניים, אבל היא כלכלנית הרי, אז שהיא תוביל את הדרך בעתיד. שתגיד לי בעתיד מה החלק שאני צריך לעשות
בתוכנית ואעשה. לא אכפת לי לעשות שינויים בקריירה כל עוד אני לוקח אחריות על המשפחה שלי. אבל כששיתפתי אותה בתוכנית שלי לרכוש דירה להשקעה
היא נחרדה "ואם לא תצליח למכור?" "ואם בסוף נגור בדירה הזו?" ואני שאלתי את עצמי, היכן התמיכה? אפילו סתם שתגיד לי "לך על זה!" לפעמים הרי זה מה
שגבר רוצה לשמוע.
היה לנו מגע אינטימי. נשיקות ארוכות. ליטופים. היא עליי עם בגדים. זה היה חדש לה, מהנה. אני כמעט שלא הרגשתי דבר. אפילו קצת לא נעים.
והייתי מתפוצץ בפנים. רציתי אותה ממש. אהבתי אותה. לפעמים היא בעצמה הייתה יוזמת את זה. בעצמה הייתה מבקשת. לפעמים הייתי אומר שזה לא הוגן קצת כלפיי.
ולפעמים הייתי מאבד שליטה קצת...רוצה את כולה...אולי אני הייתי צריך ליישם בשבילנו החלטה שאנחנו שומרים ולא לאבד את הראש.
דיברנו על נושא הנסיעה בשבת. שהרי לא באמת האמנתי שהיא ידעה מה היא אומרת כשאמרה שלעולם לא תגביל אותי. הצגתי בפניה מה יכול להיות
בעתיד. מה יהיה כאשר יהיו ילדים? מה יקרה כשארצה לקחת אותם לטיול בשבת? ומה יקרה כשנחזור הביתה והיא תהיה עם פרצוף חמוץ?
או יותר נכון תעשה לי את "הטיפול השקט" כמו שהיא עושה למי שמעצבן אותה? מה יקרה אז? היא אמרה שמעולם לא חשבה על זה. אני לא זוכר בדיוק,
אבל נראה לי שהיא אמרה שהוריה בעצם התחילו כך ושאבא שלה חזר בעצם בתשובה. אבל היא לא רואה איך אנחנו נוכל לחיות ככה. "אתה תיפרד ממני בגלל זה?"
הצעתי שנעזוב כרגע. אוטוטו יש לנו שבת ראשונה עם המשפחה שלי ואחר כך עם המשפחה שלה, ואני רוצה שנשמח. הוקל לשנינו. אבל לא ידעתי מה עושים...אולי ללכת ולהתייעץ.
ואז הגיעה השבת הראשונה שלנו יחד עם המשפחה שלי. רציתי שהכל יהיה מושלם בשבילה. לא סמכתי על אמא שלי בקטע הזה. שנים אני רודף אחריה שלפחות
בשבת נעשה שולחן כמו שצריך. שולחן שבת אצלנו זה צלחות חד פעמיות כמו ביום הולדת. לא אוהב. אבל החלטתי לעשות מעשה. הלכתי וקניתי הכל.
הכל. את כל המנות. צלחות יפות. מפיות. אוכל מיוחד. פיקלס. פיצוחים. קינוחים. גם לערב שישי וגם לשבת. עמדתי בעצמי אחרי כל הלחץ של הקניות ביום
שישי לצלות את העוף על הגריל שיהיה מוכן לשבת. ונגמר לי הזמן. השבת מגיעה וצריך לנסוע ולהביא אותה. ונסעתי. והברד הופיע תוך שניה, יצאתי מהסיבוב
לא כמו שצריך ועפתי על מעקה הבטיחות. האנשים מתחנת האוטובוס החלו ללכת לכיוון שלי, ואני פשוט שמתי דרייב ונסעתי. לא יצאתי לראות מה קרה בכלל.
ומילה לא אמרתי לה כשהגעתי אליה. מילה לא אמרתי לאף אחד בבית. לא רציתי שניה אחת של חוסר נעימות. ידעתי כמה היא רגישה.
היה לנו נחמד. קצת טיילנו. מחמאות מכולם בשולחן על איך שהשקעתי. "תאמיני לי תבואי כל שבת שנקבל אוכל כזה". היות ובאמת כולם נהנו. היה מכל טוב.
ואז אמא שלי סיננה "מי שישמע כאילו לא כל שבת הם מקבלים שולחן כזה". לא יכולתי לעצור את עצמי יותר. אחרי כל הזלזול שלה בי בהכנות ביום שישי שלא
עזרה כמעט בדבר, היא מרשה לעצמה לומר דבר כזה. ונפלט לי, נפלט לי "אמא, השולחן שלך זוועה בשבת".
בסיום הארוחה כשהלכנו לחדר היא התיישבה על המיטה ואמרה לי "אכזבת אותי". ולא יודע איך הגענו לזה שהיא אמרה "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני רוצה שנתחתן".
היא אמרה שהיא לעולם לא רוצה להתחתן עם מישהו שמתנהג כמו אבא שלה שאין לו מחסומים על הפה. שהוא מסוגל ממש להעליב את אמא שלה ליד אנשים.
אני מנסה להיזכר ולא מצליח מה הסברתי לה בדיוק ואיך הכל הלך. נמחק לי מהראש. אבל בטוח סיפרתי לה על כמה הייתי לחוץ. על התאונה גם. ואני זוכר שישנו מחובקים.
אבל מה שלא סיפרתי לה, שאמא שלי, כמה שהיא אדם טוב, ושהיום היא חברה מאד טובה, הייתה אלימה כלפיי מאד במשך שנים כשהייתי ילד ונער.
שנים. בשיטות שונות, ואני יודע שבהתחלה זה אדום אחר כך צהוב ובסוף הופך לכחול. אני יודע שלשריטות לוקח פחות זמן להגליד מאשר לנעיצת ציפורניים מתחת לעור.
כי העור מתקפל פנימה. אבל חוץ מצלקת אחת של נעיצת ציפורן שם מאחורי האוזן לא נשאר היום שום דבר. אבל המילים נשארו. מילים של שנאה. השפלה. מילים שאמא שלי פשוט לא זוכרת.
אני לא רוצה לספר לאנשים. כי זה עבר. כי מי ששומע את זה נבהל כאילו זה קרה אתמול. כי אני לא רוצה שירחמו. כי אם היו מחזירים אותי אחורה בזמן, לא הייתי מונע
את זה. זה מה שהפך אותי למי שאני היום. לא להתרגש מכל דבר שקורה בחיים. אבל להיות רגיש מאד לסביבה. לרצות כל כך משפחה. לבנות משפחה תקינה.
אבל כמה שאני יכול להיות איש הסוד של אמא שלי, כמה שאני באמת עוזר לה כשהיא צריכה, כך גם יש בנינו מתח שיכול להגיע תוך שניה. שנינו יודעים איך לקבל את זה
ולא להתרגש מזה כבר. כל הורה יכול לעשות טעויות ותמיד יכל להיות יותר גרוע. יש גם כאלו שלא הייתה להם אמא בכלל.
כשהקשר המשיך הבנתי ממנה כמה תשובות. לא ממש ממש חיפשתי...על הדרך, תוך כדי שיחות. היא סיפרה לי שמעולם לא היה לה קשר שנמשך
יותר משלושה חודשים. או שהם היו פשוט אומרים לה שזה לא הולך לשום מקום, או שהיא הייתה חותכת. והיא אמרה שהיא פשוט יודעת לחתוך. סיפרה שפעם חתכה
קשר רציני עם מישהו ביום ההולדת שלו. והיה מאד לא נעים [מעניין למה באמת]. אבל תמיד אמרתי לעצמי שלנו זה לא יקרה. אין מצב. אנחנו ננטרל את המטענים לפני
שהם מתפוצצים.
פעם אחת לאחר שישנתי בחדר שלה לילה שלם כי יצאנו לטיול למחרת, אבא שלה ביקש ממנה שזה לא יקרה יותר. שלא נצא מהחדר בבוקר כמו זוג נשוי.
בהתחלה התרעמתי. שהרי, אמרה לי כבר פעם אחרי ששאלתי אם זה בסדר שאנו בחדר עד שעות מאוחרות, שאבא שלה מבין שיש לה חבר בחיים. אז נחרדתי כי זה לא נעים
לשמוע פידבק כזה בתור פידבק ראשון מהאבא. ואף אחד גם לא רוצה באמת לחזור אחורה בזמן אל גיל הטיפש עשרה. אבל בסדר, הבנתי את זה ממש ולהיפך, הוא צודק
לגמרי, יש לו ילדה בת 17 חדר ממול שכרגע לא צריכה רעיונות חדשים בראש. באותו הוויכוח, שהיה בעצם היחיד [והלוואי והיינו מתווכחים קצת יותר] היא אמרה לי "אתה יודע מה הבעיה?
שאני אוהבת אותך. אתה רואה את השביל הזה? אם לא הייתי אוהבת אותך הייתי הולכת משם ולא היית רואה אותי יותר" ואני, מיסטר יכול לפתור הכל והחיים הם ורודים בעצם,
לא ראיתי בין השורות. חשבתי שזו הדרך שלה להראות כמה אני חשוב לה. לך תדע. כמו שהבחורה שלך מספרת לך שמתחילים איתה והיא מנפנפת. אבל לא התייחסתי לפרוג'קטור
הענק הזה, האדום הזה, שנדלק לי מול העיניים נוכח יכולות העזיבה המרשימות שלה. לא היה לי נעים עם עניין החדר אבל ראיתי שהיא לקחה את זה קשה כמוני והייתה נבוכה.
אמרה פעם "יש לך את כל הסיבות לעזוב". ואמרתי לה שלא אעזוב. אמרתי לה שהכל זמני. הלאה זה מה שצריך לעניין אותנו. את כל החיים יש בשביל פרטיות ונוחות.
הייתי מספר לה המון על עצמי. על החלומות שלי. שתדע עם מי היא יוצאת. רציתי שתרצה בעצמה להיות איתי. לא הייתי חוסך ממנה מילים טובות. חיבה.
היא אמרה שקשה לה להיפתח. למרות שגם היא ידעה לתת מילים טובות. להפגין חיבה. אבל היה משהו סגור בה. ואני הבנתי את זה. לקחתי את זה בקלות.
אמרתי לה שפעם הייתי פוחד ומחשבן רגשות, שהייתי חייב לדעת שיש לי את הרגשות של הצד השני "בקרדיט" אצלי ואז הייתי נותן לעצמי להיפתח. ושהיום,
ואיתה, אני לא מפחד. אני לא חושב על להיפגע. אני הולך עד הסוף עם ההשקעה כי למה שאחסוך ממנה רגשות בגלל מסקנות מוטעות מקשרים מהעבר?
אפילו את הרגש הזה שכולנו מפחדים ממנו חשפתי פעם. הקנאה. כן נו...קינאתי בטרמפ שלה שזכה להיות איתה כמעט שעתיים ביום במשך תקופה מסוימת.
גם אני רציתי כך איתה. ולא תמיד היה אפשר. כי היא הייתה חוזרת סחוטה מאוחר מהעבודה. תקופה תובענית. גם לה התפלק איזה פעם והיא הראתה איזה
משהו שדומה לקנאה. ככה בזהירות בקטנה. נראה לי. זה דווקא נחמד. כמה שאני אוהב חופש, בסופו של דבר אתה רוצה להרגיש שייך למישהי אחת.
היא ידעה מה אני רוצה בעתיד. היא ידעה בשביל מה ביטלתי המון שנים מהחיים שלי. בשביל לבנות בית מרווח. אני רציתי מושב. היא התנגדה בתוקף.
לא משנה כמה הסברתי לה שמושב היום זה לא להתעורר עם פרות. זה בדרך כלל שכונה צעירה ומטופחת מחוץ למושב עצמו. אבל רצתה באזור ליד ההורים שלה.
אני אמרתי שהמחיר לבית פרטי בעיר יקר פי שניים, אבל היא כלכלנית הרי, אז שהיא תוביל את הדרך בעתיד. שתגיד לי בעתיד מה החלק שאני צריך לעשות
בתוכנית ואעשה. לא אכפת לי לעשות שינויים בקריירה כל עוד אני לוקח אחריות על המשפחה שלי. אבל כששיתפתי אותה בתוכנית שלי לרכוש דירה להשקעה
היא נחרדה "ואם לא תצליח למכור?" "ואם בסוף נגור בדירה הזו?" ואני שאלתי את עצמי, היכן התמיכה? אפילו סתם שתגיד לי "לך על זה!" לפעמים הרי זה מה
שגבר רוצה לשמוע.
היה לנו מגע אינטימי. נשיקות ארוכות. ליטופים. היא עליי עם בגדים. זה היה חדש לה, מהנה. אני כמעט שלא הרגשתי דבר. אפילו קצת לא נעים.
והייתי מתפוצץ בפנים. רציתי אותה ממש. אהבתי אותה. לפעמים היא בעצמה הייתה יוזמת את זה. בעצמה הייתה מבקשת. לפעמים הייתי אומר שזה לא הוגן קצת כלפיי.
ולפעמים הייתי מאבד שליטה קצת...רוצה את כולה...אולי אני הייתי צריך ליישם בשבילנו החלטה שאנחנו שומרים ולא לאבד את הראש.
דיברנו על נושא הנסיעה בשבת. שהרי לא באמת האמנתי שהיא ידעה מה היא אומרת כשאמרה שלעולם לא תגביל אותי. הצגתי בפניה מה יכול להיות
בעתיד. מה יהיה כאשר יהיו ילדים? מה יקרה כשארצה לקחת אותם לטיול בשבת? ומה יקרה כשנחזור הביתה והיא תהיה עם פרצוף חמוץ?
או יותר נכון תעשה לי את "הטיפול השקט" כמו שהיא עושה למי שמעצבן אותה? מה יקרה אז? היא אמרה שמעולם לא חשבה על זה. אני לא זוכר בדיוק,
אבל נראה לי שהיא אמרה שהוריה בעצם התחילו כך ושאבא שלה חזר בעצם בתשובה. אבל היא לא רואה איך אנחנו נוכל לחיות ככה. "אתה תיפרד ממני בגלל זה?"
הצעתי שנעזוב כרגע. אוטוטו יש לנו שבת ראשונה עם המשפחה שלי ואחר כך עם המשפחה שלה, ואני רוצה שנשמח. הוקל לשנינו. אבל לא ידעתי מה עושים...אולי ללכת ולהתייעץ.
ואז הגיעה השבת הראשונה שלנו יחד עם המשפחה שלי. רציתי שהכל יהיה מושלם בשבילה. לא סמכתי על אמא שלי בקטע הזה. שנים אני רודף אחריה שלפחות
בשבת נעשה שולחן כמו שצריך. שולחן שבת אצלנו זה צלחות חד פעמיות כמו ביום הולדת. לא אוהב. אבל החלטתי לעשות מעשה. הלכתי וקניתי הכל.
הכל. את כל המנות. צלחות יפות. מפיות. אוכל מיוחד. פיקלס. פיצוחים. קינוחים. גם לערב שישי וגם לשבת. עמדתי בעצמי אחרי כל הלחץ של הקניות ביום
שישי לצלות את העוף על הגריל שיהיה מוכן לשבת. ונגמר לי הזמן. השבת מגיעה וצריך לנסוע ולהביא אותה. ונסעתי. והברד הופיע תוך שניה, יצאתי מהסיבוב
לא כמו שצריך ועפתי על מעקה הבטיחות. האנשים מתחנת האוטובוס החלו ללכת לכיוון שלי, ואני פשוט שמתי דרייב ונסעתי. לא יצאתי לראות מה קרה בכלל.
ומילה לא אמרתי לה כשהגעתי אליה. מילה לא אמרתי לאף אחד בבית. לא רציתי שניה אחת של חוסר נעימות. ידעתי כמה היא רגישה.
היה לנו נחמד. קצת טיילנו. מחמאות מכולם בשולחן על איך שהשקעתי. "תאמיני לי תבואי כל שבת שנקבל אוכל כזה". היות ובאמת כולם נהנו. היה מכל טוב.
ואז אמא שלי סיננה "מי שישמע כאילו לא כל שבת הם מקבלים שולחן כזה". לא יכולתי לעצור את עצמי יותר. אחרי כל הזלזול שלה בי בהכנות ביום שישי שלא
עזרה כמעט בדבר, היא מרשה לעצמה לומר דבר כזה. ונפלט לי, נפלט לי "אמא, השולחן שלך זוועה בשבת".
בסיום הארוחה כשהלכנו לחדר היא התיישבה על המיטה ואמרה לי "אכזבת אותי". ולא יודע איך הגענו לזה שהיא אמרה "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני רוצה שנתחתן".
היא אמרה שהיא לעולם לא רוצה להתחתן עם מישהו שמתנהג כמו אבא שלה שאין לו מחסומים על הפה. שהוא מסוגל ממש להעליב את אמא שלה ליד אנשים.
אני מנסה להיזכר ולא מצליח מה הסברתי לה בדיוק ואיך הכל הלך. נמחק לי מהראש. אבל בטוח סיפרתי לה על כמה הייתי לחוץ. על התאונה גם. ואני זוכר שישנו מחובקים.
אבל מה שלא סיפרתי לה, שאמא שלי, כמה שהיא אדם טוב, ושהיום היא חברה מאד טובה, הייתה אלימה כלפיי מאד במשך שנים כשהייתי ילד ונער.
שנים. בשיטות שונות, ואני יודע שבהתחלה זה אדום אחר כך צהוב ובסוף הופך לכחול. אני יודע שלשריטות לוקח פחות זמן להגליד מאשר לנעיצת ציפורניים מתחת לעור.
כי העור מתקפל פנימה. אבל חוץ מצלקת אחת של נעיצת ציפורן שם מאחורי האוזן לא נשאר היום שום דבר. אבל המילים נשארו. מילים של שנאה. השפלה. מילים שאמא שלי פשוט לא זוכרת.
אני לא רוצה לספר לאנשים. כי זה עבר. כי מי ששומע את זה נבהל כאילו זה קרה אתמול. כי אני לא רוצה שירחמו. כי אם היו מחזירים אותי אחורה בזמן, לא הייתי מונע
