מה אני יכול לומר?
דבר ראשון אני מצטער שהתגובה שלי הגיעה כל כך מאוחר לכאן..
אני לא מבקר כאן הרבה.. רק כשאני מרגיש שאני מוכן לזה נפשית אני מניח.. לעיקרו של עניין- אני מזדהה נורא כי גם אני נתון\ עברתי את אותו דבר אבל קצת שונה. ציפיות, מטלות, שאיפות שלהם, הרצון שלי למות, אכילת מרורים.. וכן- גם כשאבא של הזכיר לי שאני סה"כ "בן
טיפש עשרה".. זה לא עזר כל כך.. בניגוד אלייך הרגשתי שיש לי בין השאר מקום להטיח בו תלונות ולקבל בו גם מדי פעם חום אהבה והשקעה. הלקח שלי מכל מה שאני עברתי עד היום הוא שלעולם לא יהיה ניתן לרצות אדם מסויים בצורה טוטאלית. הדרישות שונות ומשונות, לא מובנות ולוחצות. לא הבהרת כאן את הבסיס לריבים שלכם אבל אני מניח שמדובר בדברים שוליים.. כי זה תמיד כך. כל מה שחשוב לך- מבוטל בעיניהם. כל מה שחשוב להם- לא יהיה מובן לך, וגם אם יהיה מובן לך, לא תרצי לשים אותו בראש סדר העדיפויות שלך. לא, אין לי פיתרון לכל הנושא הזה. קשה למצוא אחד כזה. אבל עם השנים... הדבר היחיד שאני יכול לומר לך הוא שיש לך את האנשים שאת יכולה להיתמך בהם כשאת רוצה. אני בטוח שאת יודעת למי לפנות כשאת מרגישה קצת לא טוב. את כן אהובה וכן רוצים בחברתך ואין סיבה שלא תאהבי גם את עצמך. את גיל ההתבגרות שלך כבר עברת, אני יכול להבטיח לך את זה. מה שנותר עכשיו- היא לתת להורים שלך לעבור את התהליך הזה גם כן. כן, גם להם יש גיל "טיפש עשרה".. תמצאי לך את מה שעושה לך טוב ותיתלי בו- הדברים הקטנים הטובים בחיים הם אלו שיכולים לתת לך ולהבהיר לך את המשמעות האמיתית שלך, את המשמעות האמיתית שלהם. ועד שמשהו ישתנה, אם הוא ישתנה.. תדעי שיש לך מישהו שאוהב אותך תמיד.. וכן, זו סיבה מספקת להמשיך ולהיות בעולם הלפעמים-נורא-רע הזה.