את זה. זה מה שהפך אותי למי שאני היום. לא להתרגש מכל דבר שקורה בחיים. אבל להיות רגיש מאד לסביבה. לרצות כל כך משפחה. לבנות משפחה תקינה.
אבל כמה שאני יכול להיות איש הסוד של אמא שלי, כמה שאני באמת עוזר לה כשהיא צריכה, כך גם יש בנינו מתח שיכול להגיע תוך שניה. שנינו יודעים איך לקבל את זה
ולא להתרגש מזה כבר. כל הורה יכול לעשות טעויות ותמיד יכל להיות יותר גרוע. יש גם כאלו שלא הייתה להם אמא בכלל.
flipflop83
New member
אחד אחרון...
בשבוע שהגיע לאחר השבת לא יכולתי. אותו שבוע שידעתי עליו רק בדיעבד שיהיה אחרון היה לי נורא קשה. לא יכולתי לספר לה. ניסיתי להתנהג קול.
כאילו שום דבר לא קרה. והסתרתי ממנה מה שעבר עליי באותם ימים. הרי תמיד שאלתי את עצמי, היכן העבר יכול להפריע לי בחיים? הרי שיקמתי אותם.
לא ויתרתי על אמא שלי. נשרתי מבית הספר אבל חזרתי וסיימתי בהצטיינות. התרכזתי בלבנות את עצמי מבחינת קריירה. והחיים בעיצומם. אבל הנה,
בפעם הראשונה מאז שנים, זה נכנס בי חזק. הרי מעולם לא הכרתי כך מישהי כמו שהכרתי אותה. תמיד הכירו אותי תקופה לפני שיצאנו. התקרבו אליי.
בפעם אחת גם הרגשתי שאכזבתי בן אדם חשוב לי, גם שאני לא יכול לכעוס על אמא שלי כי אני בטוח שלא התכוונה לעקוץ, וגם לא יכולתי לספר.
נסגר לי מכל כיוון. לא הרגשתי מוכן לזה עדיין. ופתאום הרגשתי קצוב בזמן. ונחנקתי. אז פשוט הכל נשאר בפנים. כל מי שהיה במצב הזה מכיר את ההרגשה,
שהוא רק רוצה שיקבלו אותו רגיל. אבל אני מרגיש שקרן מולה. פשוט שקרן. כי בכל מערכות היחסים שהיו לי מעולם לא התנהגתי רע לבנות זוג. ולמרות שאני
בן אדם שמשיג דברים דרך לחימה עליהם, בזוגיות תמיד רציתי וחיפשתי שלווה. והנה עכשיו, אחרי שבמשך ארבעה חודשים שהיינו יחד והיא ראתה בן אדם מסוים,
שסמכה עליו, פתאום היא ראתה שהוא בעצם אחר. ואני כל כך רוצה לצעוק מבפנים שזה לא נכון.
ואז לפי מה שאני זוכר היה שבוע ללא אותה כמות התקשורת לה אנחנו רגילים. אולי מהצד שלה, אולי מהצד שלי, אולי משנינו. מה שבטוח זה שהיה שבוע שונה לשנינו.
אולי היא התרחקה בגלל מה שקרה, אולי התרחקה כי היה לי קשה לתקשר איתה. ואולי כל זה בכלל לא קשור. חליתי לקראת סוף השבוע ולא הרגשתי טוב. אבל
באתי אליה הביתה. לא הרגשתי סימן ממנה על העתיד לקרות. ארוחת ערב עם כולם, היה נחמד. מצחיק. רגיל. ביקשו שאשאר לישון בגלל הסערה בחוץ אבל לא
הרגשתי נוח. הייתי מרוח. הרגשתי שהיא כעוסה שאני לא נשאר.
הסתמסנו בסוף השבוע. אני לא זוכר בדיוק מתי אבל ראיתי שאני לא רואה את "הנראה לאחרונה" שלה בוואטסאפ. וראיתי שאני לא מקבל ממנה את הבוקר טוב ביום ראשון. שקט.
ידעתי שהיא עובדת באותם ימים בצמוד לבוס והוא כבר נזף בה פעם כשהתעסקה עם הוואטסאפ. אז חיכיתי לערב. ושלחתי הודעה. כנראה שכבר הלכה לישון.
למחרת בבוקר כתבה הודעה שהיא החליטה להיפרד. שאלתי מדוע, "אתה בחור מדהים אבל זה לא זה" "ואני מצטערת אבל זה נגמר" הייתי בהלם. ארבעה חודשים
של קשר והיא סיימה בהודעה. בכמה שורות. הציף אותי כעס ענקי. על הנתק הפתאומי. נתק ממנה. נתק ממשפחה ומאנשים שאהבתי. הרגשה של בעיטה בבטן.
אמא שלה התקשרה אחרי יומיים ואמרה שהיא לא מספרת מה קרה ושאלה אותי לפשר העניין, והתנצלה על ההתנהגות של בתה. חודשיים אחרי מצאתי שאחותה
נשארה איתי לבד בקבוצת הוואטסאפ שהייתה לשלושתנו. בלי לכתוב דבר.
העדפתי שלא תחזור. הכעס היה עצום. לא רציתי להתמודד איתה שאני כל כך כעוס. ידעתי שהיא מאד רגישה. העמדתי את עצמי במקומה.
ומצד שני הדם שלי צעק חזק להילחם. אבל הלב...לא נתן לזוז. נפגע ממש. טסתי לנסיעת עסקים וחזרתי בסמוך ליום ההולדת שלי, בסמוך לתאריך שזכרה היטב,
ואולי ציפיתי למזל טוב ולפחות לסליחה על הדרך בה עשתה את הפרידה. אבל האינטואיציה צדקה כשאמרה שלא אשמע ממנה דבר.
אהבתי אותה מאד, אבל אני לא רואה אותנו יחד לאחר בגידה כזו באמון. והשלמתי עם הפרידה. אני כבר לא כועס. אני כבר לא מתגעגע. וכשהכירו לי מישהי אחרת,
הניצוץ חזר לעיניים. אבל זה לא התאים לי פשוט. כי הנכווה ברותחין נזהר גם בקולחין. היום אני רוצה לשים לב יותר למה שאני צריך, וכבר לא חושב שאני אנצח את
העולם עם הגישה החיובית והעקשנות שלי.
אבל אתם יודעים משהו? בהקיץ, אני רואה אותנו יושבים על הספסל, מצידי שתספר לי שבעצם היא לא אהבה אותי, שלא נראיתי לה אותו הדבר בבוקר, או סיבות
יותר משמעותיות, אבל אני רוצה לדעת מה קרה. באמת. כי עד היום, אני פשוט מסרב בתוקף להאמין שאדם כמוה, רגיש, עדין, מסוגל להיפרד בצורה כזו. ואפילו לא
להתנצל לאחר זמן. פשוט לא מתחבר לי.
אני לא המורה שלה, אבל אני רוצה לסביר לה שהעולם הוא לא רע באמת. שלא תמיד צריך לתקוף בכל הכוח. להתגונן בכל הכוח. לנהל איתה דיאלוג על זה.
אין לי מושג למה זה יושב לי על הלב, ואני מרגיש שאני יכול לפתור את זה.
בעוד כמה ימים היא תחגוג 26. ועברו כבר כמה חודשים מאז. שנינו בטוח כבר אחרי זה. אולי זה הזמן לסגור משהו פתוח. אני מרגיש משהו פתוח.
תודה רבה למי שהתמיד עד לכאן. לא היה לי מושג שייצא ארוך. אשמח לדעת הצעה מה לעשות.
בשבוע שהגיע לאחר השבת לא יכולתי. אותו שבוע שידעתי עליו רק בדיעבד שיהיה אחרון היה לי נורא קשה. לא יכולתי לספר לה. ניסיתי להתנהג קול.
כאילו שום דבר לא קרה. והסתרתי ממנה מה שעבר עליי באותם ימים. הרי תמיד שאלתי את עצמי, היכן העבר יכול להפריע לי בחיים? הרי שיקמתי אותם.
לא ויתרתי על אמא שלי. נשרתי מבית הספר אבל חזרתי וסיימתי בהצטיינות. התרכזתי בלבנות את עצמי מבחינת קריירה. והחיים בעיצומם. אבל הנה,
בפעם הראשונה מאז שנים, זה נכנס בי חזק. הרי מעולם לא הכרתי כך מישהי כמו שהכרתי אותה. תמיד הכירו אותי תקופה לפני שיצאנו. התקרבו אליי.
בפעם אחת גם הרגשתי שאכזבתי בן אדם חשוב לי, גם שאני לא יכול לכעוס על אמא שלי כי אני בטוח שלא התכוונה לעקוץ, וגם לא יכולתי לספר.
נסגר לי מכל כיוון. לא הרגשתי מוכן לזה עדיין. ופתאום הרגשתי קצוב בזמן. ונחנקתי. אז פשוט הכל נשאר בפנים. כל מי שהיה במצב הזה מכיר את ההרגשה,
שהוא רק רוצה שיקבלו אותו רגיל. אבל אני מרגיש שקרן מולה. פשוט שקרן. כי בכל מערכות היחסים שהיו לי מעולם לא התנהגתי רע לבנות זוג. ולמרות שאני
בן אדם שמשיג דברים דרך לחימה עליהם, בזוגיות תמיד רציתי וחיפשתי שלווה. והנה עכשיו, אחרי שבמשך ארבעה חודשים שהיינו יחד והיא ראתה בן אדם מסוים,
שסמכה עליו, פתאום היא ראתה שהוא בעצם אחר. ואני כל כך רוצה לצעוק מבפנים שזה לא נכון.
ואז לפי מה שאני זוכר היה שבוע ללא אותה כמות התקשורת לה אנחנו רגילים. אולי מהצד שלה, אולי מהצד שלי, אולי משנינו. מה שבטוח זה שהיה שבוע שונה לשנינו.
אולי היא התרחקה בגלל מה שקרה, אולי התרחקה כי היה לי קשה לתקשר איתה. ואולי כל זה בכלל לא קשור. חליתי לקראת סוף השבוע ולא הרגשתי טוב. אבל
באתי אליה הביתה. לא הרגשתי סימן ממנה על העתיד לקרות. ארוחת ערב עם כולם, היה נחמד. מצחיק. רגיל. ביקשו שאשאר לישון בגלל הסערה בחוץ אבל לא
הרגשתי נוח. הייתי מרוח. הרגשתי שהיא כעוסה שאני לא נשאר.
הסתמסנו בסוף השבוע. אני לא זוכר בדיוק מתי אבל ראיתי שאני לא רואה את "הנראה לאחרונה" שלה בוואטסאפ. וראיתי שאני לא מקבל ממנה את הבוקר טוב ביום ראשון. שקט.
ידעתי שהיא עובדת באותם ימים בצמוד לבוס והוא כבר נזף בה פעם כשהתעסקה עם הוואטסאפ. אז חיכיתי לערב. ושלחתי הודעה. כנראה שכבר הלכה לישון.
למחרת בבוקר כתבה הודעה שהיא החליטה להיפרד. שאלתי מדוע, "אתה בחור מדהים אבל זה לא זה" "ואני מצטערת אבל זה נגמר" הייתי בהלם. ארבעה חודשים
של קשר והיא סיימה בהודעה. בכמה שורות. הציף אותי כעס ענקי. על הנתק הפתאומי. נתק ממנה. נתק ממשפחה ומאנשים שאהבתי. הרגשה של בעיטה בבטן.
אמא שלה התקשרה אחרי יומיים ואמרה שהיא לא מספרת מה קרה ושאלה אותי לפשר העניין, והתנצלה על ההתנהגות של בתה. חודשיים אחרי מצאתי שאחותה
נשארה איתי לבד בקבוצת הוואטסאפ שהייתה לשלושתנו. בלי לכתוב דבר.
העדפתי שלא תחזור. הכעס היה עצום. לא רציתי להתמודד איתה שאני כל כך כעוס. ידעתי שהיא מאד רגישה. העמדתי את עצמי במקומה.
ומצד שני הדם שלי צעק חזק להילחם. אבל הלב...לא נתן לזוז. נפגע ממש. טסתי לנסיעת עסקים וחזרתי בסמוך ליום ההולדת שלי, בסמוך לתאריך שזכרה היטב,
ואולי ציפיתי למזל טוב ולפחות לסליחה על הדרך בה עשתה את הפרידה. אבל האינטואיציה צדקה כשאמרה שלא אשמע ממנה דבר.
אהבתי אותה מאד, אבל אני לא רואה אותנו יחד לאחר בגידה כזו באמון. והשלמתי עם הפרידה. אני כבר לא כועס. אני כבר לא מתגעגע. וכשהכירו לי מישהי אחרת,
הניצוץ חזר לעיניים. אבל זה לא התאים לי פשוט. כי הנכווה ברותחין נזהר גם בקולחין. היום אני רוצה לשים לב יותר למה שאני צריך, וכבר לא חושב שאני אנצח את
העולם עם הגישה החיובית והעקשנות שלי.
אבל אתם יודעים משהו? בהקיץ, אני רואה אותנו יושבים על הספסל, מצידי שתספר לי שבעצם היא לא אהבה אותי, שלא נראיתי לה אותו הדבר בבוקר, או סיבות
יותר משמעותיות, אבל אני רוצה לדעת מה קרה. באמת. כי עד היום, אני פשוט מסרב בתוקף להאמין שאדם כמוה, רגיש, עדין, מסוגל להיפרד בצורה כזו. ואפילו לא
להתנצל לאחר זמן. פשוט לא מתחבר לי.
אני לא המורה שלה, אבל אני רוצה לסביר לה שהעולם הוא לא רע באמת. שלא תמיד צריך לתקוף בכל הכוח. להתגונן בכל הכוח. לנהל איתה דיאלוג על זה.
אין לי מושג למה זה יושב לי על הלב, ואני מרגיש שאני יכול לפתור את זה.
בעוד כמה ימים היא תחגוג 26. ועברו כבר כמה חודשים מאז. שנינו בטוח כבר אחרי זה. אולי זה הזמן לסגור משהו פתוח. אני מרגיש משהו פתוח.
תודה רבה למי שהתמיד עד לכאן. לא היה לי מושג שייצא ארוך. אשמח לדעת הצעה מה לעשות.
Mika Moni 14
New member
רציתי להגיד לך שקראתי הכל, כל מילה
נשמע לי שאתם במקומות אחרים בחיים, אתה הרבה יותר בוגר ובשל לקפוץ ראש למערכת שמהר מאד תהפוך לנישואין, והיא לא. תכלס, זה לא ככ ריאלי כבר לדבר על נישואין תוך 4 חודשים, ואז על הפיפס הראשון שלא מוצא חן בעיני לחתוך בלי להסתכל לאחור. לתחושתי היא לכל אורך הדרך היתה "מאחוריך" מבחינה רגשית, ופתאום נבהלה. אתה נשמע מקסים ורגשי ומגיע לך בחורה שתוכל להכיל את זה. יש מיליון בחורות בוגרות, פנויות, שבשלות לנישואין או מערכת מאד מחייבת. אין לי ספק שתמצא את הנכונה. זו לא היתה האחת, זה מאד ברור.
בהצלחה ידידי, אתה גבר נדיר ואני מקווה שהבת מזל תגיע מהר.
נשמע לי שאתם במקומות אחרים בחיים, אתה הרבה יותר בוגר ובשל לקפוץ ראש למערכת שמהר מאד תהפוך לנישואין, והיא לא. תכלס, זה לא ככ ריאלי כבר לדבר על נישואין תוך 4 חודשים, ואז על הפיפס הראשון שלא מוצא חן בעיני לחתוך בלי להסתכל לאחור. לתחושתי היא לכל אורך הדרך היתה "מאחוריך" מבחינה רגשית, ופתאום נבהלה. אתה נשמע מקסים ורגשי ומגיע לך בחורה שתוכל להכיל את זה. יש מיליון בחורות בוגרות, פנויות, שבשלות לנישואין או מערכת מאד מחייבת. אין לי ספק שתמצא את הנכונה. זו לא היתה האחת, זה מאד ברור.
בהצלחה ידידי, אתה גבר נדיר ואני מקווה שהבת מזל תגיע מהר.
flipflop83
New member
תודה על ההשקעה
אבל, איך מתמודדים עם הצורך הזה לומר לה כמה נפגעתי?
כמה לא הגיע לי שתעשה את זה בסוף בצורה כזו. שאני מחכה למילה אחת - סליחה.
אבל, איך מתמודדים עם הצורך הזה לומר לה כמה נפגעתי?
כמה לא הגיע לי שתעשה את זה בסוף בצורה כזו. שאני מחכה למילה אחת - סליחה.
SomeOne12346
New member
אתה תמיד יכול לשלוח לה
הודעת SMS רגילה אם היא חסמה אותך בוואטסטפ. אני מניח שזה קצת יעזור לגביי ההרגשה שאתה צריך סגירת מעגל בנושא, אם כי זה לא באמת יסגור את המעגל, אבל לפחות תרגיש שהבעת כלפיה קצת את הכעס והתסכול.
הודעת SMS רגילה אם היא חסמה אותך בוואטסטפ. אני מניח שזה קצת יעזור לגביי ההרגשה שאתה צריך סגירת מעגל בנושא, אם כי זה לא באמת יסגור את המעגל, אבל לפחות תרגיש שהבעת כלפיה קצת את הכעס והתסכול.
לשבור את בנימין
New member
אתה לא מחכה אתה מצפה ואתה הרבה יותר בוגר ממנה
אתה לא תקבל ממישהי שעדיין מחכה ל"אחד".שתשים את המטריקס ותצפה...
היא לא יודעת שמוצאים אחד...סתם אחד..והופכים אותו ל"אחד", או שמרגישים את זה ממנו כשהוא מתיחס אליה כמו ל"אחת.
זאתי..חיה באולי ונדמה לי, לא צוברת נסיון, מפחדת. מתקלחת עם מגבונים מרוב שנזהרת מצוננין, וביננו? לא ממש נפגעה גם מרותחין. רוב חייה בפושרים. עזוב אותה. אל תתמודד עם מה שאתה לא יכול להתמודד. תזרוק עליה עכשיו את ההסטוריה שלך עם אמא שלך? הרי גם אז לא עניין אותה. ישר התאכזבה. למה? היו לה ציפיות קשוחות מדי וברגע שלא עמדת בהן זרקה אותך.
כל המשפחה שלה הכינה אותך לזה. היית צריך להכות בה את האמת בסמס מייל או לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהבית וללכת.
לתת לה להתבשל עם זה ועם עצמה, ולראות אם ייצא מזה תובנה בוגרת.
 
אל תחכה, היא במילא לא רצתה אף פעם להקשיב. השתיקות שלה בשיחות על הספסל היו כי היא לא הרגישה בטוחה לדבר איתך. חסכה במילים כאילו גם זה שלב שיגיע רק אחד שתוכיח את עצמך כ"אחד", והאמת תכה גם בה עם השנים..צריך לצאת החוצה ולחיות את החיים. היא סתם בזבזה את זמנך, לא הפיקה כלום מאחד שבאמת נלחם איתה וביחד איתה עם השדים שלה.
לא ראיתי שום הכלה מצידה למה שיצא ממך. תקח את הרצון שלך, את הנסיון שלך איתה ולחוד, את העבר שלך ותקח את זה הלאה לנסיון עם מישהי בבגרות דומה לשלך. הדדיות...כל כך הרבה דברים זה פותר כשזה קיים בתקשורת ובקשר.
אתה לא תקבל ממישהי שעדיין מחכה ל"אחד".שתשים את המטריקס ותצפה...
היא לא יודעת שמוצאים אחד...סתם אחד..והופכים אותו ל"אחד", או שמרגישים את זה ממנו כשהוא מתיחס אליה כמו ל"אחת.
זאתי..חיה באולי ונדמה לי, לא צוברת נסיון, מפחדת. מתקלחת עם מגבונים מרוב שנזהרת מצוננין, וביננו? לא ממש נפגעה גם מרותחין. רוב חייה בפושרים. עזוב אותה. אל תתמודד עם מה שאתה לא יכול להתמודד. תזרוק עליה עכשיו את ההסטוריה שלך עם אמא שלך? הרי גם אז לא עניין אותה. ישר התאכזבה. למה? היו לה ציפיות קשוחות מדי וברגע שלא עמדת בהן זרקה אותך.
כל המשפחה שלה הכינה אותך לזה. היית צריך להכות בה את האמת בסמס מייל או לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהבית וללכת.
לתת לה להתבשל עם זה ועם עצמה, ולראות אם ייצא מזה תובנה בוגרת.
 
אל תחכה, היא במילא לא רצתה אף פעם להקשיב. השתיקות שלה בשיחות על הספסל היו כי היא לא הרגישה בטוחה לדבר איתך. חסכה במילים כאילו גם זה שלב שיגיע רק אחד שתוכיח את עצמך כ"אחד", והאמת תכה גם בה עם השנים..צריך לצאת החוצה ולחיות את החיים. היא סתם בזבזה את זמנך, לא הפיקה כלום מאחד שבאמת נלחם איתה וביחד איתה עם השדים שלה.
לא ראיתי שום הכלה מצידה למה שיצא ממך. תקח את הרצון שלך, את הנסיון שלך איתה ולחוד, את העבר שלך ותקח את זה הלאה לנסיון עם מישהי בבגרות דומה לשלך. הדדיות...כל כך הרבה דברים זה פותר כשזה קיים בתקשורת ובקשר.
flipflop83
New member
מבין כל הדברים שאמרת
קרץ לי הכי הרבה "היית צריך להכות בה את האמת בסמס מייל או לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהבית וללכת"
אני מרגיש פספוס שלא עשיתי את זה. הרגשתי כעס אדיר, עד כאב פיזי בבטן, אתה לא מבין עד כמה, ולא רציתי לפגוע בה,
לא רציתי לפוצץ, לא רציתי להתפוצץ.
יש שיגידו שאתה צודק. להכות בברזל בעודו חם.
ויש שיגידו להמתין עד חלוף זעם ואז לדבר.
השאלה מה נכון. השאלה, ה-שאלה, האם עכשיו יש דרך שתוכל להרגיע אותי מהאבן הזו בבטן. מהתגובה הזו שאני רוצה לתת,
ושלא נתתי.
קרץ לי הכי הרבה "היית צריך להכות בה את האמת בסמס מייל או לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהבית וללכת"
אני מרגיש פספוס שלא עשיתי את זה. הרגשתי כעס אדיר, עד כאב פיזי בבטן, אתה לא מבין עד כמה, ולא רציתי לפגוע בה,
לא רציתי לפוצץ, לא רציתי להתפוצץ.
יש שיגידו שאתה צודק. להכות בברזל בעודו חם.
ויש שיגידו להמתין עד חלוף זעם ואז לדבר.
השאלה מה נכון. השאלה, ה-שאלה, האם עכשיו יש דרך שתוכל להרגיע אותי מהאבן הזו בבטן. מהתגובה הזו שאני רוצה לתת,
ושלא נתתי.
לשבור את בנימין
New member
תכתוב את זה
ואז תמחק, או תשלח, אבל תוציא את זה איכשהוא. היא במילא לא שווה את היסורים שבועות לאחר מכן.
בלי כל תקשורת מצידה, כי אתה לא שווה את זה. לא לשם היחס הטוב, מינימלי אנושי. כי אתה לא ה"אחד" שהיא תתן לו יהלום
של טבעת מקופסת הקורנפלקס. משהו שלא לעולם לא חוותה, לא התאמנה, לא שיפרה, לא התנסתה, לא למדה את עצמה
לקראתו. איזו זוגיות רצינית תהיה עם אחת שלא עושה מאמץ קטן לאמן שריר של זוגיות לכל החיים? תחכה לה שנתים או שלוש,
היא ממשיכה לשבת ואפילו לא עושה מאמץ עם הזרת. המשפחה שלה האמינה בך, אדם זר יותר מאשר נתנה לה קרדיט בנידון.
ואני מאמין באמונה שלמה, שגם אם בראד פיט היה שם במקומך בשולחן הם לא היו מהמרים עליה שתשרוד.
 
השינוי יקרה קודם אצלה ואז, מי שיבוא יבוא..היא כבר תהיה מוכנה. כשהתלמיד מוכן המורה יגיע.
תשב תנסח את זה החוצה מעצמך. ותבין שגם אם תנסה ותקבל תגובה שלא ציפית לה או אף תגובה
(יותר קל לך להוציא זאת במייל וסמס וגם הרבה יותר קל לה ולך ולכל בן אדם להתעלם מכזה דבר)
אתה לעולם לא תדע אם לא תנסה. אישית? היא לא שווה את זה. תמשיך את הלאה להשתפר הלאה עם עצמך בשביל עצמך.
ואז תמחק, או תשלח, אבל תוציא את זה איכשהוא. היא במילא לא שווה את היסורים שבועות לאחר מכן.
בלי כל תקשורת מצידה, כי אתה לא שווה את זה. לא לשם היחס הטוב, מינימלי אנושי. כי אתה לא ה"אחד" שהיא תתן לו יהלום
של טבעת מקופסת הקורנפלקס. משהו שלא לעולם לא חוותה, לא התאמנה, לא שיפרה, לא התנסתה, לא למדה את עצמה
לקראתו. איזו זוגיות רצינית תהיה עם אחת שלא עושה מאמץ קטן לאמן שריר של זוגיות לכל החיים? תחכה לה שנתים או שלוש,
היא ממשיכה לשבת ואפילו לא עושה מאמץ עם הזרת. המשפחה שלה האמינה בך, אדם זר יותר מאשר נתנה לה קרדיט בנידון.
ואני מאמין באמונה שלמה, שגם אם בראד פיט היה שם במקומך בשולחן הם לא היו מהמרים עליה שתשרוד.
 
השינוי יקרה קודם אצלה ואז, מי שיבוא יבוא..היא כבר תהיה מוכנה. כשהתלמיד מוכן המורה יגיע.
תשב תנסח את זה החוצה מעצמך. ותבין שגם אם תנסה ותקבל תגובה שלא ציפית לה או אף תגובה
(יותר קל לך להוציא זאת במייל וסמס וגם הרבה יותר קל לה ולך ולכל בן אדם להתעלם מכזה דבר)
אתה לעולם לא תדע אם לא תנסה. אישית? היא לא שווה את זה. תמשיך את הלאה להשתפר הלאה עם עצמך בשביל עצמך.
היא עזבה אותך בהודעה רק בגלל מה שאמרת לאמא שלך?
אם אכן אתה עומד מאחורי כל מה שכתבת בהודעה שלך, היא בחורה טיפשה וחסרת מודעות.
 
ראשית, מערכת יחסים אינטימית כוללת יחסים מיניים. בחורה בת 26 שלא הגיעה לשלב היחסים המיניים, לא יכולה רגשית להתפתח ולהגיע לבשלות שמערכת זוגית דורשת. לכן גם מערכות היחסים שלה נגמרות אחרי 3 חודשים כי אין בהן את הבשלות והסיפוק שיחסים מיניים מאפשרים. בגיל 16, 17, ואפילו בגילאים 20 או 21 אפשר להבין בחורה שלא הגיעה לאינטימיות זוגית כזו, אבל בגיל 26 זה מצביע על בעיה ביכולת לפתח אינטימיות ומחוייבות.
 
שנית, היא לא אהבה אותך. כשאוהבים לרוב עיוורים לאמירות כאלה של הצד השני במיוחד בשלבים ראשוניים. זה כמעט לא משנה מה הצד השני עושה עומדים לצידו. בצורה די עיוורת. במיוחד כשמדובר בדבר שטותי כזה, לא מסובבים את הגב והולכים. זה עוד אלמנט בחוסר בגרות שלה. חוסר היכולת להתמודד עם הפרידה.
 
שלישית, אם אתה מחפש קלוז'ר אל תחפש אותו אצלה. היא טיפשה מידי והיא חסרת מודעות מידי בכדי לאפשר לך את הקלוז'ר שאתה צריך. אתה בחור טוב שטעה בדרך. חשבת שהיא ראויה לאמון ולהשקעה שלך וטעית. כולנו טועים זה לא עלה לך יותר מ 4 חודשים ושיעור לחיים.
תחשוב ממה הכי נפגעת? למה אתה זקוק לזה שהיא תגיד לך סליחה? זה יעזור? סליחה שהיא לא אמיתי ולא באה מתוך מודעות ורצון של הצד השני לא תעשה לך את הקלוז'ר שאתה צריך האמן לי היא רק תגרום לך לחפור יותר בעצמך.
 
שחרר אותה לחופשי ואת עצמך. תסלח לעצמך שלא ראית שהיא בחורה כזו. תסלח לעצמך שהשקעת ככה. תסלח לעצמך שלא הבנת שהיא לא אוהבת אותך. כשתסלח לעצמך לא תצטרך את הסליחה שלה.
 
אם אכן אתה עומד מאחורי כל מה שכתבת בהודעה שלך, היא בחורה טיפשה וחסרת מודעות.
 
ראשית, מערכת יחסים אינטימית כוללת יחסים מיניים. בחורה בת 26 שלא הגיעה לשלב היחסים המיניים, לא יכולה רגשית להתפתח ולהגיע לבשלות שמערכת זוגית דורשת. לכן גם מערכות היחסים שלה נגמרות אחרי 3 חודשים כי אין בהן את הבשלות והסיפוק שיחסים מיניים מאפשרים. בגיל 16, 17, ואפילו בגילאים 20 או 21 אפשר להבין בחורה שלא הגיעה לאינטימיות זוגית כזו, אבל בגיל 26 זה מצביע על בעיה ביכולת לפתח אינטימיות ומחוייבות.
 
שנית, היא לא אהבה אותך. כשאוהבים לרוב עיוורים לאמירות כאלה של הצד השני במיוחד בשלבים ראשוניים. זה כמעט לא משנה מה הצד השני עושה עומדים לצידו. בצורה די עיוורת. במיוחד כשמדובר בדבר שטותי כזה, לא מסובבים את הגב והולכים. זה עוד אלמנט בחוסר בגרות שלה. חוסר היכולת להתמודד עם הפרידה.
 
שלישית, אם אתה מחפש קלוז'ר אל תחפש אותו אצלה. היא טיפשה מידי והיא חסרת מודעות מידי בכדי לאפשר לך את הקלוז'ר שאתה צריך. אתה בחור טוב שטעה בדרך. חשבת שהיא ראויה לאמון ולהשקעה שלך וטעית. כולנו טועים זה לא עלה לך יותר מ 4 חודשים ושיעור לחיים.
תחשוב ממה הכי נפגעת? למה אתה זקוק לזה שהיא תגיד לך סליחה? זה יעזור? סליחה שהיא לא אמיתי ולא באה מתוך מודעות ורצון של הצד השני לא תעשה לך את הקלוז'ר שאתה צריך האמן לי היא רק תגרום לך לחפור יותר בעצמך.
 
שחרר אותה לחופשי ואת עצמך. תסלח לעצמך שלא ראית שהיא בחורה כזו. תסלח לעצמך שהשקעת ככה. תסלח לעצמך שלא הבנת שהיא לא אוהבת אותך. כשתסלח לעצמך לא תצטרך את הסליחה שלה.
 
flipflop83
New member
אי אפשר לדעת אם זה בגלל זה...
אולי באותו שבוע שבא לאחר "המקרה", אותו שבוע אחרון, בו הייתה לנו פחות תקשורת מהרגיל, אולי חשבה שאני מזלזל בה?
למרות שכן דיברנו, למרות שכן התכתבנו, סמיילים, נשיקות. אבל פחות מהרגיל. זה היה שבוע כזה מנחוס. גם התחלתי להרגיש לא טוב.
אולי, לא היה נעים לה מהתאונה שעשיתי כשנסעתי אז להביא אותה? אולי הרגישה אשמה?
אולי חשבה שאני רוצה לעזוב אותה? מתחיל להבריז? אתם מבינים...זה לא חד משמעי. אתה לא יודע מה קרה שם...לעזאזל.
אולי באותו שבוע שבא לאחר "המקרה", אותו שבוע אחרון, בו הייתה לנו פחות תקשורת מהרגיל, אולי חשבה שאני מזלזל בה?
למרות שכן דיברנו, למרות שכן התכתבנו, סמיילים, נשיקות. אבל פחות מהרגיל. זה היה שבוע כזה מנחוס. גם התחלתי להרגיש לא טוב.
אולי, לא היה נעים לה מהתאונה שעשיתי כשנסעתי אז להביא אותה? אולי הרגישה אשמה?
אולי חשבה שאני רוצה לעזוב אותה? מתחיל להבריז? אתם מבינים...זה לא חד משמעי. אתה לא יודע מה קרה שם...לעזאזל.
flipflop83
New member
אז זהו שאני לא יודע...וכאן אני צריך את העזרה...
אני חושב שזה המעבר המהיר לנתק מוחלט.
ממצב ללא ריב, ללא וויכוח, לנתק מוחלט. ככה, בקצרה, בחיתוך. לא סתם נכנסתי להלם, לא סתם גם הסובבים אותנו.
אני שואל את עצמי, איך בן אדם שהיה בא ומספר לי לא פעם אחת שיצאה על קולגה בעבודה היום ומרגישה ממש חרא וצריכה להתנצל,
ושעשתה רושם שהיא אדם רגיש, ששם לב לסביבה, גם לזרים, מתנהגת אליי בצורה כזו...שאני לא זר...
זה יוצר אצלי את ההרגשה שעשיתי משהו שהכעיס אותה בגדול ואני רק יכול לנחש אבל לא למצוא מה עשיתי שהכעיס,
ואני מרגיש שמשהו היה כאן לא אמיתי. אולי רצתה לבדוק מה אעשה? אולי ציפתה שאלחם? מה כבר לעזאזל עשיתי שהגיע לי יחס כזה בסוף?
אוקיי, סבבה, נניח שרצתה להתנתק מהר מבלי לשמוע אותי, מבלי שאעכב אותה לצאת לחייה החדשים בלעדיי...היכן הסליחה לאחר מכן?
לא מפריע לך שהשארת בן אדם פגוע? מה-כבר-עשיתי?
כאילו מה חשבה...שאם היא הייתה עושה זאת בדרך ראויה יותר לא הייתי מכבד את ההחלטה שלה?
הכי יהרוג אותי, וזה קרה לי פעם במקרה דומה, שאמרו לי "לא חשבתי שהפריע לך".
לא לעשות כלום עם יום ההולדת שלה? פשוט כלום?
אני חושב שזה המעבר המהיר לנתק מוחלט.
ממצב ללא ריב, ללא וויכוח, לנתק מוחלט. ככה, בקצרה, בחיתוך. לא סתם נכנסתי להלם, לא סתם גם הסובבים אותנו.
אני שואל את עצמי, איך בן אדם שהיה בא ומספר לי לא פעם אחת שיצאה על קולגה בעבודה היום ומרגישה ממש חרא וצריכה להתנצל,
ושעשתה רושם שהיא אדם רגיש, ששם לב לסביבה, גם לזרים, מתנהגת אליי בצורה כזו...שאני לא זר...
זה יוצר אצלי את ההרגשה שעשיתי משהו שהכעיס אותה בגדול ואני רק יכול לנחש אבל לא למצוא מה עשיתי שהכעיס,
ואני מרגיש שמשהו היה כאן לא אמיתי. אולי רצתה לבדוק מה אעשה? אולי ציפתה שאלחם? מה כבר לעזאזל עשיתי שהגיע לי יחס כזה בסוף?
אוקיי, סבבה, נניח שרצתה להתנתק מהר מבלי לשמוע אותי, מבלי שאעכב אותה לצאת לחייה החדשים בלעדיי...היכן הסליחה לאחר מכן?
לא מפריע לך שהשארת בן אדם פגוע? מה-כבר-עשיתי?
כאילו מה חשבה...שאם היא הייתה עושה זאת בדרך ראויה יותר לא הייתי מכבד את ההחלטה שלה?
הכי יהרוג אותי, וזה קרה לי פעם במקרה דומה, שאמרו לי "לא חשבתי שהפריע לך".
לא לעשות כלום עם יום ההולדת שלה? פשוט כלום?
אני אכתוב את הדברים בצורה הכי ברורה שאני יכולה
לא, לא לעשות כלום עם היומהולדת שלה.
 
לא, לא לצפות לסליחה. כנראה שהשיפוט שלך לגבי האופי שלה היה שגוי והיא לא כזו רגישה ונפלאה.
 
לא, לא עיניינת אותה, היא לא אהבה אותך והיא לא כיבדה אותך. מבחינתה היית קרוב לכלום שהיא יכלה להתנתק ולא לשמוע אותך יותר. אוויר, זה מספיק מסביר לך?
 
את מי מעניין מה עשית בכדי להגיע למצב הזה? למה אתה חופר בזה? במבחן התוצאה היא התנהגה כמו חסרת עצוד שידרה, אדם גועלי שאין בו טיפת חינוך או מחשבה על אחרים. מה אכפת מה עשית? זה לא שרצחת את ארלוזורוב ושלחו אותך לכלא שהיא היתה צריכה להתנהג ככה. וגם אם רצחת, יש דרך וצורה.
לא, לא לעשות כלום עם היומהולדת שלה.
 
לא, לא לצפות לסליחה. כנראה שהשיפוט שלך לגבי האופי שלה היה שגוי והיא לא כזו רגישה ונפלאה.
 
לא, לא עיניינת אותה, היא לא אהבה אותך והיא לא כיבדה אותך. מבחינתה היית קרוב לכלום שהיא יכלה להתנתק ולא לשמוע אותך יותר. אוויר, זה מספיק מסביר לך?
 
את מי מעניין מה עשית בכדי להגיע למצב הזה? למה אתה חופר בזה? במבחן התוצאה היא התנהגה כמו חסרת עצוד שידרה, אדם גועלי שאין בו טיפת חינוך או מחשבה על אחרים. מה אכפת מה עשית? זה לא שרצחת את ארלוזורוב ושלחו אותך לכלא שהיא היתה צריכה להתנהג ככה. וגם אם רצחת, יש דרך וצורה.
flipflop83
New member
אז איך מתנהגים?
כאחד שאין לו נסיון רב בהיכרות מאפס, איך בוחנים?
האם אתה תמיד במבחן? איך לוקחים את זה לאט יותר? איך בודקים? ממה נזהרים?
כאחד שאין לו נסיון רב בהיכרות מאפס, איך בוחנים?
האם אתה תמיד במבחן? איך לוקחים את זה לאט יותר? איך בודקים? ממה נזהרים?
הכללים זהים בין אם ההיכרות מאפס או לא
אתה לא נער בן 16. אני לא מצליחה להבין מדוע גבר בגילך מסתפק במערכת יחסים חלקית ובלתי מספקת שלא כוללת אינטימיות ויחסים מיניים מלאים. אני יכולה להבין מדוע לא רוצים לקפוץ למיטה אחרי מפגש אחד, אבל אחרי 5 -6 מפגשים? ההתפשרות שלך והנכונות "לחכות" לא פועלת לטובתך. היא פוגעת ביכולת שלך בכלל לבחון התאמה למערכת זוגית ולצרכים שלך ולמעשה מבזבזת את זמנך ביחסים לא פוריים שמתאימים לידידות, מתאימים לשלב קבלת ההחלטה אם בכלל להמשיך לכיוון זוגי אבל לא מתאימים לזוגיות בריאה.
 
מעבר לזה, תגדיר לעצמך אבני דרך לבחון את המערכת הזוגית. לשבת על ספסל בגילך ולנהל שיחות שבהן לצד השני אין מה לאמר לך במשך ארבעה חודשים זה בהחלט תמרור אדום ואחרי פעמים שלוש לא הייתי ממשיכה בזה. כן, אפשר להנות מהשקט שאחרי שיחה טובה ומאינטימיות של הקירבה. לא אי אפשר לשבת עם בחורה שאין לה what so ever לאמר לך ואתה מחזיק את השיחה ושאין רגע של אינטימיות וקירבה. בטח שאי אפשר לעשות את זה יותר מחודש.
 
תגדיר לעצמך את הצרכים שלך מהמערכת הזוגית הזו ומה יחשב למילוי הצרכים שלך. הצורך שלך באינטימיות סופק עי הבחורה שמידי פעם "עלתה עליך"? זה מה שאתה מצפה מבת הזוג שלך?
 
להמשיך האלה כשלא עובד. זה טוב להפיק מסקנות ולקחת אחריות אבל אל תגזים ואל תקח מה שלא באחריותך ולא שלך. מה שאי אפשר לשנות בכלל אין טעם לחפור בזה. אתה התנהגת בצורה הטובה ביותר שיכלת לנטכח הנסיבות. היה, נגמר לא סוף העולם בפעם הבאה יהיה טוב יותר.
אתה לא נער בן 16. אני לא מצליחה להבין מדוע גבר בגילך מסתפק במערכת יחסים חלקית ובלתי מספקת שלא כוללת אינטימיות ויחסים מיניים מלאים. אני יכולה להבין מדוע לא רוצים לקפוץ למיטה אחרי מפגש אחד, אבל אחרי 5 -6 מפגשים? ההתפשרות שלך והנכונות "לחכות" לא פועלת לטובתך. היא פוגעת ביכולת שלך בכלל לבחון התאמה למערכת זוגית ולצרכים שלך ולמעשה מבזבזת את זמנך ביחסים לא פוריים שמתאימים לידידות, מתאימים לשלב קבלת ההחלטה אם בכלל להמשיך לכיוון זוגי אבל לא מתאימים לזוגיות בריאה.
 
מעבר לזה, תגדיר לעצמך אבני דרך לבחון את המערכת הזוגית. לשבת על ספסל בגילך ולנהל שיחות שבהן לצד השני אין מה לאמר לך במשך ארבעה חודשים זה בהחלט תמרור אדום ואחרי פעמים שלוש לא הייתי ממשיכה בזה. כן, אפשר להנות מהשקט שאחרי שיחה טובה ומאינטימיות של הקירבה. לא אי אפשר לשבת עם בחורה שאין לה what so ever לאמר לך ואתה מחזיק את השיחה ושאין רגע של אינטימיות וקירבה. בטח שאי אפשר לעשות את זה יותר מחודש.
 
תגדיר לעצמך את הצרכים שלך מהמערכת הזוגית הזו ומה יחשב למילוי הצרכים שלך. הצורך שלך באינטימיות סופק עי הבחורה שמידי פעם "עלתה עליך"? זה מה שאתה מצפה מבת הזוג שלך?
 
להמשיך האלה כשלא עובד. זה טוב להפיק מסקנות ולקחת אחריות אבל אל תגזים ואל תקח מה שלא באחריותך ולא שלך. מה שאי אפשר לשנות בכלל אין טעם לחפור בזה. אתה התנהגת בצורה הטובה ביותר שיכלת לנטכח הנסיבות. היה, נגמר לא סוף העולם בפעם הבאה יהיה טוב יותר.
flipflop83
New member
די נו...את רצינית?
עד עכשיו הרגשתי שיצאתי זבל שביקשתי ממנה להוריד חולצה לגמרי אחרי כמעט ארבעה חודשים. "זה יקרה עוד הרבה הרבה זמן".
הרגשתי שלחצתי עליה כשרציתי טיפה יותר מלהתעסק עם צד אחד של החזה לכמה שניות כאשר אני מחזיק את החולצה שמעל שלא תקפוץ לי חזרה.
ועכשיו אני נזכר...לא פעם שאלה שאלה חכמה...ואם לא נתאים במיטה אחרי החתונה? או משהו בסגנון, כי אני זוכר היטב שחזרתי על זה
מספר פעמים שאפשר לעשות שזה יעבוד אם עובדים על זה ביחד.
איך שאלה כזו באה מפי אחת שפשוט התעקשה לומר שהיא לא שומרת את עצמה בגלל דת, אלא מבחירה אישית עד לחתונה?
עד עכשיו הרגשתי שיצאתי זבל שביקשתי ממנה להוריד חולצה לגמרי אחרי כמעט ארבעה חודשים. "זה יקרה עוד הרבה הרבה זמן".
הרגשתי שלחצתי עליה כשרציתי טיפה יותר מלהתעסק עם צד אחד של החזה לכמה שניות כאשר אני מחזיק את החולצה שמעל שלא תקפוץ לי חזרה.
ועכשיו אני נזכר...לא פעם שאלה שאלה חכמה...ואם לא נתאים במיטה אחרי החתונה? או משהו בסגנון, כי אני זוכר היטב שחזרתי על זה
מספר פעמים שאפשר לעשות שזה יעבוד אם עובדים על זה ביחד.
איך שאלה כזו באה מפי אחת שפשוט התעקשה לומר שהיא לא שומרת את עצמה בגלל דת, אלא מבחירה אישית עד לחתונה?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.